בס"ד

מלכות – אני חשוב, או: רק אני קיים

מלכות – אני חשוב, או: רק אני קיים

בשבוע האחרון של ספירת העומר, הכולל בתוכו את ימי ההכנה לחג השבועות – חג מתן תורה, אנו מתקנים את מידת ה'מלכות', משלימים את תהליך בירור המידות של ימי ספירת העומר ומגיעים מוכנים למתן תורה.

כפי שהמלך, מנהיג העם, הוא מרומם וחשוב, כך מידת המלכות בנפש מבטאת חשיבות ורוממות. הרוממות הזאת היא תחושת ה'ישות' של האדם: 'יש' – משמע: "אני קיים, יש לי חשיבות וערך". תחושת החשיבות והערך הפנימי היא־היא המלכות שבתוך האדם.

העובדה שאנחנו צריכים לתקן את מידת המלכות ולהשתמש גם בה לענייני הקדושה, מלמדת עד כמה רבה חשיבותה של תחושת הערך העצמי. תחושת החשיבות של האדם הכרחית ליכולתו לפעול בעולם, ובהיעדרה – הפעילות תיפגע. אדם שמרגיש שהוא "אפס אפסים" וחסר כל ערך, לא יכול לפעול באמת בתוך המציאות, כי הוא לא נוכח בה. כדי להיות מחובר אל המציאות של העולם הזה, האדם צריך לחיות ולהרגיש את חשיבותו שלו.

מלך אמיתי יודע לכבד

בכל מידה טמון גם צד בעייתי. מידת המלכות של הנפש הבהמית בעייתית וטעונה 'בירור'.

הרגשת ה'אני' יכולה לבוא לידי ביטוי בתפיסה הגורסת "אני ואפסי עוד": אני קיים, וחוץ ממני הכול אפס. אדם יכול להרגיש את ה'אני' שלו, ובה בעת לבטל את הסובבים. הוא המרכז ואין מלבדו. כאשר אדם מרגיש את חשיבותו שלו ולצד זה מזלזל באחרים ושולל את מציאותם, המידה שבאה לידי ביטוי היא מידת המלכות של ה'קליפה'.

מלכות מתוקנת פירושה שהאדם מרגיש את ערכו וחשיבותו, אך מודע להיותם מתנה שקיבל מאת ה'. מתוך כך ברור לו שאין לו שום סיבה להתגאות בהם ולהתנשא על אחרים, ואדרבה, הוא יבין שהם ניתנו לו כדי שיוכל לדאוג לאחרים ולעזור להם. זו שליחותו, ועליו לבצעה.

בהנהגת עם ישראל, חשיבותו האמיתית של המלך וגם כוחו נועדו לאפשר לו להנהיג את העם ולדאוג לו. מלך שמרוכז בעצמו ומשתמש בעם לצרכיו ולהגדלת כוחו בלבד, אינו נוהג כהלכה, והשימוש שהוא עושה בכוח המלכות – שלילי.

כוחם של דברים אלו יפה גם לגבי כל אדם, כל יחיד: תחושת החשיבות שלו מטרתה אחת: למלא שליחותו – עשייה למען סובביו וסביבתו – בעולם. אם חשיבותו באה לידי ביטוי בזלזול באחרים או בפגיעה בהם, השימוש שלו במלכות שלילי: זו מלכות שצורתה צורת קליפה.

נמצינו למדים שמלכות מתוקנת באדם פירושה יכולתו לכבד אחרים.

ואומנם יש קשר מובהק בין מלכות לכבוד, על פי מאמר חז"ל: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". מלך חייב לדאוג שכבודו בעיני העם שלו יישמר, מאחר שכבוד זה הוא מהות המלכות שבו.

המלך זכאי לכבוד אבל עליו גם לכבד, וכפי שהרמב"ם כותב בהלכות מלכים, המלך צריך לכבד את כל העם, לדאוג לכל צורכיהם, ובוודאי לא לזלזל בהם ח"ו.

