בס"ד

האדמו"ר שכתב ותרגם שירה: רבי יצחק אייזיק טאוב מקאליב

האדמו"ר שכתב ותרגם שירה: רבי יצחק אייזיק טאוב מקאליב

מי שאוחז בגיליון הזה, מן הסתם מכיר כמה וכמה ניגוני אדמו"רים. החסידות המשיכה שפע מוזיקאלי, מגוון ובלתי נדלה של ניגונים. וכאן יש לשאול: כמה אדמו"רים לא רק הלחינו אלא גם כתבו שירה. כמה עסקו באותה חרדת קודש עמקנית גם בפואטיקה?
נרחיק ליערות הונגריה כדי לפגוש רועה אווזים שהתחיל את דרכו הרוחנית כמשורר ומתרגם שירה עממית, ועלה לגדולה בעולם החסידות ההונגרי כך שיש מי שמכנה אותו 'הבעל שם טוב ההונגרי'.


אגדת רועה האווזים
"האגדה מספרת שר' ליב שרה'ס, זו הדמות המסתורית בקרב ראשוני החסידים, הנודד ממקום למקום להעלות נצוצין קדישין, עבר פעם על פני אונגריא, התעכב בעיר סירנטש רואה לפניו ילד כבן שמונה רועה אווזות באחוזת יעקב פיש.
הילד התמים הזה עורר את תשומת לבו של ר' ליב, כי על כן בדרכיו ובמעלליו התנכר להיות נוצר לגדולות. ר' ליב לא גרע עיניו ממנו ויתבונן לכל תנועותיו ומעשיו. והנה, קלטה אזנו את שיחת הילד בדרכו, בינו לבין עצמו: "רבונו של עולם במטותא מינך, אולי יש לך אווזות לרעותן, תנה אותן על ידי וארעה אותן בחנם בלי שכר". ילד המדבר ככה אל אלהיו בודאי הרבה מן התמימות דקדושה יש בו ובודאי שירה עילאית מפכה בלבו. וישאלהו ר' ליב: "בן מי אתה?" ויענהו: "בן האלמנה רייזיל". 

ר' ליב לא התמהמה וישם פעמיו אל בית האלמנה ויפצר בה כי תתן לו את הילד והוא יחנכהו ויגדלהו לתורה ולמעשים טובים… ואייזיקל הקטן הובל לניקלשבורג לישיבת ר' שמלקה הורוויץ, שממנה יצאו הרבה מרבי החסידות… ובגמרו את חוק למודיו שב לעיר מולדתו… הוא תעה לו ביערים ושדות והתחבר אל הרועים ועשה אוזנו כאפרכסת לשמוע שירותיהם אשר נשאו אותו למעלה למעלה עד עולמות אין סוף, מקום המלאכים יזמרו וירננו לאל חי.
ביתר צד את לבו שיר רועים זה:
הר, הר, מה גבוה אתה
כלה, כלה, מה רחוקה את
הר, הר, העלם מהר,
ואני אל כלתי אתקרב

לא. לא געגועים לכלה ואהובה הציפו את לבו לשמוע שיר רועים זה. ידע כי גם לו כלה ואולם היא במרומים והיא השכינה הקדושה אשר נתרחקה מעל בנים אשר בשבי הם בגלותם המר. הלך לו לביתו וגייר את השיר, תרגמו לעברית ושר:
שכינה, שכינה מה רחוקה את
גלות, גלות, מה גדולה את,
אלו היתה גלות קטנה
היתה השכינה קרובה אז
אלו מן הגלות הוציאוני
היינו שנינו יחד אז

…אל כל אשר פנה יצחק אייזיק הצעיר, האזין והקשיב אך ורק קולות שירה שנתגלגלו לעולם הזה והן עורגות לשרשן, למקורן העילאי. הכמיהה העזה ההיא לשוב למקור מחצבתן היא שנגעה במיתרי לבבו והעלתה הצלילים היותר נהדרים. הוא חדר לתוך גלגלי השירים, קרע מעליהן את קליפתן: בודאי לא אל כלה פשוטה כמשמעה יערוג שיר הרועים הנפלא. שומע אתה את שועת הצמיאה, את נהימת הכיסופים, ומיד הנך מרגיש כי כנסת ישראל היא שתארוג את זמירותיה לאמא־השכינה. ברם את הקליפה גם אותה לא זרק. המקור האונגרי לשירת "הכלה" גם הוא ישורר בפיות החסידים כמו חלקו השני, הפירוש להראשון שהוא בעיניהם התוך המקשר… כן. רק בכפר, על ברכי הטבע, אפשר היה לנשמה זו הספוגה שירה ופיוט, להמריא לשחקים". 


פואטיקה וחוויה דתית
אמנם, חוקרי החסידות סבורים שלסיפור זה אין כל בסיס מציאותי. עובדות היסטוריות כאלה ואחרות שומטות את אפשרות היתכנותם של פרטים רבים המרכיבים אותו. אולם, בתפיסה החסידית והעממית כבר התקבעה דמותו של האדמו"ר מקאליב כרועה המנגן ומזמר שירי רועים ומכניסם אל הקודש. ובכן יש לומר ביחס לסיפור חסידי את מה שאומרים על סיפורים בכלל: השאלה אינה "אם זה 'קרה באמת' או שזה 'סתם סיפור'?" אלא "האם זה 'סיפור באמת' או שזה 'סתם קרה'?"
לפנינו סיפור על שיר בתוך שיר. כאמור רבים מספור הם האדמו"רים המלחינים. מעטים מאוד האדמו"רים שחיברו פיוטים ומעטים עוד יותר אלו שכתבו שירה. האדמו"ר מקאליב עצמו, מן הסתם לא היה מייחס לעבודתו ערך של כתיבת שיר אלא של תרגום משתי שפות רחוקות הנושאות ניב משותף: מעממיות המונית למובן פנימי קבלי
מה אפשר ללמוד מן התרגום הזה? בראש ובראשונה – וזה לימוד רחב – ששירה, היא יותר 'קריאה' מאשר 'כתיבה'. כלומר, יותר משהיא מתאפיינת בטקסטים מסויימים היא מתאפשרת מתוך מצב נפשי מעמיק. קשב מפולש וצלילה לתוך הכתוב או הנשמע הם המקיימים את השירה. במובן מסוים, כל האמצעים הפואטיים, הדימויים, כפלי המשמעות, הסתירות הפנימיות ואפילו הניקוד נועדו להאט את קצב הקריאה ולדרוש מהקורא להתעמק ביותר ולהשלים מתוך מאמץ ותקווה את מה שנרמז בקצהו של יוד.
המצב הפואטי מתרומם מתוך הטקסט אל מעבר לו. במובן רחב, הפואטי הוא הרגשה עזה שהכל עמוס משמעות יתרה יותר משנדמה. "עם כל שהמצב המיסטי דומה למצבי הרגשה, הרי בעיני בעל החוויה המיסטית הנה גם מצב של ידיעה זהו מצב שבו מתגלים לו לאדם מעמקי אמת כאלה, שאינם כלל לפי תפיסתו של השכל ההיקשי. מצבים כאלה, עם כל היותם נטולי ארשת, יש עמם גילוי והארה מלאי שחר וחשיבות. ולא עוד, אלא שכרגיל נודעת להם מרות מופלאה בהרגשתו של בעל החוויה גם בזמן שלאחריה". 


שיר בתוך שיר
נתבונן אפוא בשני הטקסטים – במקור האיכרי ובתרגום האדמו"רי ונעמוד על הדומה והשונה. 
בקריאה חטופה נדמה כי האדמו"ר מקאליב ייצר את השיר בקלות רבה. הוא פשוט החליף את המושגים 'כלה' ב'שכינה' ו'הר' ב'גלות'. האהבה והמרחק נותרו בעינם. אך קריאה רגישה יותר חושפת הבדל עמוק מאוד בין שני השירים.
האיכר המזמר לעצמו הומה בגעגועיו לכלתו האהובה שמעבר להר. בכך אין כל חדש, מרבית שירי העולם עוסקים באהבה וביתר דיוק בגעגוע לאהבה. נראה, שמה שצד את ליבו של רבי אייזיק הוא הדרישה הבדיונית־חסידית של האיכר מההר להיעלם. האיכר לא מבקש לגמור את עבודתו בשדה או להיפטר ממנה אלא מצווה על ההר להיעלם ו'היה כלא היה' כלל ועיקר. דרישה שמזכירה מאוד מחשבות חסידיות על 'ביטול העולם' בסגנון חב"די: הכל הבל הבלים ואין עוד מלבדו.
אם נשוב לתרגום של האדמו"ר נראה שאינו הולם בהתאמה מוחלטת למקור. שכן האהבה שמפוגגת את ההר לא מעלימה את הגלות. הניסוח ריאליסטי ומאופק. האדמו"ר מציב את הגלות והשכינה בשני צדדיה של משוואה: השכינה רחוקה מפני שהגלות גדולה. הבקשה צנועה ומדורגת, לא נאמרת בלשון ציווי ואפילו לא כבקשה אלא תנאי מדורג ('אילו'). אילו הייתה הגלות קטנה הייתי מרגיש את קרבת השכינה. אילו היו מוציאים אותי ממנה – אומר האדמו"ר בנימה עדינה ומכמירת לב ביותר – 'היינו שנינו יחד אז'.
השיר לא מעלים את הר הגלות אלא משרטט שני הרהורים, זה על גב זה. שתי ההשערות, כשני שלבי סולם, מאפשרים לאדם העומד בגלות הגדולה לחוש – ולו רק בדימיון ובתקווה – את האהבה הגדולה והבלתי ממומשת ולהתעצם בגעגועים.


געגועים לציפור
שירו המפורסם ביותר, המושר עד היום בפי חסידי הונגריה וזכה לאינספור גלגולים, למן הפילהרמונית ההונגרית ועד האחים גרובייס, הוא "סולו קוקוש מאר" (קורא התרנגול). על פי האגדה, פגש ר' יצחק אייזיק רועה הונגרי ששר את השיר הזה, ומאוד התלהב מעוצמתו. הוא ביקש מאותו רועה לקנות את השיר, ומיד לאחר ששילם לו עבור השיר, הרועה שכחו. מעניין לחשוב על קניין רוחני וזכויות יוצרים בהקשר הזה.
בכל מקרה, ר' יצחק אייזיק ערך בשיר כמה שינויים, והתאים את המילים לשיר המתאר את הכיסופים לגאולה. מילות השיר (בתרגום מהונגרית לעברית:)
קורא התרנגול,
הנה הבוקר אור 
ביער ירוק, בשדה רחוק 
מחכה לי הצפור.
הו, מה יפית צפור 
הו, מה יפית צפור 
צהובת רגל 
זהובת מקור 
מחכה לי הצפור.
חכי צפור, חכי 
חכי צפור, חכי 
אם אלוקים, לך יעדני
איתך אגיל בדרור. 
מתי יקרה זה כבר? 
מתי יקרה זה כבר?
"יבנה המקדש עיר ציון תמלא"
אז יהי זה כבר

גם בשיר הזה, כקודמו, המשורר לא מתקדם ממקומו אלא מעצים את געגועיו. ליבוי הכיסופים כאן לא נעשה באמצעות השערות (מה היה קורה 'אילו') אלא בתיאור מפורט של יופייה המוזהב של הציפור על רקע שדות היער המוריקים. אם נתייחס לאמור באגדה השיר הזה לא תורגם אלא שונה קלות. ככזה הוא נתפס כעמוק וקדוש יותר בעיניו של רבי אייזיק מקאליב. כאן הגעגוע אינו מבקש לחמוק מן ההר להיעלם אלא כורך את חמדת יופיו הפראי של הטבע בתקוות הגאולה השלימה.
(מאמר זה נכתב על ידי מי שהוא דור שמיני לאדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקאליב).

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן