מעשה באדם אחד שהסתובב בשוק העירוני בין הדוכנים – כך אבי ע"ה היה מספר בבדיחות הדעת סיפור־משל – ופתאום הבחין בקבוצת אנשים שהתגודדה סביב דוכן מסויים. כשהתקרב למקום, ראה שכולם מביטים בתוכּי שהוצע למכירה תמורת חמש מאות רובל. ואכן, כעבור זמן מה התוכי נקנה על ידי אדם שהיה מוכן לשלם בעבורו סכום גדול כזה.
למחרת היום, לקח מיודענו מהלול הפרטי שלו תרנגול הודו וצעד נמרצות לעבר השוק. תרנגול הודו הוא תמיד גדול, אבל התרנגול הזה ידע להתנפח ולהיראות גדול במיוחד… האיש פתח לעצמו דוכן והציע לעוברים והשבים לקנות את התרנגול ב… אלף רובל!
"השתגעת?!", אמרו לו אנשים בפליאה, "אלף רובל בשביל תרנגול הודו שאפשר לקנות בחמישה או בעשרה רובלים?!"
האיש לא נבהל. "אתמול", ענה, "בדוכן סמוך נמכר תוכי קטן בחמש מאות רובל, ואילו התרנגול הזה הרבה יותר גדול מהתוכי, כך שלמעשה אני אפילו עושה לכם הנחה גדולה!…"
אמרו לו הנוכחים: "שוטה שכמוך, הציפור הקטנה שנמכרה בחמש מאות רובל ידעה לדבר, זה היה תוכי מדבר, לכן היא עלתה מחיר יקר כל כך; אבל אצלך זה הרי סתם תרנגול הודו!"
גם הפעם האיש לא התבלבל. הייתה לו תשובה מן המוכן: "הציפור הקטנה", אמר, "אולי ידעה לדבר, אבל התרנגול הודו שלי יודע… לחשוב!"
כמובן, זה סופר בדרך הלצה… אבל הדברים קשורים לענייננו – 'עולם המחשבה' ו'עולם הדיבור':
כידוע בדברי ימיה של חב"ד, ישב אדמו"ר הזקן פעמיים במאסר על ידי שלטונות הצאר הרוסי. הפעם הראשונה הייתה בשנת תקנ"ט, כשמהמאסר הזה יצא לחירות בי"ט בכסלו – הוא היום המוכר לרבים כ'חג הגאולה' המצוין בתפוצות ישראל מדי שנה. והפעם השנייה הייתה כעבור שנתיים, בשנת תקס"א.
בקשר לכך, ידוע שהמאסר הראשון היה מאסר חמור יותר במובן הגשמי, שכן אדמו"ר הזקן נלקח מביתו בכוח והובל בעגלה שחורה שנועדה למורדים במלכות, ובחקירותיו אכן הואשם במרידה במלכות שהעונש עליה היה ידוע מראש, רחמנא ליצלן. במאסר השני, לעומת זאת, אדמו"ר הזקן בא לפטרבורג הבירה בכוחות עצמו, ותנאי מאסרו היו קלים הרבה יותר.
אף על פי כן, מבחינת התוכן והמשמעות הפנימית והרוחנית, ההלשנה וכן הגזרה במאסר השני היו חמורות יותר, שכן הן כוונו ישירות נגד תורת החסידות. כלומר, כל העניין של החסידות ותורת החסידות היה בסכנה.
על מה נחקר אדמו"ר הזקן במאסרו השני? על עצם העיסוק בלימוד תורת החסידות וכן על רעיונות יסודיים שונים של חסידות. המלשינים ניסו להוכיח שדרך החסידות מטה אנשים מן המסורת המקובלת בעם ישראל מדורי דורות, ובמקביל היא מקלקלת אותם ומשבשת את אורחות חייהם.
למשל, הטענה הייתה על כך שהחסידים לומדים חסידות זמן רב ומתפללים באריכות מתוך התבוננות במושגי אלוקות, והדבר בא כביכול על חשבון לימוד התורה. ההתבוננות בחסידות היא, אפוא, 'בזבוז זמן', שכן עוסקים ב'עולם המחשבה' במקום ללמוד תורה בפועל ב'עולם הדיבור'.
