כמה מתאים לעם ישראל וחכמיו שכאשר יש מצווה שמובהר לגביה שהיא חוק, ואין לה שום הסבר, וזאת אפילו החוקה של התורה כולה – בכל זאת לא נמנעו חכמי הדורות לדלות ממנה פשר. ייחודית היא גישתו של הבעל שם טוב הקדוש בכך שהיא לא מנסה להסביר את המערכת הפנימית של מלאכת פרה אדומה, אלא היא מתבוננת עליה כקופסה סגורה, בוחנת איך היא פועלת ומשפיעה על המציאות, ומחפשת היכן עוד יש התרחשות דומה בתחום שמאוד נוגע אל כל אדם.
"דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'". נודע מה שאמר הבעל שם טוב ז"ל ששאלוהו על ענין פרה אדומה היכן הוא רמוזה, לבא מזה לעבודת השם יתברך תמיד. כמו שלימד הבעל שם טוב זלה"ה, שכל המצוות הם נצחיות בשכל, אף שבפועל הם בזמן ובמעשה, מכל מקום בשכל הם תמיד נצחיים.
כל מילה וכל עיקרון בתורה נוגעים לכל אדם בכל זמן. התורה אמנם תופסת צורה כתורה כתובה, ועושה שימוש במושגים של עולם מוכר, ומסופרת בהקשר של דורות בראשית ויציאת מצרים, אבל בשורש היא מעבר לכל אלה. לכן אפשר לשמוע בכל פרשה שלה לקחים לכל נקודה על רצף ההוויה. והואיל ומדובר ב"חוקת התורה", יש בה לקחים הנוגעים ליבה של דרך התורה.
והשיב הבעש"ט זלה"ה שזהו ענין הגבהות. שמתחלה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב והוא רחוק מהשם יתברך, התחלת תיקונו הוא מצד הגבהות, ושלא לשמה, כמו להתפארות, או בשביל שיזכה לעולם הבא שזהו גם כן גבהות נסתר, שחושב שראוי שישלם לו השם יתברך שכר על מעשיו, וחושב את עצמו שעושה איזה דבר למענו יתברך שמו, ובאמת מצידנו בלתי כח הבורא מה אנו, והאיך יתכן לקבל שכר. רק שמתחלה אי אפשר לבא לזה, וח"ו ישאר בחיצוניות, והותר לו לאחוז בגבהות והתפארות ויעשה שלא לשמה (פסחים נ:) ומתוך שלא לשמה יבא לשמה.
באמת ה' הוא השורש של הכל, ומהווה את המציאות כולה בכל רגע. באמת יש מערכת של שכר ועונש. אבל שהאדם יעבוד את ה' וידרוש את השכר שלו, זה דומה לילד שהוריו הביאו אותו לעולם, הלבישו אותו והאכילו אותו ולימדו אותו ללכת ולדבר ולהיות כשיר לצאת לעולם, ואז הוא עוזר להם בעבודה בגינה או עוזר לאביו בשיפוצים ומבקש על זה שכר. יש בזה משהו מגוחך. אבל לא פעם הוא מפנים את זה אך ורק כשהוא הפוך להורה בעצמו, ואז אולי מתעוררת גם הבנה על היחס הדומה לבורא עולם, ועד אז – הילד בטוח שמגיע לו, וזה בסדר גמור. לכן משתמשים בכל מיני שיטות לעורר אותו להיות מגויס ומוסרי וסוג של אכפתי.
נכון, זה רחוק מאוד מהמניע האמיתי שיכול להיות לנער שכבר התבגר – הפנמה אמיתית של להיות אדם אכפתי באמת, להיות אדם עם לב שהוא ברכה לסביבה בה הוא חי – אבל זה פשוט לא ריאלי לצפות מילד בן חמש שיפעל ממניעים אמיתיים, אז אומרים שיפעל לטובת עצמו. לטובת עצמו בעולם הזה, כלומר כדי לקבל ממתק או פרס או כבוד. או לטובת עצמו בעולם הבא, שיקבל פרס גדול יותר או מהנה יותר. אבל המוקד הוא בי, הוא למעני. זה נקרא בחסידות 'גבהות'. מגיע לי. אני עושה כי אני העיקר. ובלי זה אין שום התחלה של עבודת ה'. אז אולי זה קצת 'טמא', לעשות דברים טובים כי זה מתגמל אותי, אבל זה מה שמוביל לטהרה.
מאידך גיסא, אחרי שאדם כבר בוגר, הוא מסוגל להתנהל כמו בוגר. אחרי שהוא כבר עובד ה', וגילה את הפרספקטיבה האמיתית על המציאות, אם הוא עדיין מחפש לצבור לעצמו כמה שיותר פינוקים, זה פוגם בעבודה שלו. לכולנו יש ערבוב של מניעים, זה בסדר. אנחנו פועלים למען ה' ולמען עם ישראל וגם לטובתנו. אך אם למשל במקום עבודה יש עובד אחד שהדבר היחיד שמעניין אותו זה המשכורת – אדם כזה הוא תלוש מהגרסה הבוגרת של עצמו, ויש טעם פגום בעבודתו. אותו הגבהות שפתחה את הדרך בעבודת ה', עכשיו כבר מטמאת.
כמו בכל סוג של אימון, אומנות או חניכה, מתחילים להיכנס לעולם על ידי תרגילים בסיסיים, אך היעד הוא להמריא מעבר להם, שהם רק יחשפו אותך לאמת. חייבים שיהיה אגו כדי שבכלל נקום בבוקר, אבל אחר כך צריך לגדול מעבר לו, לצאת מהגולם שהאגו רוקם לנו ולהפוך לפרפר.
אין אינטרסים בשוחות
ואי אפשר להתקרב להשם יתברך אם לא יהיה לו גבהות, פירוש: דיש קטנות וגדלות בקדושה, ולעומת זה בסטרא אחרא רחמנא ליצלן, דבסטרא אחרא קטנות היינו שהיצר הרע אומר לו 'אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא כזו!'. ועל כן צריך שיגבה לבו בדרכי השם יתברך…
ואחר כך בעת העובדא שעושה אז אחר כך, צריך להיות נשמר מכל צד גבהות, וישפיל את עצמו לפני השם יתברך ולפני כל. וזה קטנות שבקדושה, שלא ידומה לו שהוא גדול מחבריו, כשרואה שהם אינם עושים עובדא זו, נמצא הגבהות בשעת מעשה המצוה שאז הוא נקרא טהור, ואז הגבהות מטמא טהורים.
מסתבר שזה לא רק חד פעמי. כדי להתניע, האדם לוחש לעצמו כמה הוא יקר, וכמה ה' באמת רוצה דווקא את מלאכתו, כמה שהעולם כולו מחכה רק לו שירומם את הסביבה שלו. באמת יש בו משהו ייחודי שאין באחרים, והאנושות כולה תלויה בהחלטותיו. אבל קשה מאוד לאחוז מיד לאחר מכן בתודעה הקוטבית, אף היא אמיתית לחלוטין – נכון שחבריך לא עושים כמוך, לא משקיעים כמוך, לא בעלי מעוף כמוך, אבל זה לא אומר שאתה יותר מהם. בכולם נשמה אלוקית אינסופית, בין אם אתה זה שמרביץ תורה למאתיים אנשים ובין אם אתה האחרון שבמאתיים שבכלל נכנס לשיעור בטעות. בדיחה לחשוב שאתה יותר קרוב לשורש האינסופי האלוקי ממישהו אחר. קשה מאוד לעורר את עצמי ואז לשחרר את החשיבות שלי. זאת חוקת התורה.
פלא גדול הוא, ומובן לא יותר מפרה אדומה, שבדור הזה ממש ראינו שוב ושוב חיילים שמסרו את נפשם בתודעה כל כך מרוממת. אולי התגייסו מתערובת של מניעים – בשביל הכבוד, או העוצמה, וגם בשביל האידיאלים. אבל אל מול הסיכון והפחד כל המניעים הפסולים מתאדים. אנשים לא מוסרים את נפשם כדי שהחבר'ה בבית יגידו כמה הם תותחים. חיילים אלה ביטאו את זה בפיהם – אנחנו לא הסיפור. יש כאן משהו יותר גדול, ואנחנו מאמינים בו. ובמותם הבהירו לנו שזאת מדרגה שלא שמורה לבעל שם טוב הקדוש, אלא אפשר גם לחיות כך, זאת מנת חלקנו, או בלשון התורה (בראשית מז, כב) ה"חוק" שלנו. חוקת התורה.
