וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. הופה. לשון שישית של גאולה.
ידוע לנו שיש בנאום מלא התקוה של משה רבינו ארבע לשונות של גאולה. אולי גם חמישית- 'והבאתי'. אבל יש לשון נוספת שמופיעה בפירוש, (היא דווקא מתייחסת לפעולה של עם ישראל) שהיא לכאורה התכלית של מהלך הגאולה ואולי אף של בריאת העולם- 'וידעתם כי אני ה' אלהיכם…'. בראשית הנאום ה' מציין שה' לא נודע בשמו הוי"ה. ואחרי מהלך של ארבע לשונות עם ישראל כבר יידע. מה טיבו של השלב הזה, שהוא התכלית? מה מוטל על עם ישראל? פשוט. . . לדעת?
הזוהר הקדוש כאן (רע"מ על וארא דף כ"ה.) צולל לעומק. הידיעה הזאת היא מפתח תודעתי להמשך מהלך הגאולה, ולעיצוב אופן ההסתכלות של יהודי על כל מה שקורה פה בעולם:
(מתורגם לעברית=) "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ'. מִצְוָה זוֹ רִאשׁוֹנָה מכָּל הַמִּצְווֹת, הפתיחה הקמאית לְכָל הַמִּצְווֹת – לָדַעַת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּכְּלָל. מַה זֶּה בַּכְּלָל? לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ שַׁלִּיט עֶלְיוֹן שֶׁהוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם, וּבָרָא אֶל כָּל הָעוֹלָמוֹת, שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל חֵילוֹתֵיהֶם. וְזֶהוּ בַּכְּלָל. וְסוֹף הַכֹּל- בִּפְרָט, לָדַעַת אוֹתוֹ בִּפְרָט…
הזוהר מבהיר שהקריאה של ה' לעם ישראל 'וידעתם כי אני ה'…' היא הזמנה להפנמה כללית שה' הוא ברא את כל המערכות שמפעילות את המציאות, ושכל המצוות שתופענה בתורה, כמו גם כל האירועים שיפקדו את עם ישראל עד עולם, מתרחשות במסגרת התודעתית הזאת. שאנחנו מתהלכים בעולם שה' ברא. כל מצווה היא הזמנה לעם ישראל לפנות מתוך המציאות כלפי הבורא. כל אירוע שתבוא אינה אלא תקשורת ישירה של הבורא כלפי העם. לכן הקריאה הזאת היא מעין פתיחה למערכת היחסים החדשה בין ה' ועם ישראל, כאשר המציאות היא עומדת בתווך ככלי תקשורת. הבעל שם טוב הקודש, עם הזוהר המובא כמוצא, מבסס את הצעדים במסע התודעה הזה:
[אחרי ציטוט הזוהר 'וידעתם']…ששמעתי ממורי ענין מה שאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) 'דע את אלהי אביך וכו"; כי מי אשר בשמים ובארץ אשר ידע אותו אפס קצהו…אמנם כעת שמעתי ממנו כי תכלית הידיעה שידע שכל מאורעותיו בפרט וכל העולם בכלל, הכל ממנו ית"ש ודפח"ח:
דויד המלך מתחנן משלמה בנו לקראת סוף ימיו, 'דע את אלהי אביך'. מה בדיוק מבקש דויד משלמה?
הבעש"ט מבאר שזאת הידיעה שכל האירועים שפוקדים כל אדם כולם מזומנים באופן מדויק מאת ה'. זאת עבודת הפנמה מרכזית בעולם הקבלה והחסידות- להתבונן בעולם, בבני אדם ובמאורעות אישיים ולהאמין באמונה שלמה שכל אלה מדוייקים ומכוונים על ידי קורא הדורות. ככל שהאדם יעבוד על העמקת האמונה בליבו, בעיצוב הקול הפנימי שלו, יותר ויותר מחייו יוארו באור אחיד של אמונה רכה וכללית.
