מה יותר – קרוב או רחוק? היכן נמצא הנצח?
האמת היא שכדי לענות על זה, צריך להבין מה זה בכלל נצח.
ליוויתי בעבר הוסטל של בנות חינוך מיוחד, עם התמודדויות לא פשוטות. המדריכות מלוות את הבנות יומם וליל, ומתאמצות עבורן על כל דבר. לסייע, לעזור ולקדם. יש חשיבה על כל בת ובת, וניסיון לסייע לעצמאות וגדילה כמה שניתן. בצער רב, אחת הבנות נהרגה בתאונת דרכים. בת למשפחה תומכת, ולצוות יקר שלפתע נפער חור בליבו.
יחד עם הצער, עלתה שאלה גדולה. למה? למה עשינו את המאמץ הזה לקדם אותה, להתעקש איתה, לא לוותר לה ועליה? הרי בסוף הכל הבל כביכול. מה הטעם להשקיע באיך לאכול, לדבר ובאיזה אופן להחזיק את הסכו"ם? שאלה גדולה.
ואני, שליוויתי אותן, נדרשתי לתת תשובה טובה בעצמי.
אחרי מחשבה, הבנתי משהו עמוק מאוד. האמון שלנו בכל רגע ורגע נובע מתוך אמון עמוק בחיים, מתוך מקום שמאמין בנצח. אם יש משמעות אינסופית, אז גם הרגע הזה, הפשוט והקטן, הוא חלק מאותה אינסופיות, וגם לו יש משמעות, כן, אינסופית.
הנצח הוא זרימת האינסוף שפועמת כל הזמן. היא ארוכה יותר מהעכשיו, היא עם נשימה עמוקה, עם אורך רוח, היא מחוברת אל השורש, וממילא – יש לה זמן וכוח.
אבל הפלא הוא, שככל שאני יותר אוחזת בנצח, יש לי יותר הערכה לכל רגע של חיים. כל רגע קטן מגלם בתוכו במיקרוקוסמוס את כל האינסוף. כל הנצח מקופל בתוך האמון שיש בנו לרגע של חיים טובים יותר. כן, גם לילדה מחינוך מיוחד שנדרשת ללמוד לאכול, ואפילו לא תלמד לעולם, ואפילו היא תסיים את חייה טרם התמלאה המשימה. כן, זה יקר ובעל ערך וחשוב עד מאוד. האמון שלנו בכל רגע, יכול לשאוב כוח רק מתוך ההבנה כמה הכל יקר.
חיים שיש בהם
משה רבנו מייצג את ספירת הנצח. על ידו ניתנה תורה לישראל והיא הנצח, היא האינסוף שמתחייה בכל רגע. היא נותנת לנו טעם וחיים בכל פסיק ותו בחיינו, ומלמדת אותנו שלכל יש משמעות. משה רבנו, במבט של רועה נאמן, מנחה אותנו איך ליצור חיים שרוח אלוקים פועמת בהם. שהם רואים מעבר כי הם מבינים עמוק, שהם מייקרים את העכשיו כי הם יודעים מה יש אחרי.
אנחנו עם של נצח. נשימה ארוכה, תהליכים אינסופיים (לא ארוכים דווקא, אלא מנכיחים אינסוף בסוף. פלא), אמון גם באחר כך – ומתוך כך אמון גדול, חגיגה והודיה של מה שיש עכשיו. כי הכל יקר. כי אנחנו נוגעים בנצח.
אנחנו בימים של נצח. נוגעים בשולי הגלימה של קדושים שחיו חיים שיש בהם. יש בהם משמעות ואור ואומץ, דווקא כי אחר כך. שהסכימו לוותר על העכשיו כי מחר, אבל גם שידעו ברגע האמת להיות כאן ועכשיו, כי כל מה שלמדו וחלמו מתגשם עכשיו ברגע זה, עת נדרשת מסירות הנפש. והנה – נצח.
לפני שנים שמעתי ממישהו שהמעבר מדייטים לבית הוא מעבר מהווה לנצח. משעות לשנים. בדייטים הטווח הוא עכשווי. כל מפגש נבחן בכן או לא, באורך חיים קצר, לשבט או לחסד. והנה, עם הקמת בית, הטווח משתנה. עוברים לדבר בשנים. יש תהליכים שנמשכים לאורך עשור, יש מימוש שקורה אחרי עשורים, ויש הבנות שמתהוות מתוך חיים שלמים. אבל זה לא מבטל את הרגע. להפך, זה מייקר אותו. דווקא האחיזה בנצח, באורך הרוח, בטווח של שנים, דורשת מאיתנו תשומת לב גדולה יותר לרגעים.
בתוך כל רגע גנוז כמו ב-DNA של כל חלק בגוף – הנצח. האינסוף מציץ מבין החרכים. דווקא הנגיעה בנשמה, האמון שהיא כאן, בכל רגע, הופכת כל רגע לבעל משמעות.
כמו הניגון הפורט על מיתרי הלב: הַנְּשָׁמָה יוֹרֶדֶת לְתוֹךְ הַגּוּף וְצוֹעֶקֶת וַי וַי, יְרִידָה זוֹ צוֹרֶךְ עֲלִיָּה,
עַד שֶׁכָּל זֶה הוּא כְּדַאי.
כן, יש בכל רגע ממש אפשרות להאריך נשימה, לפגוש נשמה. עד שכל זה הוא כדאי.
