אבדות רבות היו לנו לצערנו בשמחת תורה אשתקד, ומאז ועד היום. כולם אהובים, כולם גיבורים, כולם קדושים.

לפני מספר שבועות הסתיימה שנת האבל לאחד הנופלים במערכה – הרב נערן אשחר זצ"ל, שלימד בישיבת ההסדר בשדמות מחולה. הוא היה אדם מיוחד, יצירתי ומקורי. תורתו הייתה עמוקה ונוגעת בנפש. הוא היה נוגע בבחורים ומרים אותם, לא רק על ידי לימוד תורה שכלי אלא גם על ידי הגעה לרגש, באמצעות שירים, ניגונים, שיחות נפש וחוויות מרוממות.

לא רק את תלמידיו בישיבה רומם, אלא גם אנשים נוספים. הוא היה הרוח החיה ביחידת המילואים שלו. הוא חיזק את האווירה בגדוד ככלל, וחיזק כל חייל וחייל כפרט. מספרים עליו שהיה ניגש עם הגיטרה כל פעם לחייל אחר שהיה רואה שהוא צריך חיזוק, ובאופן מרשים היה מצליח לשדך לכל אחד ניגון שמתאים לו, ניגון שירומם אותו. "חנוך לנער על פי דרכו", וחנוך לכל אחד לפי ניגונו.

בשמחת תורה התגייס למילואים בצו 8, והשתתף בלחימה אינטנסיבית בגבול הצפון. האירועים בגבול הצפון רדפו זה את זה, הדריכות הייתה גדולה, ובמהלך אותה תקופה הוא וחבריו כמעט לא יצאו מהטנק! בסופו של דבר, הוא גם מצא את מותו בעקבות הפגיעה בטנק ופציעתו הקשה.

זמן לא רב לפני שהתגייס הוא תרם כליה, כשלאחר מכן היה בתקופת התאוששות. על כן הוא היה פטור משירות מילואים, ולא היה חייב להתייצב. אף על פי כן, כשהבין את המצב וכששמע שיחידתו גויסה, התעקש להתגייס יחד עם חבריו ולהשתתף במערכה. הוא התעקש להיבדק ולקבל אישור שהוא יכול להצטרף ללחימה, על אף שרק לאחרונה הוצאה כליה מגופו.

למעשה, הוא לא תרם רק כליה. כאמור, הוא נפצע קשה מאוד, והיה מאושפז בבית החולים בעירנו, נהריה. חמי, רב העיר וראש הישיבה, הרב ישעיהו מייטליס, בא לבקרו מספר פעמים בימיו האחרונים. לאחר מוות מוחי של גזע המוח, נתרמו אבריו בגופם של ארבעה אנשים נוספים! רוח הנתינה שלו, שהגיעה עד לנתינת כליה מגופו, לא הותירה ספק באשר לרצונו בזמן שכזה, ובכך גם במותו הוא נתן מעצמו והציל אחרים. אבריו עדיין חיים, ובאופן זה גם הוא עדיין חי – בגופם של אותם אנשים שהציל.

לא לזיהום האור

הרב אשחר זצ"ל, שמר על קשר עם בוגרי הישיבה. מדי פעם הם צולם באמירת דברי תורה קצרים, שנשלחו אל הבוגרים. לקראת חנוכה הקרב ובא, הנה דברים קצרים שאמר הרב אשחר בדבר תורה מצולם ששוגר אל תלמידיו הבוגרים לכבוד חנוכה:

בדרך כלל מדברים על ריבוי האור. "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן". אני חשבתי שצריך להגיד הפוך. יש זיהום. יש זיהום אויר, יש זיהום רעש, ויש זיהום אור. אנחנו בזמנים של זיהום אור.

חשבתי על הנר, שהוא אור לא גדול, אור קטן. בניגוד לשמש ששורפת, הנר מושפע מהסביבה – מהרוח, מהשמן, מהפתילה (איזה פתילה שמים, כל הדיונים…). הנר מאוד רגיש ומאוד קטן. זה לא אבוקה, זה נר אחד. נר אחד הוא כשר לכל יום.

ריבוי האור יכול להיות מסנוור וחיצוני. בתקופה שלנו כולם רוצים לצאת, להוציא את האור. האור החיצוני יכול לסנוור את הפנימי.

הבו לי אור קטן. כל אחד הוא אור קטן. לא במובן של קטן ולא גדול, אלא במובן של פנימי, צנוע, שקט, מקשיב. האורות הקטנים הפנימיים שלא משחקים במגרש של הפרסום, 'בוא תראה אותי…' שגורם לפנימיות להיעלם, להישכח.

צריך נר קטן, אור קטן, פנימי, אור של משפחה. האורות לא נמצאים בחוץ, הם בפנים, פנימיים, צנועים. העיקר נמצא בפנים.

לא לזהם. זיהום אור זה לא דבר חיובי. מרוב אורות אנחנו לא יכולים לישון, מסונוורים מכל האורות, מהמסכים, מהחיצוניות.

אולי בחנוכה הזה נגיד: כל אחד הוא אור קטן – גם כשכולנו אור איתן. זו לא אבוקה, לא שמש, אלא אורות עדינים, מקשיבים, מרצדים בעדינות.

בדורנו – אומר לנו הרב אשחר – יש הרבה אור, הרבה מסכים, אבל לפעמים ריבוי האור מסנוור, משתק ומזיק יותר מאשר מועיל. הרב אשחר קורא לזה "זיהום אור". כמו שיש "זיהום אויר", "זיהום רעש", כך גם "זיהום אור"… בדורנו יש הרבה אפשרויות, מבחר גדול, אבל לעיתים המגוון הגדול דווקא מבלבל…

בקליפורניה נערך ניסוי, במהלכו העמידו שני דוכני ריבה – בדוכן אחד הוצעו כ-6 סוגי ריבה בודדים, ובדוכן אחד כ-24 סוגי ריבה. בדוכן עם 6 סוגי הריבות, כ-30% מהלקוחות רכשו ריבה. בדוכן עם 24 סוגי הריבות, לעומת זאת, רק כ-3% עשו זאת! כלומר, בדוכן שבו היו פחות סוגים – היו המכירות גבוהות הרבה יותר! כשיש יותר מדי סוגים, "תפסת מרובה – לא תפסת", מרוב עצים לא רואים את היער, הכל מתפספס…

אגב, את הניסוי הזה ערכה אישה עיוורת, שינה איינגר. אולי דווקא כיוון שהיא עיוורת, היא מצליחה לראות את מה שהרואים לא רואים. הרואים רואים הרבה, הם מסונוורים, והם אפילו עיוורים מלשים לב לכך שהם מסונוורים… דווקא העיוורת היא שמבחינה בסנוור! מבחינה זאת, העיוורת רואה יותר טוב מהרואים…

על כן, אומר הרב אשחר, המצווה בחנוכה היא רק נר אחד בכל יום. מעבר לכך – אין חובה, רק הידור. בהבדלה מצמידים שני פתילות יחד, אבל בנר חנוכה אסור לעשות כן. האבוקה פסולה להדלקה, וצריך דווקא נר בודד. את נר החנוכה מדליקים דווקא בלילה, כך שיהיה אור קטן ולא אור יום גדול. "שרגא בטיהרא מאי אהני?!" (נר בצהריים – מה מועיל?!)

עם ישראל אצלנו בבית

בדורנו יש הרבה פרסום, הרבה נראות, הרבה חיצוניות, אבל לעיתים הדבר בא על חשבון הפנימיות, האינטימיות, העדינות, העומק, הנשמה. לכך בא נר חנוכה ומזכיר לנו את ההתבוננות פנימה.

בהקשר זה מזכיר הרב אשחר את הפרק המוכר (פרק שני) במסכת שבת, הפותח במילים: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין…". ישנן הלכות רבות באיזו פתילה ובאיזה שמן עדיף להדליק, כדי שהנר ידלוק יפה. נר מאוד מושפע מהסביבה. לעומת זאת, השמש היא בעצם גוש של אש. יותר משהיא מושפעת היא משפיעה, היא שורפת. אם כדור הארץ היה קצת יותר קרוב לשמש – היינו נשרפים (ואם היינו רחוקים יותר – היינו קופאים). חסד עשה איתנו ה' ששם אותנו בדיוק במקום הזה, במרחק המתאים מהשמש. הנר, אם כן, מלמד אותנו ענווה, צניעות, לדעת לקבל מהסביבה, לא "אני ואפסי עוד", לתת לאחרים מקום, לשתף אחרים.

"נר איש וביתו" – אומר הרב אשחר: נר חנוכה מזכיר לנו את חשיבות המשפחה, הבית, ההתרכזות פנימה, התא המשפחתי. לפעמים כשאנשים עושים פרויקטים גדולים כדי לעזור לאחרים הם מרגישים שהם עושים דבר חשוב, ואילו כאשר הם עושים דבר מה עבור משפחתם הם מרגישים שהם מבזבזים את הזמן… בא נר חנוכה ומזכיר את החשיבות של הלכידות המשפחתית.

אנו אכן רוצים לעזור לכל עם ישראל, חשוב לסייע לכולם, אולם – מסביר הרב קוק בעין אי"ה (שבת פרק א, פסקה מז) – העשייה עבור המשפחה היא לא במקום העשייה עבור עם ישראל, אלא להפך: אנשי המשפחה הם ה'נציגים' מעם ישראל שההשגחה העליונה הטילה עליך את התפקיד לדאוג להם בפרט, ודרכם אתה מסייע לכלל. "משפחתו היא החלק שנפל לו מאת ההשגחה העליונה, לעבוד ביותר על ידם את עבודת הכלל".

כולנו מתנדנדים

אם בענייני הרוגי המלחמה עסקינן, אפשר להוסיף על פי ההסתכלות שהתווה לנו הרב אשחר: נר חנוכה מזכיר לנו גם לא להסתכל רק על 'מספר הנופלים' הכולל, אלא על כל אחד ואחד בפרט, מה אפשר ללמוד מכל אחד מהם. הנה, זה עתה, התבוננו בתורתו של אחד מהם, ואנו מנסים לקחת מאורו אל חיינו…

גם בעניין הדאגה לחטופים, הדבר ניכר בתקופה זו. מבלי להיכנס לעניין הדרך בה צריך לפעול, אנחנו רואים שלעם ישראל אכפת מכל אחד ואחת. אומות העולם עומדים משתאים מול הערבות ההדדית של עם ישראל. דובר מערך ההסברה הלאומי לתקשורת הזרה, אילון לוי, נשאל אשתקד על ידי מראיינת בריטית מרשת סקיי-ניוז, האם אין גזענות בכך שבהחלפת שבויים מחליפים חטוף אחד יהודי עבור כמה מחבלים. הדובר ההמום נשאר פעור פה מול הטענה. לבסוף נאלץ להסביר שכמובן היינו שמחים להסתפק במחיר קטן יותר ו'שוויוני', אך גם כשאין זה מתאפשר איננו מוותרים על יקירינו.

קרוב משפחה שלי השתתף בחיפושים שנעשו בלב ים אחר הצוללת 'דקר'. 31 שנה חיפשו את הצוללת, ולא ויתרו! במהלך החיפושים הארוכים נמצאו המון כלי שיט אחרים, שגם הם אבדו במהלך ההיסטוריה בלב ים, ואותם אף אחד לא מחפש. אבל בעם ישראל, על אחינו איננו מוותרים…

"אל גינת אגוז ירדתי" (שיר השירים ו) – עם ישראל משול לאגוז. מדוע? מסביר המדרש רבה: כשם שכשמוציאים אגוז אחד מהערמה, כל האגוזים מתנדנדים, כך בעם ישראל. "מה אגוז זה את נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל – לקה אחד מהן, כולן מרגישין!" אוהו, כמה שמרגישים…