לכל נפש המצפה להשלמת תהליך הגאולה, השבועות האחרונים היו מורטי עצבים במיוחד. מחכים למשהו. לא ברור מה. האם יש בכוחנו מה לעשות? האם הגאולה כבר כאן ואנחנו לא פותחים את העיניים? שאלה אחת פוסחת מעל הכל, כתהיה וכתפילה – ריבונו של עולם, למה אתה לא משלים כבר את הגאולה? פשוט תשלח את אליה הנביא!
הרצון הזה, שה' יפעל בגלוי, מתבטא בדעתו של רש"י (בסוכה מ"א., וכדבריו גם מופיע בזוהר פנחס רכ"א) שבית המקדש מעשה ידי ה' יירד מן השמים, ובסוף מדרש איכה רבה, בה ה' קורא לעם ישראל (זכריה א') 'שובו אלי ואשובה אליכם', ועם ישראל עונה (איכה ה') 'השיבנו ה' אליך ונשובה'. אולי בסתר ליבנו כולנו מקווים שה' יפזר אבקת גאולה על כל העולם וכל החלקים המנוגדים פשוט ייפלו למקום.
הכמיהה הזאת, להתערבות שמיימית מובהקת, קיימת גם במישור הפרטי, לא רק ביחס למצב הלאומי והעולמי. רבים מאיתנו פשוט רוצים שה' יניף את ידו ויעלים את ההתמודדויות שלנו ב'פוף'. ולא רק בנוגע לאתגרים שלנו. גם בכל ענייני עבודת ה', אנחנו לא פעם היינו רוצים לגשת לתפילה ושהלב פשוט ייפתח ויגעש. או להדליק נרות לקראת שבת ולחזות בנועם ה' וזיוו שממלא את הבית. לרובון כל העולמים יש אור אינסוף, למה שלא יזרים אותו לתוך ביתי ולתוך חיי?
בפרשת תזריע חז"ל, ולאחר מכן הבעל שם טוב, צוללים ישר לתוך הנושא הזה. הפרשה נפתחת ב'אשה כי תזריע וילדה זכר'. ולכאורה שם הפרשה, 'תזריע', היא מילה שלא כל כך ברור מה היא תורמת לפרשיית טומאת לידה. אישה יולדת היא מה שחשוב. למה התורה פתחה ב'תזריע'?
בנידה (ל"א.) מפרש רבי יצחק בשם רבי אמי: 'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה שנאמר (ויקרא יג) אשה כי תזריע וילדה זכר'. אב הטיפוס של אשה הוא האם המכילה, הקשובה, הממתינה באשנב. אבל התנ"ך מלא במקרים בהם נשים היו אלה שהתאמצו להעמיד את הדור הבא, ואכן אלה ילדו זכרים, דמויות הנהגה בעלות השפעה. בנות לוט היו הפעילות כדי 'ונחיה מאבינו זרע', והעמידו שני עמים. הצאצאית של המאמץ הזה, רות, בהוראתה של נעמי חמותה, מתאמצת כדי להעמיד את הדור הבא, וממנה יצאה שושלת המלוכה של עם ישראל. לפי חז"ל (יבמות ע"ו וילקוט המכירי) גם אמא של דוד המלך עשתה מאמץ דומה כדי להוליד אותו. רוב שבטי ישראל נולדו דווקא מתוך מאמצים של האמהות, ולפי הגמרא (סנהדרין צ"ט:) גם עמלק, להבדיל, נולד בגלל מאמצה של תמנע להיות קשורה למשפחת אברהם. כשהאישה היא זאת שמעצמה ומרצונה מתאמצת על העמדת צאצאים, נולדים זכרים בעלי יכולת. וכך, לפי הבעל שם טוב הקדוש, זה עובד גם בעבודת ה':
אשה כי תזריע וילדה זכר. אמרו חכמינו ז"ל (נדה ל"א.) 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר…', דיש שני מיני התעוררות: ענין ראשון הוא שמתעורר הוא תחלה בתשובה… ואחר כך מסייעין אותו מלמעלה, כדין (יומא ל"ח:) 'הבא לטהר מסייעין אותו'; התעוררות שניה, שאינו נותן לב לשוב מעצמו בתשובה, או לעשות טוב, כי אם על ידי שמעוררין אותו מלמעלה תחלה, [ורק] אז מתעורר למטה לעשות תשובה.
האיש והאישה, או הדוד והרעיה, הם הקב"ה ועם ישראל, או הקב"ה והאדם הפרטי. יש שני סוגים של התעוררות לקשר, או לחיזוק מוחשי של הקשר בין השנים. או שה'איש' (השם) מעורר את האדם ופותח את ליבו, או שה'אשה' (האדם הפרטי) מעורר את עצמו וכך גם את הקשר. מאוד חשוב מי היה המעורר:
והנפקותא בין אם האדם הוא המתחיל תחלה, אז אשה מזרעת תחלה וילדה זכר – רחמים, מה שאין כן אם מתחיל מלמעלה על ידי הצרות ח"ו הוא נקבה, והבן.
