"לא הייתי חניך שלו בבני-עקיבא, אך הוא היה מדריך שלי. לא הייתי תלמידו, אבל הוא היה מורה שלי. לא ישבתי בבית מדרשו, אך הוא היה רב שלי. לא הייתי בנו, אבל הוא היה אבא שלי. לכאורה לא למדתי אצלו כלום, אבל הוא לימד אותי הכל" – כך פותח הרב ישראל גליס את מסכת סיפוריו על הרב משה צבי נריה זצ"ל. הרב גליס, איש ירושלים מובהק, מוכר לציבור כמי שבמשך שנים שידר בערוץ 7 ועד היום ברדיו קול-חי, ותמיד שופע סיפורים נפלאים – על ירושלים ומירון, על חסידים ועל צדיקים, על רבנים וגם על יהודים פשוטים.
למרות היותו חניך ישיבת חברון, יצר הרב גליס קשרים חמים עם רבני הציונות הדתית, ובמיוחד עם הרב משה צבי נריה זצ"ל, וגם עליו יש לו סיפורים לרוב. בשיחה שהעביר לזכר הרב נריה, הוא מאיר כיוונים קצת פחות ידועים באישיותו הדגולה: "היה לו קשר חזק לחסידות. לדעתי, זה לא סתם שדווקא בי"ט כסלו הוא נפטר. הוא היה קשור לחב"ד, וגם לברסלב" אומר הרב גליס, ומפתיע במשפט ששמע מהרב צבי יהודה זצ"ל: "פעם הייתי יחד עם ר' משה צבי בבית של ר' צבי יהודה זצ"ל. התנהלה בינינו שיחה בנושא החסידות, ואני שאלתי כמה שאלות על עניינה של החסידות. בשלב מסוים, ר' צבי יהודה הצביע על הרב נריה ואמר: 'הוא יסביר לך. ר' משה צבי הוא חסידישע נשוּמה' (נשמה חסידית)!".
הרב נריה זצ"ל ידוע לכל בתור 'אבי דור הכיפות הסרוגות'. ידועים מפעליו הכבירים בהנהגת תנועת בני עקיבא, בהקמת וניהול ישיבת כפר הרא"ה וישיבות בני עקיבא בכלל, וכן עובדת היותו אישיות חינוכית כבירה. פחות מוכרת הזווית החסידית של אישיותו – עולם התפילה שלו, הניגונים שהיה מרבה להלחין ולשיר וקשריו העמוקים עם חב"ד ועם הרבי מלובביץ' זי"ע.
עבודה שבלב
"כפר הרא"ה היה בשבילי תחנה קבועה בנסיעות צפונה, אבל פגשתי לא מעט את ר' משה צבי גם בירושלים. הוא היה עולה לירושלים מדי פעם, מתארח בעיר העתיקה ומגיע להתפלל בכותל" מספר הרב גליס. "מאז שחרור הכותל, אני מקפיד להתפלל שם ותיקין, ופעמים רבות צפיתי אל המדרגות שיורדות מישיבת הכותל. חיפשתי לראות את הרב נריה ליד המשקפות, שם הוא היה עומד ומתפלל. כשהייתי רואה אותו שם, אחרי תפילת שמונה עשרה הייתי ממהר ועושה סיבוב דרך המדרגות מלמעלה, ובא מאחוריו כדי להקשיב לתפילה שלו. היה פשוט תענוג… אני מתגעגע לתפילה שלו עד היום – הוא פשוט דיבר עם ריבונו של עולם, כמו בדו שיח עם חבר. את המילים של התפילה, הוא ממש דיבר עם הקב"ה. חרותה אצלי בזיכרון פעם אחת ששמעתי אותו מתפלל: 'אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם'. הוא אמר את המילים במנגינה מתוקה, ואני סגרתי את העיניים ובכיתי כמה דקות, אפילו אחרי שהוא כבר הלך".
