בואי כלה

היא הולכת לאט, אל עבר החופה.

שנות החיפושים והבקשה, מאחוריה.

וגם שבעת השבועות מאז הם החליטו להקים את ביתם יחד, כבר הגיעו לתכליתם.

היא פוסעת נרגשת, נתמכת בשני צדדיה בשושבינות המחזיקות את העששיות.

והנה היא מתקרבת אל עבר החתן, ובטרם היא ניצבת לימינו, היא מקיפה אותו, שוב ושוב.

שבע פעמים.

היא מקיפה, ושפתיה רוחשות תפילה.

שביתם יהיה מלאה אהבה ונתינה הדדית. שביתם על חסד יבנה.

שיהיו עשירים, ומשובעים כל טוב. ואיזהו עשיר? השמח בחלקו. והיא מתחננת, שיידעו לשמוח בחלקם, בכל חלק וחלקה שהקב"ה ימצא לנכון להקצות להם.

שביתם יהיה מלא בילדים מתוקים, ושישכילו לראות את היופי הטמון בכל אחד מהם, ולחנך כל אחד ואחת על פי דרכו המיוחדת.

שיזכו לחיים ארוכים, חיים נצחיים. שביתם יהיה מושתת על כיבוד הורים וקשר והמשכיות של דורות העבר. למען יאריכון גם ימיהם, כחוליה נוספת בשרשרת הנצח של עם ישראל.

שישכילו להודות תמיד זה לזה וגם לקב"ה. להכיר טובה ולהודות בכל הטוב, בו יהיו משופעים.

שתהיה הברית הנקשרת עתה ביניהם, ברית אמת. שביתם ייבנה על יסודות ואדני התורה והמצוות, ויהיה בניינם בנין עדי עד.

ושיישאו תמיד חן זה בעיני זה. חן של שפלות. חן מלכות.

היא ניצבת לידו, ושומעת את המילים המרטיטות, "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל".

מקודשת.

***

היא יצאה ממ"ט השערים, והיא ידעה – לשם היא לא תשוב עוד לעולם.

שנות הגלות המרות והארוכות התמתקו ברגע פלאי ואלוקי.

הקב"ה, בכבודו ובעצמו, דילג על ההרים, ובא לגאול אותה.

והיא נענתה, וקפצה למים. בלי לדעת לאן בדיוק זה הכל הולך.

והמים נקרעו.

היא ספרה שבעה שבועות, שבעה כפול שבעה.

תוך כדי ההליכה במדבר,

הלכה ונטהרה. הלכה ונזדככה. הלכה והאירה, כספיר.

מקושטת בכ"ד קישוטים, מוכנה לקבל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך,

היא ניצבה מתחת להר.

לפידי האש בערו, וקול דממה דקה נשמע.

והוא כחתן יוצא, מסיני בא, זורח.

לקדשה.

ככלה, אשר נכספה וגם כלתה,

נפשה יצאה בדברו.

אנכי, הוא אמר. אני את נפשי, כתבתי והנני נותן לך.

אותי עצמי.

בתורה.

*

הם עמדו כך מתחת להר, ויעמדו שם שוב בעוד כמה ימים ספורים.

הקב"ה וכנסת ישראל.

חולמים על ביתם שעומד להיבנות.

על האור שיבקע ממנו וימלא את כל העולם כולו.

ריבונו של עולם,

בא מועד!

לכה דודי,

לקראת כלה,

פני שבת,

נקבלה.

הגיע זמן הגאולה.

***

ואני תפילה.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו,

שתשרה שכינה במעשה ידינו,

ושיהיו מרוצים ומקובלים לפניך אמרי פינו.

שתבחר בנו, כנסת ישראל, היא ספירת המלכות,

כבראשונה, באהבה.

נא הקם מלכות דוד ושלמה,

בעטרה שעטרה לו אמו,

ביום חתונתו וביום שמחת ליבו,

חתונתו – זה מתן תורה,

ויום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש,

שייבנה במהרה בימינו.

אמן.

[מקורות לעיון ולהעמקה: סיום מסכת תענית; תניא פרק נ"ב;
הרב יצחק גינזבורג, יין משמח ה' עמ' מה-מט; עידון המידות (סוף החוברת)]