בס"ד

#18 חתיכת מלאך

כשאתה נכנס לאולם ורואה אלפי אנשים נועצים מבטים באדם אחד, גם אם אין לך מושג מיהו האיש, מה תפקידו ומהם כישרונותיו, אתה מסתכל עליו אחרת. תרצה או לא תרצה, אתה פוזל לעברו, צופה בו ומצפה ממנו ליותר מסתם אחד, בטוח שיש בו משהו.
הערצה היא דבר מדבק, וזהו אחד הדברים שאנחנו מנסים להרוויח בברכת 'יוצר אור'. תיאור גדודי המלאכים הבטלים אל ה', מרגישים אותו ומהללים אותו, מושך אותנו פנימה. אמנם לא כמונו, אך גם המלאכים הם יצורים נבראים, ומה שממגנט אותם, נוגע גם אלינו. אנחנו מנסים לחוות את האירוע שמתרחש בכל רגע במקום אחר משלנו, אבל בתוך הבריאה שהמלאכים הם חלק ממנה.
הרגש הזה איננו תלוי בהבנה עמוקה. לנפש הבהמית אין משיכה טבעית אל ה' ואין לה מושג מיהו ומהו, אבל תיאור רבבות המלאכים, השרפים וחיות הקודש שמתבטלים, אוהבים, מעריצים וממליכים משפיע עליה ומזיז אותה.


מישהו שכח
ברכת 'יוצר אור' מכינה אותנו לאהבת ה' שבקריאת שמע, ורותמת את הנפש הבהמית למהלך. מעבר לתהליך המודע והגלוי בתיאור תשוקת המלאכים, יש בברכת 'יוצר אור' גם פנייה אל התת־מודע של הנפש הבהמית. לא במקרה נבחרו המלאכים להיות הנושא המרכזי של הברכה. שורשה הרוחני של הנפש הבהמית טמון במלאכים המכונים 'חיות הקודש', ולכן דווקא התבוננות בהם יכולה לקחת אותה למקום אחר.
הנפש האלוקית גבוהה בהרבה מהמלאכים. היא "חלק א־לוה ממעל ממש" לעומת המלאכים שהם חלק ממערכת הבריאה, ומשום כך נקראות הנשמות "מהלכים" לעומת המלאכים שמכונים "עומדים" – כמתואר בנבואת זכריה: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". המלאך מוגבל לדרגתו ולכן הוא "עומד" ובלתי משתנה במהותו, לעומת הנשמה הבאה מן האין־סוף, ובחופש מוחלט היא נעה בדינמיות ויכולה ליפול מטה־מטה או לנסוק אל מעבר לכל העולמות.
לעומתה, שורשה של הנפש הבהמית באותם מלאכי עליון, הם הכי קרובים אל ה' יתברך אך בכל זאת ברואים ונפרדים ממנו. המלאכים הם "צורה בלא גולם", צורות נפרדות אחת מהשניה שמכירות את ה' מאוד ועסוקות רק בו, אך כפי שמתאר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב') אפילו המלאכים מוגבלים: "וכל הצורות האלו חיים ומכירים את הבורא, ויודעין אותו דעה גדולה עד למאוד. כל צורה וצורה לפי מעלתה, לא לפי גודלו. אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמיתת הבורא כמה שהיא, אלא דעתה קצרה להשיג".
בירידת המדרגות ובהשתלשלות העולמות נפרדה הנפש הבהמית ושכחה את שורשה ומקורה. היא עלולה לשכוח מאין באה ולחטוא, למרות שיש לזכור שמהותה איננה חטא אלא פירוד; תודעה אוטונומית ונפרדת מן האלוקות, הממרכזת את האגו וקושרת אותו בעבותות אהבה ותאווה אל העולם הזה.


סבא שלך היה רב
בפירוד הראשון שהתחיל במלאכים, עוד ניכר היה כי הריחוק נועד לגעגוע, תשוקה וחיבור. המלאכים מרגישים את מקורם, בטלים אליו ואפילו 'מתים עליו': ה'שרפים' נשרפים בכל עת מרוב דביקות (לכן ה' בורא בכל עת שרפים חדשים).
אבל בנפש הבהמית הפירוד כבר חזק יותר, אף אחד לא זוכר שהאגו שלו הוא אשליית ריחוק לצורך קרבה מחודשת, וכל איום על גסותו ומרכזיותו של האגו מתפרש כאיום על עצם החיים שלו… אריכות התיאור של ביטול המלאכים אל ה', נועדה בשביל להצית ניצוץ. כשמספרים לאדם שסבא שלו היה רב צדיק וקדוש, נדלקות לו העיניים; מתעוררת אצלו הזדהות ממקום אישי ופנימי, הוא מרגיש שהוא הגיע משם ושייך אל הקדושה הזאת. ברכת 'יוצר אור' מספרת לבהמית שלנו שהיא הגיעה מהמלאכים, ומקרינה אל התת־מודע שלה תשוקה חזקה לה'.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן