קל לנו להודות? או קשה? איזה סוג של אנשים אתם, כאלה או כאלה? אז ודאי, על הטוב שלנו קל להודות, יש לנו איזו רשימה חצי מוכנה של הדברים-שהולכים-ברוך-ה'-בטוב, ועליה אנחנו אומרים תודה בקלות. זה פשוט, וזה שגור, וזה חצי נשלף לנו. אבל על החצי השני? זה שמאתגר בו, ועמוס, זה שמדיר שינה מעינינו, זה שאנחנו נלחמים עליו ומתפללים?
להודות, זו מילה מופלאה. היא כוללת בתוכה שני דברים שונים, שבמבט ראשון נראים כמעט הפוכים. להודות על האמת – "זה מה יש". ומצד שני – הודיה, על הטוב. השלב הראשון, ההודאה על האמת, הוא תהליך שבו אנחנו מתבקשים לשמוט את הציפיות, את 'איך זה אמור להיראות', ולהיכנע. זה מה יש. אני מודה. הדברים ככה. זה מאתגר בפינה הזו, ולא פשוט בפינה ההיא, וזה נפלא במקומות הללו, ומצחיק בדיוק כאן. המפגש עם הדברים כמות שהם, דורש עיניים תמימות. "עשה האלוקים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". לעצור, רגע לפני החשבונות. זה מה שיש. להביט על החיים שלנו בעיניים נקיות, שרגע לא ממהרות לתייג, ולקטלג, ולתת בהם סימנים וציונים.
לשלב הזה, בשפת החסידות, קוראים 'הכנעה'. זה מה שיש. אני מכופפת את הראש בפני בורא עולם, מכירה שאיני מכירה, ונושמת את שאיני יודעת. אני מודעת. אני מודה. זה מה שיש. ואין כאן טרוניה, ואין כאן מאבק, ואין כאן כעס או אשמה.
ואז, מול המציאות שנפרשת לפנינו כמו שדה פתוח, כמו נוף חדש, אנחנו יכולים להתחיל לתת סימנים. להתבונן ולבקש את הטוב. בידיים עדינות לברור, לחפש, לבקש את האור הנוכח, את הכוונה הטובה, את ה"אלוקים חשבה לטובה" שנמצא במציאות שמולנו. לזה קוראים 'הבדלה'. בירור. זה מבט שמבקש באופן פעיל לדברר את המציאות לטוב. להסתכל עליה, אבל לבחור צד. לא להישאר ניטרליים. אנחנו מהטובים. אנחנו ממחפשי הטוב ומבקשיו. אנחנו ממתייגעי הטוב, ממתיני הטוב, מתפללי הטוב הגדול והשלם.
אנחנו מביטים על המציאות ומחפשים את ההוד שבה. את יופייה הזוהר והקורן, את הטוב הגנוז והגלוי. ומתוך כך, עולה ובאה מתוכנו הודיה. כמה טוב, איזה עושר ויופי וצבע. לא ברור מאליו.
השלב בו ההודיה עולה ובאה, נקרא בחסידות 'המתקה'. המציאות, אותה מציאות, מתגלה באופן שלם, מתוק וטוב יותר.
הזמנה להסתכלות חדשה
אהרן הכהן, כך גדלנו כולנו, היה עובר מאחד לשני ומספר על הטוב שקיים בו, וכך עושה שלום בין איש לרעהו. אפשר לחשוב במבט שטחי שאהרן הכהן היה משנה את המציאות. הוא היה הולך לבני זוג שרבו, לחברים שהסתכסכו, ומספר כמה השני רוצה בקרבה, כמה הזולת מתגעגע. אבל במבט פנימי יותר אפשר להבין שאהרן לא שינה. הוא הודה. הוא קיבל את המציאות, ומתוך כך הוא היה יכול לחפש את ההוד שבה, את ההוד והיופי והזוהר שיש בכל אחד, וממילא היה יכול לספר זאת, לחשוף ולגלות לעיניים את הטוב שקיים בשני.
הוא לא הפך את השני להיות אדם אחר, אבל פתאום הכל קיבל הקשר חדש. על כל פשעים תכסה אהבה. בין כל החסרונות יבצבץ ההוד ויזכיר לנו כמה הוא באמת כאן, מספר את הכל קצת אחרת.
אהרן הוא השייך למידת ההוד, המשכין שלום, מתוך אותה קריאה פנימית שמזהה את האמת, ומודה עליה, ודווקא מתוכה מגלה רבדים חדשים במציאות.
קחו לכם לשבוע הזה הזמנה להביט על המציאות מחדש. לקחת תחום שבו ההודיה לא קלה, וקודם כל להיכנע. לקבל את המציאות. זה מה שיש. ואחר כך, להפוך בה, ולשאול עליה, ולגלות בה טעמים חדשים, מתוך אותה בחירה של 'אנחנו מהטובים, ממבקשי הטוב ומוקיריו'. הפוך בה והפוך בה. עד שיתגלה בה תום וטוהר והוד ויופי. להביט בה במבט סקרן, ראשוני, חדש. מה טוב גנוז בה?
ממש כמו הסיפור המכונן של ר' שמעון בר יוחאי, בעל ההילולא, שבתחילה יצא מהמערה וראה את המציאות והיא נשרפה תחתיו, ואז חזר למערה ויצא שנית. ואז המבט שלו קיבל את המציאות, ועיניו לא שרפו אותה, אלא ראו בה יופי וחן, והצליחו לגלות בה חן ומתיקות ויופי של יהודי שמזדרז לכבוד שבת. ההוד וההדר לחי העולמים.
בשבוע הזה נתחיל מהמבט הפנימי, להודות על האמת, אנחנו כאלה וכאלה, מאוד לא מושלמים, אבל מאוד שלו יתברך. וממילא, יש בנו כל כך הרבה טוב זוהר ויפה, שהודו והדרו עליו, ואת אותו מבט מודה ומתפעל להרחיב סביבנו, אל הסביבה הקרובה, למשפחה, לחברים, ומשם אל העם היפה הזה. והיא תהילתך.
