שמעתם על תורה שנאמרה מפי הבעל שם טוב, 130 שנה אחרי הסתלקותו?

על האירוע הפלאי הזה, שהביא לידיעתנו מעט מהמתרחש בהיכלות הצדיקים בגן עדן, מסופר בקצרה בלוח 'היום יום' (ח"י אלול, ובהרחבה: כתר שם טוב, הוצאת קה"ת, הוספות תיט ואילך):

תוכן תורת הבעל שם טוב בשבת פרשת תבוא, ח"י אלול תרנ"ב, אחר קבלת שבת: "והיה כי תבוא אל הארץ" וגו'. "ארץ" לשון 'מרוצה' ולשון 'רצון', כדאיתא במדרש. כשתבוא אל הרצון, שהוא מתנה מלמעלה ובירושה בכל אחד מישראל, אזי העבודה צריכה להיות "וישבת", להורידו בהתיישבות; "ולקחת גו' ושמת בטנא" – להמשיך אורות בכלים; "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך" – יהודי צריך לדעת: כשהוא הולך ממקום אחד לשני, הוא אינו הולך לבד אלא מוליכים אותו מלמעלה; והכוונה היא "לשכן שמו שם", שיפרסם אלקות במקום בו הוא נמצא.

צבעים מקשקשים

הבה ננסה ללכת עם התורה הזו, השייכת גם לפרשת כי תבוא וגם לח"י באלול, יום הולדת "שני המאורות הגדולים", הבעל שם טוב (בשנת תנ"ח) והאדמו"ר הזקן (בשנת תק"ה) – יום שמזריק חיות (ח"י) לאלול כולו.

הימים הללו, ימי אלול, הם ימים של התחדשות הרצון. התחדשות הרצון אין משמעה שאני רוצה להשתנות, אלא שהרצון לשינוי והתחדשות כבר קיים בי. הוא נכנס, פועם בלב. ויחד עם פריחת החצב הלבן והרימון האדום, גם הצבעים הללו מקשקשים בנו ומבקשים שינוי והתחדשות.

הבעל שם טוב אומר שה'ארץ', הרצון הזה, הוא בכלל מתנה מלמעלה. מתנה מיוחדת לאלול, או חלק מירושת אבות שקיבלנו. והביאה אל הרצון – שנאמרת בפסוק כביאה אל הארץ – היא עובדה, חלק ממהות הזמן.

אך העבודה שלנו מתחילה במקום אחר – בירושה, ובעיקר בישיבה. ובשפה שלנו: בהורדת רצונות־המתנה לעולם המעשה, לנטוע אותם בממשות.

וגם כאן הבעל שם טוב מדריך אותנו:

זה צריך להיות 'בהתיישבות', כלומר בשיטתיות, בנחת. שזה יהיה משהו בר קיימא ותהיה לו המשכיות. לכל רצון צריך שיהיה קצה מבצעי בשטח, כזה שיונע אמנם מהרצון הפנימי אך יביא אותו לכלל מימוש. לעיתים זה דווקא משהו קטן, אבל הוא מזכיר לנו דבר גדול. למשל, חלק מן ההתיישבות זה לא להסתפק רק ברצונות או במעשים שכתובים באיזו רשימה, אלא ממש לנעוץ אותם ביומן ולקבוע זמנים.

התעורר אצלך חשק ללמוד חסידות? מעולה. אבל לא מספיק לרשום בפתק 'להתחיל ללמוד חסידות', אלא יש לחפש את הזמן ביומן ולצבוע אותו. כך יש לדברים קיום, כך הם נוכחים.

לא לבטל, לתווך

הבעל שם טוב ממשיך ומבקש מאיתנו לשים את הדברים ב'טנא'. טנא הוא סל, כלי. ויש צורך שה"אורות דתוהו" – אלו הרצונות הגדולים – יופיעו בכלים מתוקנים. "אורות דתוהו בכלים דתיקון", כלשון הרבי.

האורות דתוהו הם הרצון הטוטאלי להשתנות ולהתחדש, שהכל ייראה אחרת. לעומתם, הכלים דתיקון הם כלים חזקים שיודעים שכל שינוי חייב הגדרות, יעדים ומנות קצובות, על מנת שיחזיק מעמד. אך הכלי לא מבטל את השאיפה הגדולה, אלא רק מתווך אותה היטב למציאות.

ואז – צריך להתחיל ללכת, להיות בתנועה, ולדעת שבכל מקום אליו מגיעים יש תכלית שלמענה נשלחנו אליו, והתכלית היא גילוי ניצוץ אלוקי שמסתתר שם. לפעמים זו ברכה שמברכים, שיעור תורה שמלמדים, חיוך שמחייכים או סתם שיחת חברים קרובה. העולם מלא בניצוצות שמחכים לגואל, וחודש אלול הוא חודש של גאולה פנימית, גאולת הניצוצות שנפלו. זהו חודש הרצון כי הרי בו עלה במחשבה לברוא את העולם, שנברא בתשרי, ובחודש הזה מאירה בעולם המחשבה שיש לברוא עוד דברים, שיש ליצור כלים לטוב.

האור הזה מאיר גם בנו, והתורה הזו שבאה מן השמיים, מגן עדן, אל ח"י אלול שלנו נועדה כדי להחיות את אלול, ולהפוך את המרוצה שלנו לרצון מלא וממשי שנותן פירות מתוקים, אמן.