בשבועיים האחרונים אנחנו זוכים לראות שהקב"ה מחולל ניסים ונפלאות לעם היושב בציון ולבני ישראל בעולם כולו, החל משבת פרשת זכור, כאשר בעת שהתכנסו המוני בית ישראל לבתי הכנסת לקיים את מצות זכירת מעשה עמלק ומחייתו, נהרג הצורר שביקש להשמיד להרוג ולאבד ואיתו חבר מרעיו, ואומות העולם עודם עומדים ומשתוממים מחסד ה' הגובר עלינו.
ברור לכל בר דעת שאלו אירועים מופלאים שלא היו מתאפשרים ללא יד ההשגחה העליונה. גם בלי להיות בקיאים בנבכי העניינים, כולם רואים כיצד שרשרת ההתרחשויות שעברה עלינו בשנתיים האחרונות, מאז הטבח הנורא בשמחת תורה, הובילה לכך שיד ישראל על העליונה בדרך שאינה מובנת מעצמה, כמו גם האירועים שקדמו לשנים אלו שאפשרו את קבלת הסיוע הנוכחי והשותפות המלאה של ארצות הברית במבצע 'שאגת הארי'.
אף על פי כן, פעמים רבות גם אצל יהודים, שהם מאמינים בני מאמינים, הנטייה המתבקשת ברגע הראשון היא לתפוס את הדברים בצורה טבעית; להתפעל מהיכולות המודיעיניות והצבאיות של כוחות הביטחון, מהאומץ של מקבלי ההחלטות, ורק לאחר מעשה להפטיר שהכל בעזרת הבורא יתברך…
אי לכך, נוסף על החיוב התמידי להודות לקב"ה על כל החסדים שהוא עושה עמנו יום יום מצד הכרת הטוב פשוטה, הרי שבתקופה זו ולנוכח מאורעות גדולים כאלו גדלה החשיבות של ההכרה בניסי ה' בצורה מיוחדת.
שנאה שלמעלה מטעם ודעת
לכל לראש, חשוב להבין את היסודות של ה"מלחמה לה' בעמלק" המתחוללת לנגד עינינו. גם אם השלטון באיראן אינו מזרע עמלק כפשוטו, הוא בהחלט מבטא את התוכן הרוחני של עמלק, וההודאה לה' על הניסים היא היא מחייתה של קליפת עמלק ברוחניות.
מפורסמת לשונו של הרמב"ם: "מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים [של עמלק] ואריבתו כדי לעורר איבתו . . שלא לשכוח איבתו ושנאתו". ולכאורה, עמלק לא שעבד את ישראל ולא הרג בהם בצורה חריגה, אלא רק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" – הוא הרג יהודים בודדים שיצאו מחוץ לענן, ואף על פי כן בשונה מכל האומות שהשתעבדו בעם ישראל, עינו אותם ופרעו בהם פרעות, רחמנא ליצלן, דווקא את עמלק יש מצוה למחות כליל וגם לעורר כלפיו רגשות שנאה.
הסיבה לכך היא – "אשר קרך בדרך… ואתה עייף ויגע": כל האומות שהצרו לבני ישראל, היו להן תירוצים וסיבות הגיוניות כביכול, מדוע הם מעיקים לבניו של מקום. בני ישראל עברו בגבולם או אף התיישבו בו במהלך הגלויות, או שהיו אלו שליטים שניסו לכבוש את העולם כולו וארץ ישראל על יושביה הפריעה להם בדרכם; לעומתם, עמלק הגיע לתקוף את בני ישראל כשטרם הייתה להם ארץ משלהם וגם לא נכסים בארצות אחרות. הם הלכו לבדם במדבר ולא הפריעו לאיש, והתורה עצמה מעידה "ואתה עייף ויגע", ואף על פי כן עמלק בא להרע לנו.
באמת, הסיבה למלחמתו של עמלק היא כיוון ששנאתו לישראל אינה שנאה הגיונית, היא למעלה מטעם ודעת. עצם מציאותם של בני ישראל הפריעה לו, והוא יצא מגדרו כדי להילחם באומה שהתהלכה לעצמה במדבר. משכך, גם המלחמה לה' בעמלק היא מידה כנגד מידה: גם אנחנו נצטווינו למחות את זכרו לחלוטין, ובכלל זה הנכסים, הצאן והבקר שלו, ולעורר כלפיו שנאה שאינה טבעית ומתבקשת.