כמו פרפר, כמו אפרוח
קורה שאדם מתעורר בשבת בבוקר, וזה מרגיש לו בדיוק כמו יום חול, והוא אפילו מממש בידיו על הקיר להדליק את האור לשירותים, עד שהוא רואה על הרצפה נעלי שבת ומתאפס. הוא כמובן יכול להתבאס שהוא לא מרגיש שבת, או יותר גרוע – שלא ידגדג אותו בכלל. אך אם יש בליבו שאיפה לחוות את אמיתות התורה ומצוותיה, הוא יכול לעבוד על כוונת ליבו. לפנות את מחשבותיו, להכניס את עצמו למנוחה של ערנות, להתבונן בקדושה הנעלמת של שבת, לבקש מה' שיטהר את ליבו ואת עיניו באור של שבת. ואז – או שה' יסייע לו ויוסיף לו התעוררות, או שלא, ויישאר בליבו פתח קטן ועדין – וזה יהיה מותאם אליו לגמרי. זה יהיה שלו. כמו פרפר שבוקע מגולם, כמו אפרוח שמפתח שרירים ויוצא מביצה, ובינתיים מצליח רק לגרום לסדק – זה קטן אבל זה לא זר לו. ולכן גם אחרי שההתעוררות הקטנה הזאת תחלוף, הוא לא ירגיש שהוא מתרסק חזרה למציאות. גם מקודם וגם עכשיו זה היה הוא. וזה יהיה נגיש לו בפעם הבאה.
לא כן אדם שמעוררים אותו מלמעלה. קודם כל עצם ההתעוררות יכולה להגיע בגלל צרות, שלוקחים מאדם את הדברים הכי בסיסיים ורק אז הוא מתעורר בכל ליבו ליוקר וליופי שלהם. מי שעובר צרות, לא עלינו, בוודאי יוצא משם עם תודעה אחרת. אבל עדיף בהרבה לעבוד מלמטה, על רכישת התודעה באופן יזום והדרגתי, בלי ליפול לצרות שייאלצו את האדם לקנות את התודעה הזאת. ואם מעוררים את האדם מלמעלה בלי צרות, אלא פשוט מנחיתים עליו תחושת קרבה או השתוקקות זכה, ההשלכות יכולות להיות הרסניות:
יש שלפעמים מעוררין אותו מלמעלה, שמעצמו [לפתע] נתעורר בבכיה וכיוצא זהו נקרא אשה, מוחין דנוקבא, ואז ח"ו (תהילים ק״ט:ז׳) ותפלתו תהיה לחטאה.
כשהלב נפתח בפתע, כמתנה מלמעלה, זה בעיקר כדי להראות לאדם בהבזק למה הוא מסוגל להגיע בכוחות עצמו. ואז ההתגלות הזאת ממריצה אותו. ומנחה אותו. אבל היא יכולה גם לתעתע אותו ולהתל בו, בגלל שאין לזה כיסוי. בדוגמה של הגולם – הפרפר יוצא אבל אין לו כוח להחזיק בחוץ. הוא רואה את כל הצבעוניות היפה של העולם אבל הוא לא מסוגל לעוף אליו, כי הוא לא בנה בעצמו את הכוחות להגיע לשם. וזה מייסר. זה יכול ליצור בו געגוע עז לחוויה שהכיר, שהוא יודע שקיים. אבל מההיכרות שלו הדרך היחידה להיות בחוויה הזאת זה על ידי השפעה חיצונית. ואז הוא בגעגוע למשהו שאין לו שליטה עליו, ואין לו דרך חזרה. וכל ניסיון לשחזור ירגיש לו מזויף. מה אותנטי? רק להיות האדם הרגיל והכבוי. או להיות בהשראה מלמעלה. ואם הוא עובד טיפה ומרגיש טיפה – זה רק טיפה. זה לא זה. תפילתו תהיה לחטאה. 'שרגא בטיהרא מאי מהני?' הנר הקטן של התעוררות האדם מכוחו, מה הוא ליד הצהרים, השמש המסנוורת של ה'? אבל מי שרגיל לעבוד מלמטה, יודע שהנר הקטן הזה הוא נר ה'. ובסוף יסייעו לו מלמעלה גם.
לכן עדיף לא לחכות. עדיף להתאמץ. קצת. ולשמוח באור הקטן, בתפילה שיסייעו לו מלמעלה. וכפי שכותב הט"ז (שו"ע או"ח א:ב), באופן דומה לבעל שם טוב, על דוד המלך, שנולד מכוח נשים שהעזו לפעול:
מצינו אדם מקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. וכן הכי לענין התעוררות שיש שני מיני התעוררות, שתחלה מתעורר מלמטה ואחר כך בא עליו התעוררות העליון לסייע לו. ועל זה שיבח דוד את עצמו ["אעירה שחר"] שהיה במעלה כל כך, שהתעוררות שלו מלמטה גדולה כל כך שאין צריך לסיוע התעוררות של מעלה.
