פעם אחת, ביקש ה'בית אהרן' מקרלין מאחד המקורבים אליו שיהיה 'שליח מצווה' ויאמר לחסידים בשמו שילמדו את מדרש רבה על פרשת תרומה, כי מהמדרש של פרשת תרומה אפשר להיעשות חסיד גמור!
אחד מהאוצרות הגדולים במדרש שם, זה הדו־שיח המעניין של ה' יתברך ומשה רבנו. כשה' מצווה את משה ואומר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – עולה למשה שאלה גדולה בלב.
משה ראה "דור דור ודורשיו", את כל הדורות שעתידים להיות. בתוך הדורות האלו הוא ראה את שלמה המלך עומד בחנוכת המקדש ואומר: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך – אף כי הבית הזה?!"
כשמשה רואה את הפאר וההדר של הבית הראשון, הוא מבין שלגבי המשכן שעשוי סך הכל מכמה קרשים שמצופים בזהב – השאלה גדולה שבעתיים.
מתוך זה עולה גם השאלה התהומית והנוקבת: האם בכלל בכוחו של בשר ודם לבנות בית לבורא העולם?
על זה מגיעה התשובה המפתיעה של ה': "לא כשם שאתה סבור כך אני סבור! אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה!"
השטח הגיאוגרפי הוא לא העניין.
אז מה כן?
המדרש ממשיך: "אמר לפניו: רבונו של עולם! יכולין הם ישראל לעשותו?! אמר לו הקב"ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו!" מצד האמת, אפילו אדם פשוט מעם ישראל יכול לבנות לה' משכן.
המדרש מדייק את דבריו מתוך הפסוק "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו", כי הדבר היחיד שמעניין את ה' כשאנחנו עסוקים בבניין המשכן זה נדיבות הלב.
שנה אחת, בריקודים של שמחת תורה, רקד רבי אלימלך מליז'נסק בשמחה גדולה יותר מהרגיל, ובתוך הריקודים הוא הסביר לחסידים: "עכשיו גמרתי להכניס את שולחן לחם הפנים לבית המקדש שלמעלה!".
אכן, הרעיון הזה הוא ממשי. הצדיקים רואים אותו כפשוטו.
אבל לא רק רבי אלימלך; אפילו אדם פשוט, אם יש לו רק נדיבות הלב, יכול לבנות את בית המקדש ולהשרות את השכינה בעולם.
הנקודה של "נדיבות הלב" היא בעצם השאלה כמה אנחנו רוצים לנדב את עצם הלב שלנו לה'. יש אדם שבמקרה הטוב חושב על ה' פעמיים ביום, בקריאת שמע בבוקר ובערב, ותבוא עליו ברכה. אבל יש אדם שנותן לה' את הלב שלו גם כשהוא עסוק בדברים גשמיים.
האר"י הקדוש היה אוכל רק על שולחן שיש לו ארבע רגליים. הוא נהג כך בגלל שהשולחן שלנו צריך להיות דומה לשולחן של בית המקדש.
איך האריז"ל הגיע לזה? כשהוא ישב ואכל לחם, הוא השתוקק שבלחם שהוא אוכל תהיה קדושה עליונה. ומאיפה תגיע הקדושה אם לא מהלחם של שולחן לחם הפנים? לכן הוא רצה להידמות ככל שהתאפשר לו לשולחן לחם הפנים.
כאן זה תופס אותנו. השאלה שלנו היא: כמה אנחנו רוצים לגלות את ה' בעולם?
כשאנחנו מדליקים את האור בבית, האם אנחנו מצפים שיהיה בו האור של המנורה שמאיר את העולם כולו – ובתוכו גם את הנשמות שלנו – באור יקרות?
כשאנחנו שומעים מוזיקה, האם אנחנו משתוקקים להתרומם מכוח קדושת נגינת הלוויים?
ככל שנכניס השתוקקות וציפייה לקדושה ונדיבות לב לה' יתברך, בוודאי נזכה יותר ויותר לבנות לו משכן.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