בזמננו, ממשלת איראן הכריזה בגלוי פעמים רבות על רצונה להשמיד את ישראל, ומדובר בשנאה שלמעלה מטעם ודעת. למרות שאין לה גבול משותף עם הארץ, ועל אף שיש סביבה עמים נוספים שכופרים באמונתם, הם ניסו להשמיד להרוג ולאבד את בניו של מקום, ובחסדי ה' הופרה עצתם.
בעבודת ה', עמלק הוא הקליפה שלמעלה מטעם ודעת; זו שגם כאשר כולם רואים במוחש את ניסי ה' היא מבקשת לטשטש אותם ולומר שאינם אלא מקרה נקרה. יתרה מזו: עמלק לאו דווקא שהוא מתכחש לכוחו של הקב"ה; גם הוא הכיר ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. אבל הטענה שקליפת עמלק מכניסה במוחו וליבו של היהודי, היא "אשר קרך בדרך" – דבר שמתפרש גם כך: ודאי שהקב"ה מחולל ניסים ומשגיח על עמו – טוען עמלק בלהט צדקני – אבל זהו רק בעניינים החשובים באמת, בהיווצרות של בני ישראל כעם, ביציאת מצרים ומתן תורה. ואילו לאחר מכן, "קרך בדרך", בעת ההליכה בדרך, שהיא שולית יחסית, אתה מופקר להנהגת המקרה.
זהו הרמז בכך שמרדכי ביקש לספר לאסתר "את כל אשר קרהו": פגשתי את נכדו וממשיך דרכו של עמלק – אמר לה מרדכי – המנסה לגרום לנו לחשוב שהעולם מתנהל מעצמו בדרך מקרית, מבלי שהקב"ה משגיח עליו בהשגחה פרטית ומתמדת ח"ו.
האמת היא, כמובן, שגם המקרה עצמו מגיע מהקב"ה. ובלשונו של אליעזר עבד אברהם בתפילתו: "הקרה נא לפני היום", הוא מבקש שהקב"ה יסדר את רצף המקרים וההתרחשויות באופן שתתמלא בקשתו. ולענייננו, אם כן, כשם שבגשמיות הושמדה הקליפה העמלקית בניסים ונפלאות, הרי שההכרה ביד ההשגחה העליונה שסיבבה את רצף המאורעות והמקרים היא היא מחיית זכרו של עמלק ברוחניות!
מדוע קשה לנו לתפוס שמדובר בניסים?
על מנת לרדת לעומקם של דברים, לפחות בקצרה, חשוב להבהיר שקליפת עמלק של תפיסת ה'מקרה', אינה תופעה של נפילה פתאומית של ספקות ומחשבות על רוממות ה' בדעת האדם. אלא הקב"ה הוא שטבע באדם שהתפיסה הבסיסית שלו תהיה טבעית, ותנסה תמיד לקשור כל דבר לסיבות ומאורעות הגיוניים שגרמו לו.
מדוע באמת בחר הקב"ה לברוא את העולם באופן כזה שעל פי רוב השגחתו לא נראית בגלוי?
הדבר מתבאר בדרושי החסידות אודות המצווה שנקרא השבת בפרשת 'החודש', שחודש ניסן "ראשון הוא לכם לחדשי השנה"; עד יציאת מצרים מנו את תחילת השנה מראש השנה בחודש תשרי, והחל מיציאת מצרים נמנית תחילת השנה לענייני תורה ומצוות מחודש ניסן.
מהי הסיבה שיהודי צריך להחזיק שני לוחות שנה נפרדים, כביכול, ויש לו שני מניינים נפרדים של תחילת השנה?
רבי יצחק ערמאה מסביר (עקדת יצחק פרשת בא. וראו גם בדבריו של הרב אשר פרקש בגיליון זה), שגדולתו של הקב"ה ניכרת לא רק מן ההנהגה הניסית, אלא גם מההנהגה הטבעית, ואלו "שני סדורים נכונים ונאותים לפי שני העניינים הנמצאים במציאות". כלומר, כשם שמההנהגה הניסית ניכר שכל המתרחש בבריאה הוא ברצונו של הקב"ה והוא אינו מחויב חלילה לחוקי הטבע, כך בהנהגה הטבעית של העולם ניכרת גדולתו של הקב"ה שהוא אין-סופי ובלי-גבול.
פירוש הדברים:
כל מערכת המורכבת מפרטים מוגבלים, סופה להיחלש ולהתכלות בסופו של דבר. לא תיתכן מערכת העשויה מדברים מוגבלים, שתחזיק מעמד לנצח. הכיליון אמור להתרחש כל הזמן, כדברי רבנו בחיי (בראשית א) "התינוק, משעה שנולד מתחיל להתייבש". אם כן, מעצם העובדה שצבא השמים והארץ "חזקים כיום הבראם" (ירושלמי ברכות א, א) מובן שהם אינם קיימים מעצמם ח"ו אלא הם חיים ומתהווים מדבר אין-סופי שאין לכוחו קץ וגבול, ולכן הם נמצאים על מכונם בלי שום דעיכה ושינוי.