ביסוד הדברים עמדה הגישה, שכאשר מדברים עם יהודי על מצוות שבין אדם לחברו, על צדק ויושר מוסרי או בענייני תיקון המידות וכו', יש מזה תועלת. לעומת זאת, ההתבוננות וההעמקה בעניינים רוחניים נעלים אינן מובילות לכאורה את האדם לשום מקום…
כמובן, טענה כזו יסודה בחוסר הבנה בסיסי ברעיון המרכזי של תורת החסידות, שהוא להחדיר אלוקות – מחשבה אלוקית ורגש אלוקי – בתוך מוחו וליבו של האדם.
בהקשר הזה ידוע הלשון שנאמרה בקשר לרבותינו אדמו"רי חב"ד, שהייתה להם מסירות־נפש כדי שאצל חסידים "'יונח' ויתיישב בדעתם עניין באלוקות".
כלומר: אמנם רבותינו חינכו והדריכו את החסידים ללמוד הרבה חסידות, לערוך 'אתכפיא' ולהתפלל באריכות, וזאת כדי שתהיה להם יראת ה' ואהבת ה', דבר שכמובן ישפיע גם על ההנהגה שלהם במעשה בפועל. כלומר, שהם יוסיפו בלימוד התורה ויהדרו בקיום המצוות מתוך חיוּת פנימית. אבל הביטוי הנזכר, המדבר על מסירות הנפש של רבותינו, מתאר שעבודתם הייתה כדי ש'יונח' אצל החסידים עניין באלוקות – וזה כבר עניין רוחני לגמרי.
נכון אמנם שכל מי שמתבונן בנקודה הזו מבין שבסופו של דבר, מכך שענייני אלוקות יהיו 'מונחים' אצל החסידים באופן פנימי ואמיתי ופשוט, יֵצאו בדרך ממילא כמה וכמה עניינים הנוגעים להנהגה שלהם בפועל ולהשפעתם על העולם הזה; אבל, כאמור, מסירות הנפש של רבותינו הייתה על עצם הדבר של 'הנחת' ענייני האלוקות במחשבת החסידים ודעתם, גם בלי להתייחס התוצאות שיבואו מכך בהמשך.
ובכן, על כך התעורר הקטרוג: מילא כאשר עוסקים ב'עולם הדיבור' – לדבר עניינים של תורה ועבודת המידות וכו' – הרי השומעים מושפעים מכך. ואפילו כשמדובר על 'עולם המחשבה' עצמו, הרי המחשבה מביאה לידי דיבור שמביא לידי מעשה. אבל בענייננו זה, מדובר על התבוננות פנימית ועמוקה ביותר בענייני אלוקות – אולי אפשר לקרוא לזה בלשון החסידות: 'פנימיות בינה' – רק כדי שהם 'יונחו' אצל האדם. כך, עניינים עמוקים דוגמת "סובב כל עלמין", "ממלא כל עלמין", "לית אתר פנוי מיניה" ו"אחדות ה'" יהיו חלק מה'הנחות' (תבניות החשיבה היסודיות) הפשוטות שלך – לא רק באופן של אמונה אלא בהבנה פשוטה ובהירה, ממש כמו המציאות הגשמית שרואים מול העיניים.
על העניין הזה היה הקטרוג, כאמור. על הדבר הזה אדמו"ר הזקן הלך למאסר, ובנקודה הזו הייתה גם הגאולה, בפעם השנייה.
מסופר על החסיד הנודע רבי הלל מפאריטש שהוא אמר על עצמו שכל העניינים וההידורים שהוא נוהג בהם, הם "כדי שיונח אצלו טוב יותר עניין בחסידות". ר' הלל היה גאון מופלג בנגלה וידען גדול בפנימיות התורה, 'משכיל' ו'עובד', יהודי מורם מעם ובעל מדרגה רוחנית גבוהה מאוד, והוא נהג בהידורים רבים והקפדות שונות בעבודתו. אך כל הדברים הללו – כפי שהוא העיד על עצמו, כאמור – היו כדי שעניין בחסידות 'יונח' אצלו טוב יותר, ובכך האלוקות תיקבע בתודעתו כדבר פשוט.
היו באמת חסידים שעסקו במחשבה והתבוננות בענייני אלוקות המוסברים בתורת החסידות בריכוז ובהעמקה, במשך שעות ארוכות. כמו כן, היו חסידים שהיו 'מונחים' בסוגיה מסוימת בחסידות במשך שבועות, חודשים ואפילו שנים!