וכך צריך לנהוג גם כל אדם בביטוי מידת המלכות שבו. גם זה נלמד ממאמר חז"ל בפרקי אבות: "איזהו מכובד – המכבד את הבריות". מי שנותן כבוד לאחרים, היינו מקום, ערך וחשיבות, הוא המכובד באמת.

לחשוף את הפנימיות

נקודת ההבדל בין המלכות של קליפה למלכות של קדושה קשורה לפנימיות של המלכות.

הפנימיות של המלכות היא הכוח המקבל שלה. היכולת לקבל היא הפך הישות. היכולת לקבל מבטאת תחושה של חיסרון וחלל, וכלשון המובאת בחסידות: "לית לה מגרמה כלום" – אין לה מעצמה שום דבר, הכול היא מקבלת מלמעלה.

לעומת זאת, המלכות של הקליפה מבוססת על המחשבה ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" – אני המרכז, ואני לא תלוי במאומה.

הסגירות הפנימית המונעת את הקבלה מלמעלה, סוגרת גם כלפי חוץ. מי ש'סוגר' את עצמו באופן כזה אינו מסוגל להיפתח כלפי אחרים ולתת להם כבוד וערך. לעומתו, מי שמרגיש שהחשיבות איננה שלו אלא ניתנת לו מלמעלה, מסוגל להעניק אותה גם לזולתו.

שני פנים בדוד המלך

תכונה זו רואים באופן מובהק אצל דוד המלך, שיום ההילולא שלו חל בחג השבועות, והוא סמל המלכות של עם ישראל – "דוד מלך ישראל".

דוד המלך מרגיש עצמו חסר ובשפלות גדולה. את תחושותיו אלו הוא מבטא בשלל פסוקים ובהם: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" ועוד.

הגמרא במסכת ברכות מספרת על ההבדל בין 'דוד של הלילה' ל'דוד של היום': 'דוד של הלילה' קם בחצות ואומר שירות ותשבחות לקב"ה ועוסק בתורה בביטול מוחלט, ואילו 'דוד של היום' ("כשעלה עמוד השחר" – בלשון הגמרא) עסוק בהנהגת עם ישראל ובדאגה לפרנסתם.

דוד המלך שמבטא כאמור את המלכות האמיתית של עם ישראל, מגדיר את עצמו באחד הפסוקים בכינוי "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד). השלב הראשון של תפילה הוא השלב שלפניה – ההכרה שאנו חסרים ועלינו לפנות לקב"ה שימלא את חסרוננו. בלעדי הכרה זו לא תיתכן תפילה. התפילה מבטאת אותה הכרה שכל מה שיש לנו מגיע מלמעלה. הכרה זו עמוקה כל כך אצל דוד. ובזכותה – דאגתו לעם נעלית. ברור לו שכל השפעתו הטובה על העם אינה מכוח עצמו אלא מכוח ביטולו לה'. הוא עצמו אינו אלא כלי (ריקן ומחזיק), המאפשר להשפעת ה' להגיע אל העם.

קבלת עול לפני שבועות

את מידת המלכות הקדושה שבנו אנו רגילים להביע באמצעות הביטויים "קבלת עול מלכות שמיים" ו"קבלת עול תורה".

אחד הדברים שקרו במעמד הר סיני הוא האחדות השלמה: "כאיש אחד בלב אחד". כדי שאדם יוכל להתאחד עם זולתו באמת, עליו להרגיש שהוא איננו שלם בלעדיו, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה.

האחדות השלמה במתן תורה יכלה להתרחש הודות ל'קבלת העול' הפנימית, היינו להבנה הברורה שכל הערך האמיתי והחשיבות שלנו מגיעים מלמעלה. אם החשיבות והערך של כולנו באים מאותו המקור – ממילא אנו יכולים להתאחד עם כולם.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן