מטרת עבודת התפילה בימות החול היא להטעין את הבטרייה, כך שתחזיק אותנו למשך יום שלם. במשך היום אנחנו עסוקים בענייני חולין ומצויים בהתמודדות מתמדת של "סור מרע ועשה טוב" ו"בכל דרכיך דעהו". את הכוחות לכך אנו מקבלים מהחיבור עם ה' בשעת התפילה המהווה הכנה לעבודת היום כולו. בהתאם לכך, תוכן התפילה הוא בקשה וגעגוע. אנחנו משתוקקים אל ה' שרחוק ממנו בחיי היום יום, וכשאנחנו פוגשים אותו, הוא מתגלה אלינו כמו אל אורחים שהגיעו מרחוק.
יושבים ראשונה במלכות
בשבת קודש המטרה והתוכן שונים לחלוטין. השפה היא שפה אחרת, אין מטרה ויעד לתפילה, אין ריחוק ולכן גם לא צריך להטעין בטרייה. את המתח מחליף תענוג, את ההתמודדות שתגיע לאחר סיום התפילה מחליף יום ארוך, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, יום שכולו תפילה. אין עולם הזה, אין געגוע מרחוק, אופי הדביקות בתפילה איננו כשל אורחים רחוקים אלא כשל בנים המסבים בניחותא על שולחן אביהם. אנחנו מתענגים על ה'.
כיף לנו עם המלך, אנחנו שבעים מטובו ואיננו עסוקים במה יהיה אחר כך. המצב הזה איננו רק רוויה לצמא של ימי החול, אלא רפואה לחולי האהבה – השינוי הוא מהותי. אפשר לומר זאת כך: איננו רק מסופקים ונרגעים מצער הריחוק, אלא משנים סטטוס ונמצאים במקום שבו מעולם לא נפרדנו ולעולם לא ניפרד. שבת איננה תחנת שתייה במרתון, אלא קפיצה לעולם אחר, עולם של שביתה.
מה שקורה לנשמות
לאן נעלמו כל הבקשות שלנו? את שלוש עשרה הברכות האמצעיות של תפילת העמידה של ימי החול, בהן מפורטים כל צרכינו ומאוויינו, מחליפה ברכה אחת ארוכה, שכולה התרפקות על ה', תחינה ובקשה להיות איתו בטהרה ובעונג. כשאנחנו בתוך היכלו של מלך עולם המושגים שלנו משתנה, ואנחנו שוכחים מהצרכים הרגילים השוכנים מטה בחיי העולם הזה. הבקשות שלנו בשבת הן רק על צרכי הנשמה. הגוף גם הוא בא על סיפוקו באכילה ושינה של עונג שבת, אך מתוך הזדהות עם עיקר העיקרים: התעלות, דביקות ותפילה.
"והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפניי" (ישעיהו סו), ההשתחוויה היא ביטול והתעלות, וההתעלות של אדם קשורה בעיקר לתבונה שלו. בתניא (פרק לט) מובא שכל נשמות ישראל עולות בשבת מ"גן עדן התחתון", שבו עיקר עבודת ה' היא מתוך אהבה ויראה, ל"גן עדן העליון", שבו עבודת ה' היא בהבנה ובדעת הגורמות לתענוג נפלא, הגבוה עוד יותר מאהבה ויראה. מה שקורה לנשמות בגן עדן קורה גם לנו. נפתחים לנו מעיינות של מנוחת הנפש לחכמה בינה ודעת, להתבונן בגדולתו יתברך בשעת התפילה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה.
אל תבוא לבקר
אצל חסידים שהרגילו את עצמם להתפלל באריכות מתוך התבוננות, שבת הייתה יום התפילה פשוטו כמשמעו. רוב שעות היממה היו סביב התפילה! התפילה עצמה נמשכה שעות ארוכות, וזה מלבד לימוד חסידות כהכנה אליה, וההתוועדות וסעודת השבת כתוצאה ממנה, בהן התפילה הייתה נושא השיחה.
דוגמה קטנה אך אופיינית שמעתי מפיו של ר' ירון דותן מרעננה. הוא התקרב אל החסיד העניו ר' אלכסנדר בן־נון (מחבר ספר "תורת הנפש על פי חב"ד") שהתגורר גם הוא ברעננה. בכל פעם שירון היה מגיע לבקרו, הם היו לומדים ביחד תניא. אבל בשבת זה לא היה שייך, ר' אלכסנדר ביקשו שלא לבוא בשבת, כשבטבעיות הוא הסביר שאין לו פנאי, הוא כל היום מתפלל…
גם ביום חול לפעמים אדם זוכה לתפילה מתוך עונג ושקט. ימי חול זכים כאלו נקראו אצל חסידים "שבת", שבת של אמצע השבוע.