דוגמה לכך הוא ר' בֶּערֶע וולף (הגאון החסיד רבי דב זאב קוזבניקוב). ר' בערע שימש רבה של העיר יקטרינוסלב לפני הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון ע"ה (אביו של הרבי מליובאוויטש זי"ע) ונחשב עמקן עצום בחסידות. הוא היה מוכר כמגמגם בדיבורו, אבל כשהיה חוזר חסידות ברבים, בהתחלה הוא אמנם היה מתקשה בדיבור וגם אומר את הדברים בקול נמוך, אך ככל שהתקדם בדבריו היה קולו שוטף יותר ויותר וגם הולך וגובר עוד ועוד.
על ר' בערע אמרו שהוא כמו נחש. כי כשם שנחש – כנאמר בגמרא – עיבורו נמשך שבע שנים, כך גם ר' בערע היה חושב עניין בחסידות במשך שבע שנים לפני שהיה מביא אותו בדיבורו. במילים אחרות, הוא לא היה מדבר בעניין מסויים עד שהוא 'הונח' אצלו בצורה ברורה ובהירה.
אפשר לתת דוגמה להתבוננות בעניין אלוקי מהנושא שדובר באחת ההתוועדויות בהן זכיתי להיות אצל הרבי (שבת פרשת מקץ, שבת חנוכה, תשכ"ו), ואקדים את הרקע לדברים.
בשנים ההן התקיים נוהג בחצר הרבי שפעם בשנה היו מארגנים תכנית שנקראה 'פגישה עם חב"ד'. במסגרת זו היו מביאים לשכונת קראון־הייטס קבוצה גדולה של סטודנטים יהודיים מאוניברסיטאות שונות ברחבי ארצות הברית, ובמשך כמה ימים הם היו שומעים שיעורים והרצאות מפי טובי המרצים החסידיים. היו מדברים איתם על סוגיות יסוד ביהדות, ברוח ובגישה חסידית, כשבמהלך השנים רבים־רבים שבו בתשובה שלימה כתוצאה ממפגשים אלו.
תוכנית ה'פגישה' כללה כמובן השתתפות של האורחים בהתוועדות של הרבי בשבת קודש, כשהרבי היה מקדיש שיחה אחת לתוכן המדבר לעולמם של אותם צעירים. הם אמנם לא הבינו את דברי הרבי שנאמרו ביידיש, אבל כך היה סדר הדברים. וכמובן, בין השיחות ובעיקר בסיום ההתוועדות היו מוסרים להם את תוכן דברי הרבי, בדגש מיוחד על הדברים שנאמרו בקשר ישיר אליהם.
באותה שנה הרבי הקדיש את השיחה לסוגיית 'חכמות חיצוניות' – המדעים בהם עסקו האורחים שנכחו בהתוועדות, כאמור. הוא התייחס לדברי הזוהר על הפסוק "בשנת שש מאות שנה לחיי נח… נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו" – "ובשית מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה". ותרגום הדברים: "במאה השישית לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתתקן להיכנס אל האלף השביעי" (הדברים נדפסו בסדרת 'תורת מנחם – התוועדויות', וב'אוצר לקוטי שיחות' פרשת נח).
ואכן, כידוע, בתקופה זו שעליה ניבא הזוהר – תקופה שהחלה במאה השישית של האלף השישי לבריאת העולם – חלה התפתחות עצומה בגילוי החכמה בעולם. בחכמת התורה – התגלתה והתפשטה אז תורת החסידות, פנימיות התורה; ובמקביל גם בחכמות העולם ובמדעים החלה באותה תקופה התפתחות מהירה ביותר.
את הטעם לכך שחכמת העולם נקראות 'חכמות חיצוניות', הסביר הרבי שזהו מפני שהן מחוץ לתחום הקדושה, מחוץ לאלוקות. וזהו גם עניינה של חכמת יוון, שהיא ניגודה של חכמה דקדושה.
ואולם – הוסיף הרבי והדגיש – גם חכמות חיצוניות, שעליהן נאמר בתניא (פרק ח) שהן "נפלו בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה", הנה מצד הניצוצות הקדושים שבתוכן נשאר בהן "קורטוב של אמת". וזו הסיבה לכך שעל פי תורה סומכים על חוות דעתו של הרופא, שהלוא "ניתנה לו רשות לרפאות". וכמו כן אנו מסתמכים על המומחים הבקיאים בחכמת התכונה בנוגע לקידוש החודש וכו'.
הרבי הוסיף והסביר, שהניצוצות הטובים שיש בחכמות חיצוניות קיומם הוא בשל העובדה שהכל נובע ומשתלשל מאלוקות. ולכן, גם כדי ללמוד ולדעת חכמות חיצוניות נדרש ביטול (על דרך שבעולם הקדושה, השראת אלוקות באה רק על ידי ביטול המציאות האישית). ומי שלא יבטל את ה'יֵשוּת' שלו, לא באמת יגיע לחקר האמת. כך לגבי חכמת הרפואה, כך לגבי חכמת התכונה וכו' וכו'.
ואיך מסבירים את הסתירה כביכול בין העובדה שגם בהן יש ניצוצות ויש טוב אלוקי לבין העובדה שהן נקראות 'חכמות חיצוניות' ו'חכמת יוון'?
ובכן, הרבי הסביר נקודה עמוקה, כשהוא עורך הבחנה בין שני מושגים – 'אחד הפשוט' ו'אחד האמת'. 'אחד הפשוט' פירושו שמצד אחד יש כאן ריבוי פרטים, אבל הם מתאחדים באופן של 'פשיטוּת'. כלומר, כל ההגדרות וההגבלות שלהם מתבטלות והם הופכים להיות מציאות אחת 'פשוטה'. אלא שבאמצעות ריבוי 'השתלשלות' ממדרגה למדרגה ה'אחד הפשוט' מאבד את ה'פשיטות' שלו והריבוי צץ ומתגלה.
לעומת זאת, באמרנו 'אחד האמת' הכוונה היא ל"עצמוּת אין סוף ברוך הוא", שאין בו ריבוי כלל. 'אחד האמת' שולל גם את 'אחד הפשוט'. כי כשמדברים על "עצמות", אזי יש רק נקודה אחת – הוא! אין מושג של 'ריבוי', אין גם מושג של 'ציור' והגדרה, וממילא גם אין אפילו מושג של 'פשיטוּת'.
לסיכום: חכמת התורה באה מ'אחד האמת'. לכן לא יכול להשתלשל מזה עניין של 'ישות', של פירוד וריחוק מאלוקות; מה שאין כן 'חכמות חיצוניות' משתלשלות מ'אחד הפשוט'.
מה אנחנו לומדים מכל זה?
אחד הדברים שאפשר ללמוד מהאמור הוא שכל העניינים בעולם, כולל הנמוכים ביותר, הנה כדי להבין את המהות שלהם – עלינו לחזור אל השורש שלהם, ורק אז נבין אותם על בוריים.
לדוגמה, העניין הזה של חכמת התורה מול חכמות חיצוניות. עליך לעלות ולטפס אל השורש – אל עצמות אין סוף ברוך הוא, ושם אתה מגלה שיש 'אחד האמת', ומתחת לזה יש 'אחד הפשוט'.
ואם יאמרו לך: מה אכפת לי 'אחד האמת' או 'אחד הפשוט'? בשבילנו גם הדרגה של 'אחד הפשוט' מספיק טובה!…
ההסבר הוא, שלאחר שראית את התוצאות וחקרת והגעת עד לשורש, אתה מבין את משמעות ההבדלים הדקים והעדינים בשורש. כי כאמור, מ'אחד הפשוט' יכול להשתלשל ולצאת 'חכמות חיצוניות'. כלומר, 'פשיטות' זה מושג השייך אלינו, כמו שאנחנו אומרים על הנפש שלנו שהיא 'פשוטה', דהיינו שהנפש היא לא שכל ולא חסד ולא גבורה. ואין הפירוש שחסר לה שכל וחסד וגבורה וכו' – יש לה הכל, אבל בלי הגבלה אלא בדרך פשיטות. לעומת זאת, מ'אחד האמת' מגיעה אך ורק חכמת התורה, כי מושג זה לא שייך לריבוי וממילא אין בו גם פשיטות. זה 'הוא' בעצמו, וממנו עצמו לא ייתכן שיצאו וישתלשלו חכמות חיצוניות.
כל זה מתקשר למה שדיברנו קודם לכן, שרבותינו מסרו את נפשם כדי שיונח בדעת שומעיהם עניין באלוקות וייקבע בדעתם כדבר טבעי.
לחיים, לחיים ולברכה.
