בהיכלו של מלך
עושר הקשר
המעבר מספירת החסד לגבורה, כפי שתיארנו אותו בשבועות הקודמים, הוא מעבר מדמותו של הדוד אל דמותה של הרעיה – אל מרחב שבו היא גדלה כדמות עצמאית, בוחרת ובעלת דעה ואישיות משל עצמה. המעבר למידת התפארת חוזר אל הדוד, אך עתה זהו מקום שבו הדוד והרעיה הופכים להיות אחד.
נוכחנו לראות שאהבת המלך פורצת את הגבולות, ומתגברת עד שהיא קשובה כולה לדמותה של הרעיה. אולם דוקא אז עולה בקרבו קול חדש: הוא מרגיש כי האהבה עדיין לא הגיעה לתכליתה ומילואה. זאת משום שכשהרעיה עומדת כדמות בפני עצמה, ישנו נתק וריחוק ביניהם. אפילו אם בגלוי נמצא יחס של סובלנות ונעימות, מידת הגבורה גילתה שיש כאן בעצם שניים, וכל אחד עומד בפני עצמו.
כאן צועדת אהבתו של המלך צעד נוסף, ויוצרת מפגש של שניים שהם בעצם אחד. כמו שהזכרנו בסיומו של שבוע הגבורה, הדבר רמוז בפסוק "זאת הפעם עצם מעצמי" – עצמיות הרעיה היא חלק מעצמיותו של הדוד. כאן נולדים שיח, מפגש והפריה הדדית בין שתי דמויות שפונות זו אל זו, מעשירות זו את זו, והתקשורת שביניהן יוצרת ריבוי גוונים עד אין חקר, ריבוי של תפארת.
זוג הורים מוליד דור חדש, עם בנים ובנות שלכל אחד אופי וסגנון משלו בדרך אישית, מקורית ויחודית, ואף על פי כן כולם נושאים את הצופן הגנטי של אותו אב ושל אותה אם. שניים שהם אחג מולידים ריבוי גוונים מפואר עד אין חקר. כך הוא בנמשל של האהבה העליונה בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל:מעצם התקשורת ומערכת היחסים בין הרעיה והדוד, נולדים עולמות מלאים. כל עולם מצטיין באפיונים משלו, במינונים שונים של מה שנותן המלך ומה שנותנת הרעיה. את כל העושר שעתיד להתגלות בקשר שיוולד, רואה המלך לנגד עיניו טרם שהוא פוגש ברעיה, ומתמלא בציפיה למפגש.
ליבו של אדם
מפגש מגוון
אחרי שהשתכרנו בחג הפסח מחסדו ואהבתו של ה' אותנו שלא לפי ערכנו, ואחרי שהתפתחנו בגבורה להיות דמות עצמאית ובוחרת, הצעד הבא הוא לחבר את האלוקי והאנושי לאורגניזם אחד, חי, תוסס ועשיר. היכולת להקשיב לאהבתו אותנו בלי להתמוסס, ולהיות מלאי עמדה עצמית בלי לשכוח את עומק הקישור לדודנו, לא זו בלבד שאינה ממעטת את הקשר אלא אדרבה – ככל שאנו עסוקים בו, דמותו ממשיכה לגלות בנו עוצמות חדשות.
ככל שאנו מתבוננים בעצמנו וביכולותינו, בדמותנו האוטונומית, אנו מוצאים כי דמותו שלו משתקפת בנו. המפגשים הללו יוצרים בקרבנו גלים גלים של אהבה מתחדשת באינספור גוונים, צורות וצלילים. זוהי אהבה במילואה – שתי הדמויות הופכות לדבר אחד.
עבודת ה' מחברת תמיד בין העובד ובין המלך, אלא שבכל שעה הפנים מקבלות צורה חדשה. הלב נפתח להכיל תורה בזמן אחד ותפילה בזמן אחר. לעתים זו פניה של הקדוש ברוך הוא אלינו להורות לנו דרך ישרה ורצויה לפניו, ובזמן אחר אנו שופכים את נפשנו לפניו מתוך בטחון שלם שהוא רוצה בנו, שומע את תפילתנו וקרוב אלינו בכל קוראנו אליו. ואף על פי שבתורה הוא מורה הדרך ואילו בתפילה אנו המבקשים, עושר הגוונים של הקשר מאפשר לנו להכיל לא רק את שני הצדדים הללו, אלא ריבוי ועושר עד אין קץ, של צורות מפגש עם המלך: אהבה ויראה, בטחון והשתדלות, שמחה על מה שכבר יש בידינו ושאיפות קודש עליונות למדרגות שמעלינו – כל אלו ואחרים הם השתקפויות של עושר השיח.
