אחת התובנות החשובות על ראש השנה שגיליתי לאחרונה, הופיעה דווקא דרך אחד ממנהגי החג החריגים, מנהג שעל פניו לא ממש משתלב עם כל מה שאנחנו יודעים על היום הזה – ה'תשליך'. גם אם נשאיר מחוץ לטור הזה את 'ההיסטוריונים של ההלכה' ושאר מיני מצקצקים וחוכמולוגים, מדובר במעמד שמעורר ללא ספק תמיהות די רציניות. מישהו יכול להסביר את הקונספט של השלכת חטאים לים? האם זאת דרך סבירה לתשובה ותיקון? ואם כבר – למה דווקא למצולות ים? מדוע יוצאים מנקודת הנחה שהחטאים שלנו כבדים כל כך, שהם שוקעים במצולות? אולי חטאנו רק חטאים קלים, והם שטים על פני המים…
ומעבר לכל זה – איך בדיוק נחת המנהג הזה בעיצומו של ראש השנה, יום שבו נמנעים בכל מחיר מכל אזכור של חטא? את "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" מוחקים מהרשימה. נמנעים אפילו מאכילת אגוזים, כדי לא להיתקל בחטא אפילו בגימטריה. ופתאום, בעיצומו של יום, טקס שלם של השלכת חטאים אל הים…
*
מתברר שכל זה קשור לשאלה אחרת האהובה במיוחד על הדרשנים, והכוונה לשאלה המפורסמת על סדרם של הימים הנוראים: למה מתחילים בראש השנה ורק אחר כך מגיע יום הכיפורים? האם לא מתבקש שהסדר יהיה הפוך: תחילה נשיג מחילה ומחיקה של החטאים, ואז נפתח דף חדש ונקי בשנה חדשה.
אבל כשחושבים על זה קצת, נראה שלפחות כשמדובר ביחסים בין בני אדם, הסדר הנכון תלוי בטיב ואופי הקשר: אם מדובר בקשר עם השכן מלמעלה שמשליך אליי בדלי סיגריות למרפסת, או עם השותף למשרד שאף פעם לא ממלא את חלקו ותמיד משאיר לי עבודה כפולה ומכופלת – אכן אין טעם לפתוח דף חדש מבלי שניקינו תחילה את השולחן ממשקעים, כעסים וטרוניות מן העבר.
אבל תחשבו על בן שעזב את הבית בכעס, והנה עכשיו הוא פתאום דופק שוב על הדלת. האם לפני שמאפשרים לו להיכנס הביתה יושבים בחצר לסדר את העניינים ולחתום הסכם? מה פתאום. קודם כל חיבוק ענק. ודמעות. אם הדברים יעלו על מסלול טוב, בהמשך יגיע גם הזמן לעסוק בדברים שצריכים תיקון ופתרון.
הקשר בין אדם לאלוקים, מתברר, הוא מהסוג האחרון. קודם מתרפקים ומתחברים מחדש. זאת מהות תקיעת השופר לפי משלו הידוע של הבעש"ט. בשלב הזה לא מזכירים את העבר השלילי אפילו בגימטריה. אחר כך, הקשר המתחדש מעניק פרספקטיבה אחרת על העבר ועל העתיד, וזה הזמן שבו באה גם בקשת המחילה והתיקון.
*
עד כאן מילאתי, בהצלחה חלקית, את תפקיד הדרשן. אצל הדרשנים, כידוע, הכל מסודר וברור: ראש השנה זה ככה ויום כיפור זה ככה, ומהשלב הזה עולים ומתקדמים לשלב ההוא. איזה יופי. אלא שכידוע, מה שמסתדר כל כך נפלא בדרשה לא תמיד עולה כפתור ופרח גם במציאות.
כי בינינו, איפה זה ואיפה אני. איפה הסדר המושלם הזה שעל הנייר, ואיפה החוויה האמיתית של האדם האמיתי, שאולי מגיע לתפילה בראש השנה עם קצת סימני שאלה וקצת בלבול, עם רצונות סותרים, עם תחושת חיבור ותחושת ניתוק משמשות בערבוביה, עם דקות של ריכוז לצד רגעים של הסחות דעת…
וכאן, חברים יקרים, מתגלה הסוד של התשליך. מתברר שכמה שורות ב"אגרת הקודש" שבתניא (סימן יב) נותנות את המפתח לכל העניין: למה להשליך, למה במצולות, ולמה בראש השנה. ומתוך ההבנה הזאת יכול האדם האמיתי עם הבעיות האמיתיות לגשת לראש השנה בפנים חדשות.
שומעים? השלכת החטאים למצולות בכלל לא מתארת היטהרות מהחטא. זה, כאמור, לא תפקידו של יום ראש השנה. למעשה אנחנו מבקשים את שקיעת החטא במצולות, בדומה לגרגרי הקפה ששוקעים בתחתית הכוס בשיטה הישראלית של "קפה בוץ". באזורים מנומסים יותר של העולם גרגרי הקפה הטחון מסוננים בפילטר, אבל בארצנו הקדושה יודעים להסתדר מצוין גם בלי. מוזגים מים חמים, ואז מחכים ונותנים לשכבת הבוץ לשקוע למטה, במצולות הכוס, בעוד בחלק העליון מתקבל משקה קפה צלול ונקי.
כך מפרש התניא את "ותשליך במצולות ים". הוא אמנם לא מזכיר קפה, אלא משתמש בהמחשה אחרת, זהה בתוכנה: יין המעורב בשמרים, שבו עם הזמן "השמרים נפרדים לגמרי מן היין ונופלין למטה לגמרי, והיין למעלה זך וצלול בתכלית".
בראש השנה אנחנו לא נפטרים מהחטאים. אנחנו לא מסננים אותם החוצה. כאמור, בשביל הפילטר והניקיון יש לנו יום כיפורים. בחג הזה אנחנו מתבקשים להניח לפסולת לשקוע למטה, במצולות ים, ולבוא עם החלק הצלול.
יש בוץ? ידוע, אחי. אבל שזה לא יהיה מעורבב בכל מי שאתה. תן לזה לשקוע. אל תאפשר לזה לקלקל את ראש השנה שלך. לכל דבר יש זמן, ועכשיו לא הזמן. מה תעשה? תעשה 'תשליך'. תתעלה מעל.
עזוב את הבוץ! דברים גדולים קורים היום. מתניעים שנה חדשה. ממליכים את ה' על כל העולם. מחדשים את הקשר בתקיעת שופר. למשך ארבעים ושמונה שעות תשליך את החטאים במצולות. תאמין שאתה יכול להתפלל תפילה יפה וצלולה גם אם יש בך חלקים שצריכים תיקון.
בימים האחרונים קורים דברים טובים. שה' יחדש על כולנו שנה של 100% ברכה וטוב, בלי בוץ ובלי שמרים – היה לנו מהם מספיק! – אמן ואמן.