הביאור של הבעש"ט ממשיך לכיוון פחות מוכר ופחות קלאסי, אבל מבחינת דרכי עבודה זה כיוון מרתק ואולי גם קרוב יותר לאנשים שמתקשים לחוש את ההטבה האלוהית תמיד. הפיסקה הזאת גם מסבירה למה מכל לשונות הגאולה בפרשתנו, רק שלב ה'וידעתם' מוטל על עם ישראל:
הגם שהוא עמוק עמוק ואי אפשר לבאר, אמנם מה שיש לבאר בקיצור לסימנא בעלמא שאם האדם הוא בעושר וכבוד ורב שפע, ידע שהוא מדת החסד שבשכינה, כי האדם הוא מאברי השכינה, עד שבכללות העולם נשלם שיעור קומה, וכאשר האדם הוא בתכלית העוני והיסורין ח"ו, הוא ממדת הגבורה שבשכינה, ואז יתפלל משם, בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש, וכשהוא כלול משניהם ידע שהוא ממדת תפארת, וכיוצא בזה בשאר מדות, ישמע חכם ויוסף לקח…
עכשיו נכנסים אל המהלך של ידיעת ה' 'בפרט', כפי שהורה הזוהר למעלה. בגדול- ה' הוא המקור של הכל והוא אינסוף. אין לנו השגה בו ואין דרך לדבר עליו. כאן, בעולם הזה, אנחנו לא חווים את כל האנשים השונים, את הצבעים השונים ואת מגוון ההתרחשויות כיוצאות משורש אחד אלוהי. אלא יש כאן פירוד גדול, יש כאן מנעד עצום של מצבים שאני יכול להיקלע אליהם ואני בטוח לא חווה אותם כיוצאים ממקור אחד. יש יום ולילה, כמו שיש חושך וקושי במצב האישי לעומת אור ובהירות אישית, וזה לא נראה מאוחד. ה' הוא המקור והוא אחד, אבל הגילויים שלו בפרטות שונים מאוד זה מזה. כל הגילויים האלה הם עדיין גילוי אלוהי. הגילוי האלוהי הקלאסי ומיוחל הוא גילוי של חסד, כשנסיבותיי מטיבות ונעימות, ואני מצליח ליצור חיבור בתודעה שלי בין המצב המיטיב בו אני נמצא ובין העובדה שה' הוא זה שמיטיב עמי. זה חיבור בתודעה שלי בין המצב שלי ובין ה' שחולל את המצב הזה. כשאדם מוצא את עצמו בנסיבות שמעיקות עליו ומגבילות אותו, הוא יכול להפנים שגם עכשיו מה שהוא חווה זה גילוי אלוהי. מפתה לנשוך שפתיים עד שהכאב והצער יחלוף ונשוב כבר לגילוי החסד האלוהי. אבל אז הוא מתעלם מהגילוי שהוא יכול לחוות כרגע. הוא לא חווה את המציאות הנוכחית כה' שמתקשר איתו אלא כהפרעה ומכשול עד שיחזור הגילוי החסדי. בדומה לקשר בין בני זוג, אולי החלק המיטיב והשמח בבת הזוג שלי הוא החלק שיותר קל לי להינות ממנו; אך כאשר אשמע על כאבים שיש לה. או על דברים שמאתגרים אותה- האם אהיה מסוגל להפנים שאני עכשיו מגלה עוד חלק בה? או שאנסה לתקן מהר את הבעיה או להיעלם מזירת המתח עד שהחלק שבעיני עיקרי יותר- החלק הקליל והשמח- יחזור אלינו. כשאדם יפנים שבמהלך חייו ה' יתגלה אליו בהמוני צורות שונות, בפרטי פרטות, ולא בהתגלות כללית אחידה, הוא יהיה פתוח יותר לחוות כל מיני אירועים כהתגלות, ואחר כך הוא יוכל גם להתפלל באופן הולם.
באופן זה, לא מצופה מאדם לחוות בכל רגע שה' מפנק אותו. אלא יש כאן הזמנה לחוות כל רגע בחיים כגילוי ולא כסתמי. כל אירוע בחיים הוא משפט חדש שה' מתקשר אלינו, ואנחנו מסוגלים להיות שותף פעיל וקשוב בדו השיח הזה.
… וכל זה הוא באדם דרך כלל, ויש בזה עוד פרטי פרטים, אשר יכול האדם השלם לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה על כל פסיעה, ועל כל דבר ודבר שעושה גם בגשמיי מאכילתו ועסקיו ומשא ומתן שלו, הכל לייחדו, ולידע מה זה המדה בשכינה, ועל זה נאמר דע את אלהי אביך והבן, ובזה מבואר רעיא מהימנא הנ"ל ענין כלל ופרט, והבן:
ככל שנפתח את הקשב הזה, התפיסה של המציאות כגילוי, כרצף של גילויים שונים של ה' כלפינו וכל מעשינו יכולים להיות רצף של גילויים שונים שלנו כלפיו, נגלה עוד ועוד סוגים של גילוי, עד למצב שעל כל פסיעה ופסיעה נוכל לשמוע אמירה אלוהית חדשה, או שאנחנו נבטא עוד צד בנו כלפי ה', והחיים שלנו הם שיחה מתמשכת.
חמשת לשונות הגאולה האחרים- והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי- הן פעולות שה' עושה, וממילא הן לא מעבירות את עם ישראל תהליך גאולה פנימי. ה' יעשה הכל, אבל מה שנדרש מהאדם בתהליך הגאולה הוא ה'וידעתם כי אני ה", חווית המציאות כרצף גילויים אלוהיים.