על תפילותיו החמות של הרב נריה מספר גם הרב שניאור קץ שליט"א, בן כפר הרא"ה וכיום ראש ישיבת 'נחלת ישראל': "בצעירותי, זכיתי להתפלל הרבה פעמים מאחורי הרב נריה זצ"ל. כל פעם לפני התפילה שמעתי אותו שר ניגון של דביקות, ורק אחר כך היה מתחיל להתפלל. שמעתי אותו כמה פעמים בוכה בתפילת שמונה עשרה, וכך, דרך עבודת ה' שלו, הבנתי שתפילה היא דבר רציני".
כנגן המנגן
"את הרב נריה הכרתי בזכות סניף בני עקיבא ששכן ליד הבית שלנו", מסביר הרב גליס. "שמרתי להם על כסף וכרטיסיות, שהחבר'ה באו לקחת כל מוצ"ש כדי שיוכלו לחזור הביתה, ועל הדרך גם היו עושים אצלנו הבדלה. בכל פעם, בסוף ההבדלה, הרב נריה היה מתחיל ניגון עם מילים שהלחין בעצמו: 'תורה תורה ועבודה, שאיפת שאיפת בני-עקיבא'. הניגון הזה נחרת אצלי, ואחרי שנים, כשלמדתי בישיבת חברון, הייתי שר אותו לעצמי בלי מילים. חברים מסביבי למדו את הניגון והוא הפך ממש ללהיט, עד כדי שניגנו אותו בחתונות! כשסיפרתי על כך לר' משה צבי הוא אמר בחיוך: 'תראה מה עשית! שיגעון!'".
את עולם הניגון העשיר של הרב נריה, הוא עמל להטמיע אצל תלמידיו. לא מעט מהניגונים החסידיים שרווחים כיום בציבור, התפרסמו בזכותו. המפורסם שבהם הוא הניגון ששרים בבתי הכנסת האשכנזיים בסמיכות לפיוט 'ידיד נפש' (רבים טועים לחשוב שהוא ניגון אחד עם הניגון של 'ידיד נפש'). על התגלגלות הניגון סיפר הרב נחמיה שמרלינג, תלמיד של הרב נריה וכיום שליח חב”ד בכפר יונה: "הניגון הזה הוא ניגון חב"די עתיק. הרב נריה סיפר פעם שבהיותו במינסק היה הולך ברגל קילומטרים כדי להתפלל במניין חב”ד, ושם למד את הניגון. אחרי שעלה לארץ, שלח אותו הרב קוק להצטרף למתיישבים בכפר הרא”ה, ובשבת הראשונה שלו במקום הוא לימד אותם את הניגון, ומשם הוא הפך לנחלת הכלל”.
מעניין לציין שניגון מפורסם אחר עשה בזכות הרב נריה את הכיוון ההפוך – מכפר הרא"ה אל חסידות חב"ד. בשנת תשט"ז התארח הרב נריה בזמן חגי תשרי ב-770, שם הרבי מלובביץ' ביקש ממנו לשיר ניגון. הרב נריה לימד אז את הניגון 'אימתי קאתי מר – לכשיפוצו'. הרב נריה הכיר את הניגון ללא המילים מבית כנסת של בוכרים, בו הוא התפלל פעם. כמה חודשים מאוחר יותר, החסידים הצמידו לניגון את המילים המפורסמות מאיגרת הבעל שם טוב.
הרב גליס מוסיף ומספר גם על ניגוני ברסלב שהיו שגורים אצל הרב נריה: "סבא שלי ז"ל היה במשך עשרות שנים 'בעל תפילה' בקיבוץ של חסידי ברסלב במירון, בראש השנה, עוד הרבה לפני שנפתחה הדרך לאומן. היו מגיעים חסידים למירון, ושם היה חדר לשינה מעל הציון. בחדר הזה היו מתאכסנים זקני חסידי ברסלב מהדור הקודם – ר' משה בורשטיין, ר' ישראל ליפע, וגם זקן חסידי ברסלב בדור הקודם – ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל.
"שנה אחת באתי למירון באמצע צום גדליה, כדי לקחת את סבא שלי חזרה לירושלים. להפתעתי, סבא לא הסכים לזוז: "ר' משה צבי עוד לא היה פה!". לרב גליס לא היה מושג על מי מדובר. "הייתי סקרן, ואחרי צאת הצום חיכיתי לראות מי הוא אותו 'ר' משה צבי' מסתורי. התברר, כמובן, שזה היה הרב נריה. הם שתו משהו אחרי הצום, והתיישבו – הרב נריה עם זקני חסידי ברסלב – יושבים ומדברים בעבודת ה', וגם כמובן שרים ניגונים של ראש השנה. היה פשוט תענוג לשבת ולשמוע אותם".
העלייה למירון היתה אצל הרב נריה חלק מרכזי בעבודת ה' שלו. אחרי מלחמת השחרור, יצר הרב נריה קשר עם קבוצת חיילים דתיים ששירתה בחטיבה 7, ששחררה את אזור צפת ומירון. הרב נריה הצטרף אליהם לשבתות, והרבה לחזק ולעודד את החיילים. לאחר זמן הוא יזם חגיגה גדולה להודות לה' על הנצחונות במלחמה. המקום אותו קבע להודיה היה ציון הרשב"י, והזמן היה ז' באדר. מאז אותו אירוע, נקשרה נפשו של הרב נריה במקום, ובכל שנה בז' אדר ובל"ג בעומר היה עולה למירון וכך פיתח את החגיגות שם, כשאחד מתלמידיו, מוסא ברלין, מנצח על החגיגות.
"במירון, התפילה של ר' משה צבי על המדרגות של הציון, הייתה עמוקה ורצינית כמו בכותל. מעבר לכך, גם הריקודים שלו היו ממש שמימיים. בז' אדר זכיתי לרקוד אתו ריקוד מיוחד בחצות הלילה", מספר הרב גליס בגעגועים. "בריקוד הזה היו לרב נריה עניינים עמוקים, שפעם זכיתי והוא הסביר לי אותם. כשהוא היה מגיע קצת לפני חצות, הכל היה נעצר. כמובן, הוא לא סבל שעוצרים לכבודו, אבל אחרי רגע היו מתחילים לשיר את הניגון שלו לכבוד שחרור מירון, והוא היה מתעלה למחוזות אחרים".
שורשים חסידיים
לא רק ניגונים למד הרב נריה בנערותו במינסק, אלא עולם שלם של עבודת ה' חסידית-חב"דית, שנצרב עמוק באישיותו. הרב נריה נולד בעיר לודז'. כבר בילדותו אסרו השלטונות הרוסיים על קיום תורה ומצוות, וכדי ללמוד תורה יצא הרב נריה בגיל שלוש עשרה למרחקים, לעיר מינסק, שם פעלה ישיבה מחתרתית בתמיכתו של הרבי הריי"צ. הרב נריה כתב זכרונות מאותה תקופה:
״בראש הישיבה עמד הרב ר׳ יהושע הורודנר, הוא היה מייסדה ומנהלה והאציל עליה מרוחו… באותו זמן קיים כ״ק אדמו״ר הריי״צ מליובאוויטש פעילות ענפה מאד.. הרבי ראה את עצמו כפטרונם של כל יהודי רוסיה… ואמנם נסע אליו פעם ר׳ יהושע הורודנר לפטרוגראד, להשיג דרכו כספים כלשהם להחזקת הישיבה שלו, אף על פי שמינסק היתה עיר של מתנגדים".
הרב נריה ממשיך ומספר: "בישיבה שלנו במינסק היה בחור שארגן קבוצת בחורים להליכה אל ה'ליובאוויטשער שטיבל', שהיה למעשה בית הכנסת הגדול של חסידי לובביץ'. הלכנו כמה פעמים בשבוע, וחסיד בשם ר׳ אברהם ברוך פבזנר שהיה המשפיע באותו מקום, לימד אותנו כל פעם פרק ב'תניא'. למדנו את פרקי 'שער היחוד והאמונה' ובחודש אלול את 'אגרת התשובה'. כמו כן קיימנו התוועדות חסידית בביתו הפרטי של המשפיע. היינו שרים ניגונים חסידיים והמשפיע חזר בפנינו דברי חסידות".
הרב נריה, שנולד במשפחה ממוצא ליטאי, הופתע לגלות, שגם אביו – הרב פתחיה מנקין ע"ה – הכיר מקרוב את דרכי החסידות, וכך הוא מתאר בכתביו: ״כשסיפרתי על כך לאבא, שהיה ממשפחת מתנגדים, הוא סיפר לי כי בעיר מגוריו, פולטובה, הייתה קהילה חבדי״ת גדולה, וברצותו להכיר יותר את החסידות נסע בימי בחרותו לחודשי אלול ותשרי לישיבת לובביץ'. הוא זכה לשמוע מאמרי חסידות מכ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע והשתתף בשיעורי החסידות של המשפיעים הנודעים בישיבה. הוא מסר לי כי שיחותיו בחסידות של הרשב״ץ, מורו של הרבי הקודם מלובביץ', עוד טעמם בפיו כנתינתם בשעתם״.
לאחר שלוש שנים במינסק, כשהחליט הרב נריה לעלות לארץ ישראל, נסע למוסקבה כדי לקבל את האישורים המתאימים. שם הוא פגש כמה בחורים שהישיבה שלהם נסגרה על ידי השלטונות. ביניהם היו שני בחורים, אלכסנדר בן נון ודוד חנזין, שהיו חסידי חב"ד, ואיתם למד גמרא והעמיק עוד בתורת החסידות.
הדרך של הרב נריה הצעיר לעלייה ארצה לא הייתה קלה. אמנם הוא קיבל סרטיפיקט בסיוע מי שהיה לאחר מכן רבו הגדול – הראי"ה זצ"ל, אבל היה צריך לשלם עוד סכום כסף גדול על הדרכון. לאחר שניסה לפנות לעזרה של כמה גורמים, מי שמימן לו את הדרכון בסופו של דבר, היה הרבי הריי"צ, ששלח לו את מלוא הסכום.
ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה
כשעלה הרב נריה ארצה, נעשה לתלמיד של הראי"ה קוק ולמד בישיבת מרכז הרב. לאחר כעשר שנים פתח את ישיבת כפר הרא"ה – הישיבה התיכונית הראשונה. יחד עם שאיפתו הגדולה לטעת בתלמידיו אהבת תורה ואהבת הארץ, עודד אותם הרב נריה להתקרב לחסידות. כבר בשנותיה הראשונות הוא ייסד בישיבה שיעור תניא שבועי, אותו היה מלמד ר' מאיר בליז'ינסקי – חסיד חב"ד נמרץ שהיה מגיע במיוחד לשם כך מרמת גן. הקמת השיעור היתה גם נקודת הציון להתחלת הקשר של הרב נריה עם הרבי מלובביץ', שעודד אותו במכתב להרבות ולהוסיף בכיוון זה:
״נעם לי לקרות במכתבו, אשר ישנם שיעורים קבועים בלימוד ספר התניא אחת לשבוע, והמשתתפים בשיעור מגלים ענין רב בהבנה. ואף שמובן ששיעור אחת לשבוע אינו מספיק כלל וכלל… ואם בחו״ל כך (שלומדים חסידות), על אחת כמה וכמה ב'ארץ אשר עיני ה׳ אלקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה'. ובודאי לדכוותיה האריכות בזה אך למותר. ולא באתי בשורותי אלה אלא לקיים מאמר רז״ל אין מזרזין אלא למזורזין".
מכאן ואילך, לאורך כל השנים, הרב נריה שמר על קשר מכתבים רצוף עם הרבי, והתייעץ איתו בשאלות רבות ומגוונות. הוא השתתף בעצמו וגם לקח את תלמידיו להתוועדויות בכפר חב"ד, והיה מספר פעמים אצל הרבי בהתוועדויות וגם ביחידויות שנמשכו שעות ארוכות. את ספריו הרבים היה שולח הרב נריה לרבי, שתמיד הודה לו והוסיף את הערותיו.
ההערכה ההדדית הייתה בולטת, כשהרב נריה מצדו מתייחס לרבי כחסיד לכל דבר, והרבי מצדו כמובן גם מעודד ודוחף אותו כל הזמן להוסיף בעשייה, ובמקביל מביע הערכה רבה לאישיותו ומפעליו. המכנה המשותף הגדול בין שניהם היה המסירות להפצת המעיינות, והוא שהוביל גם לעבודה משותפת. הרב נריה התאמץ לטובת ענייני חב"ד בארץ, והרבי עזר לרב נריה בגיוס כספים בארה"ב מתורמים של המזרחי ובעניינים נוספים.
בראיון שהעניק פעם לערוץ 7, סיפר הרב נריה בהתפעלות את הרושם שלו מפגישותיו עם הרבי: “הוא אישיות אדירה כזו, שממש לא קמה כמותה בדורות האחרונים ביהדות העולם. גאון בנגלה ובנסתר. לא רק מנהיג חב”ד, אלא מפעיל גדול של יהדות העולם; ארגן ושלח חסידים לכל קצווי העולם, הרים את היהדות וקירב רחוקים. הייתי אצלו כמה פעמים והתרשמתי כל כך מן האישיות עצמה, מן המבט שחימם את הלב, מהתפיסה המהירה ומהזיכרון הפנומנלי. והכל בהיקף כזה ויכולת כזאת מעל הדבר הטבעי. ומעל לכל, להנהיג ציבור כל כך גדול”.
כאמור, גם הרבי התבטא בהערכה רבה על הרב נריה. הרבי עודד את חסידיו להזמין אותו כמרצה אורח באספות שונות של רבני ארה״ב, וכן לדבר בפני תלמידי ישיבת חב״ד במונטריאול. פעם התבטא הרבי שהרב נריה ״ער איז א איד א ירא שמים״ (יהודי ירא שמים). כשסיפרו לרב נריה על דברי הרבי, הוא הגיב: ״אם הרבי אמר כך, סימן שאני צריך לעבוד על עצמי שאכן אהיה ראוי לתואר זה…״.
מתנה טובה
על החיבה והקשר של הרב נריה לחב”ד מעידים כמה מתלמידיו שהפכו ברבות הימים לחסידים בעצמם. הרב יגאל פיזם, ראש ישיבת חב”ד בקריות, מספר שכאשר שאלו התלמידים את הרב נריה מה לקנות לו כמתנה לסוף שנת הלימודים, הוא ענה שישמח מאד אם יקנו לו 'ליקוטי תורה' של האדמו”ר הזקן. בנוסף הוא מעיד שהרב נריה היה לומד בכל יום את הקטע היומי בלוח 'היום יום' שחיבר הרבי.
הרב דוד מאיר דרוקמן, רבה של קרית מוצקין, מוסיף על כך עדות משלו: “כאשר למדתי בכפר הרא”ה, ראיתי את הרב נריה לומד בליל ראש השנה בספר 'לקוטי תורה' בהתלהבות גדולה. אני זוכר שבזמן שלמדנו 'כוזרי', שם מדובר על אודות מדרגתו של הנביא ודבקות תלמידיו בו, הוא הביא לנו כדוגמה לכך איך חסיד לובביץ' נכנס ליחידות אצל הרבי. כמו כן, זכור לי שהיה מתפלל בסידור חב”ד נוסח האר”י, ואף הניח תפילין נוסח חב”ד. בחדרו הישן בישיבה התנוססו שתי תמונות בלבד, של האדמו”ר הזקן ושל רבו הגרי”מ חרל”פ”.
נר ה' נשמת אדם
כנזכר, שם המשפחה המקורי של הרב נריה היה מנקין. במספר הזדמנויות הוא הסביר את שינוי שם המשפחה בהסברים שונים. ההסבר שהרב גליס שמע ממנו, מעיד גם הוא על אש של עבודת ה' שבערה בו: "פעם שאלתי אותו על השם, והוא ענה לי בכתב, הראה לי את הפתק, ומיד הכניס אותו לכיס", מספר הרב גליס. "הוא כתב כך: 'מנקין' בגימטריא 250. 250 = נר. כשמוסיפים לזה י'-ה', אז יוצא נריה". הנר של הרב משה צבי נריה, שבער והאיר באור של תורת ארץ ישראל, תורת החסידות ופנימיות התורה, הולך ומוסיף אור, וכמו שאמר במילותיו האחרונות בי"ט כסלו: "תחממו אותי בדברי תורה! תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה… קדושה אני מבקש. קודש קודשים אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל, תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל. תנו לי הרגשת קדושת עם ישראל!".