הנהגת הטבע אפוא אינה רק הסתר על כוחו של הקב"ה להנהיג את העולם כרצונו, אלא היא גם מגלה את האין-סופיות שלו, שבאה לידי ביטוי בהתמדה וברציפות של ההנהגה הטבעית. אלא שלפעמים מתרחשים ניסים גלויים, כדי להזכיר לנו שהקב"ה אינו כפוף חלילה למערכת החוקים הזו, והעובדה שהיא נצחית ואין-סופית היא רק הודות לכוחו ורצונו יתברך.
חודש תשרי בו נברא העולם הוא תחילת השנה הרגילה, המסודרת על פי עונות השנה וצמיחת התבואה בהתאם לחוקי הטבע; לעומת זאת, חודש ניסן הוא תחילת השנה הניסית, העל-טבעית. אם כן, אמנם גם התפיסה הטבעית היא קדושה ומבטאת את יכולתו של הקב"ה להנהיג את העולם בצורה תמידית ורצופה, אבל לאידך גיסא חשוב לראות ולזהות את הניסים כדי להכיר בכך שהקב"ה מנהיג את העולם ברצונו והוא בעל הבית של החוקים הללו.
אם כן, דווקא בימים אלו שבין פורים לפסח, "מסמך גאולה לגאולה", בפרשת החודש, אנחנו קוראים בתורה ומקבלים כוח לגלות את הניסים שבבריאה ולהתרגל לתפיסה אחרת, ניסית, שרואה בכל פרט במציאות את רצונו של הקב"ה!
חזקיהו – ההצטדקות והטעות
אם הדברים אמורים כלפי כל נס שהקב"ה מחולל לכל יהודי בפרט ולעם ישראל בכלל, הרי שבנוגע לניסים ולנפלאות המתרחשים בימינו אלו נראה שההודאה וההלל לקב"ה קריטיים ומוכרחים מסיבה נוספת:
ידועים דברי הגמרא בסנהדרין (צד): "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?!".
צריך להבין את גודל הנס שהקב"ה חולל באותה שעה: עד היום הזה לא מצליחים חוקרי דברי הימים להסביר את ה'חור' שנפער בהיסטוריה של האזור שלנו. סנחריב מלך אשור כבש את רובה של ארץ ישראל, את כל מלכות ישראל שבשומרון וערים רבות מיהודה, הגלה את עשרת השבטים ואת כל העמים מסביבנו. רק ירושלים, עיר הבירה המרכזית של ממלכת יהודה, לא נכבשה, כאילו מדובר במובלעת קטנה שהוא בחר משום מה לא להתייחס אליה…
בנביא מסופר כיצד מלך אשור התקרב לירושלים ונערך לקרב אימתני. רבים חששו ופחדו, אבל חזקיהו בטח בקב"ה ובנבואות העידוד של ישעיהו הנביא וידע שלא יארע לתושבי ירושלים דבר. "עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה" (איכה רבה, ד). ובליל הסדר, לאחר אמירת ההגדה, בעוד המלך ישן על מיטתו, מלאך ה' היכה את מחנה אשור ובבוקר נמצאו כולם פגרים מתים.
ובכן, איך ייתכן שחזקיהו לא אמר שירה על נס עוצמתי וגדול כל כך? דווקא אדם שכל כך בטח בקב"ה, לא ידע להודות לו ברגע הנכון?!
ההסבר לכך טמון בתחילת דברי חז"ל: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח". ייתכן שחזקיהו הודה ואמר שירה, אבל לא באופן כזה שמתאים ומספיק כדי להיעשות משיח.
הרי באותו הזמן בית המקדש עמד על מכונו ועבודת הקרבנות התקיימה כסדרה, ומהו אם כן הצורך שחזקיהו יהיה המשיח? ברור שאין הכוונה רק לתשועת בני ישראל בגשמיות מאויביהם, שגם היא התרחשה בפועל, אלא הכוונה למהות הפנימית ולשינוי התודעתי שיתחולל בעולם לעתיד לבוא.
בביאת המשיח יתקיים הייעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר"; כבוד ה' יתגלה גם לעיני הבשר הגשמיות שלנו, והחיבור בין ה"עליונים" ל"תחתונים", שהחל במתן תורה, יהיה מושלם והרמוני לגמרי, וכמוסבר בספר התניא (פרק לו ואילך), ש"תכלית בריאת העולם הזה הוא ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" . . שיאיר אור ה' אין סוף ברוך הוא במקום החשך והסטרא אחרא של כל עולם הזה כולו", דבר הנעשה על ידי בירור וזיכוך הדברים הגשמיים שבעולם הזה דווקא.
זהו פשרה של השירה שהייתה ראויה למלך המשיח ופשר טעותו של חזקיהו:
על הפסוק "וחובל עול מפני שמן" דורשת הגמרא שם "חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות; מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה".
חזקיהו חשב כנראה שכבודו של הקב"ה הוא שיעסקו בתורה. הדבר דומה לאדם ההולך בצידי דרכים ואינו נותן את דעתו לנעשה סביבו; ראשו ורובו בתורה, וגם כשמזכירים לפניו מנפלאות ה' וישועותיו הכבירות לעיני העמים הוא מפטיר: נו באמת, כמה אויבי ישראל מתו וכמה יהודים ניצחו… לא בזה מתבטאת גדולתו של הקב"ה.
לכאורה נראה שיש צדק בגישה זו, אבל בעומק הדברים ועל פי פנימיות התורה – לא זוהי תכלית הכוונה בבריאת העולם. העולם יגיע לשלמותו והכוונה העליונה תתממש רק כאשר יהודי יגלה את כבוד ה' במציאות העולם עצמה. ייתכן אם כן שחזקיהו אמר שירה לה', אבל בדרכו שלו; הוא סבר שהוא יוצא ידי חובת שירה בכך שהוא למד עוד דף גמרא, והמלחמה נראתה בעיניו שולית ופעוטה מדי בשביל גדולתו של הקדוש ברוך הוא. לכן הוא לא זכה להיות המשיח.
יתירה מזו: יתכן שחזקיהו המלך אכן גם שר שירה כפשוטה, אלא שלא הייתה זו שירה שהתאימה לגודל השעה. יתכן שהוא ראה בזה נס נקודתי ועריכת סעודת ההודאה הייתה על מנת לצאת ידי חובה או מילאה את העם התרגשות רגעית בלבד, מבלי לנצל את ההזדמנות ללמד דעת את העם שיפנימו את המסר, ישנו את התפיסה מעיקרה ויבינו שאכן הקב"ה שולט ומנהיג לחלוטין את המציאות כולה ואין עוד מלבדו.
אין אתנו יודע עד מה, אבל ברור שהאירועים הנוכחיים אינם ניסי הצלה שכבר התרגלנו אליהם. הרי אפילו בהסתכלות טבעית ופשוטה אלו רגעים היסטוריים שמשמעותיים עבור כל אומות העולם, ועיני גויי הארץ נשואות אלינו כמושיעי תבל; יתרה מכך: בדומה לרגעים שקדמו ליציאת מצרים, כאשר התרחש הנס של "למכה מצרים בבכוריהם" – על ידי בכוריהם עצמם שהכו באבותיהם וזירזו אותם להוציא את בני ישראל לחירות – כך גם כיום המכות ב"עמלק" המודרני מגיעות גם מתוך עמו עצמו. אלו רגעים גדולים ונפלאים.
לאחר מלחמת ששת הימים חלה בעם ישראל התעוררות אדירה לשוב אל ה'. כל יהודי באשר הוא ברחבי תבל הרגיש שהמתרחש בארץ ישראל זהו עניין אישי שלו, והסכנות שיושבי הארץ היו נתונים בהן וההצלה הפלאית שחוו על בשרם קשורות במישרין אליו. וכך יהודי בצרפת החל להניח תפילין, יהודי בלוס אנג'לס הוסיף בנתינת צדקה ויהודי בטוקיו לקח ספר תהילים והחל לומר בדבקות, כדי להועיל לאחיו.
מסופר שהרבי מלובביץ' זי"ע התבטא לאחר זמן, שזו הייתה הזדמנות מן השמים לזכות לגאולה שלמה, אבל לצער הלב הוחמצה השעה ואבדה ההזדמנות. המנהיגים לא הכירו מספיק בניסים המתחוללים מול עינינו, ולא נענו לגודל השעה.
בימים אלו מוטלת אחריות על כל יהודי, ובפרט על מי שזוכה להימנות על ציבור עובדי ה', להחדיר בתוכו ובסביבתו את המשמעות העמוקה של הניסים והנפלאות שמחולל הקב"ה לנגד עינינו, ולומר שירה, להודות ולהלל ולשבח למי שעשה לנו את כל הניסים האלו. ויהי רצון שעל ידי זה נזכה כבר לביאת גואל צדק במהרה בימינו, ויקויים הייעוד "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
