"כל הכבוד יוני, נראה שאתה ממש מוכן לחידון. ענית על השאלות מעולה! רואים שלמדת המון".

אמא הייתה ממש מרוצה, האמת גם אני, באמת חרשתי לחידון הזה. ואני לא מהגאונים האלה שרק אומרים להם חידון והם ישר קופצים… אני יותר בקטע של כדורגל בדרך כלל. אבל כשהודיעו בבית הספר על החידון, אבא בדיוק חזר מביקור אצל אסף בבית החולים, ואז כשהתלבטתי אם הפעם ללכת על זה ולנסות להתמודד, הוא הציע לי שאלמד לרפואת אסף החבר שלו שכבר מאושפז הרבה זמן והמצב שלו ממש לא טוב…

אני מאוד אוהב את אסף, וגם את הילדים שלו. כשהיינו עושים שבתות בבסיס הוא היה נותן לי תמיד חמצוצים אחרי התפילה והייתי משחק עם הילדים שלו כל השבת. מזל שהם היו, אחרת היה לי ממש משעמם… אני בטוח שמאוד קשה להם עכשיו כשאבא שלהם שוכב ככה בטיפול נמרץ ואי אפשר לדעת מה יהיה איתו.

ברגע שהתחלתי ללמוד את הלכות חנוכה לחידון בשביל שאסף יבריא, פתאום הרגשתי איזה כוח כזה, שאני חייב אבל פשוט חייב ללמוד ממש ברצינות ולהשקיע זמן. במשך שבוע חזרתי מהלימודים ולמדתי במשך שעתיים־שלוש, אפילו כשדניאל דפק אצלי ורצה ללכת למגרש, אמרתי לו שהיום אני לא יכול כי אני חייב ללמוד לחידון. הוא הסתכל עליי במבט של: "יש לך חום, אחי?" אבל הלך לקרוא ליניב במקום.

עכשיו תבינו, אני יודע שיש הרבה בתי ספר שעושים חידון חנוכה ומחלקים בסוף מטבעות שוקולד ותעודה, אבל אצלנו בבית ספר 'אורות ישראל' זה חתיכת אירוע. יש איזו משפחה מחוץ לארץ שתורמת סכום רציני של כסף כל שנה והפרסים ממש שווים. זה לא בזמן הלימודים, אלא אחר הצהריים באולם החדש של המתנ"ס. המתמודדים עולים על במה כזו מכובדת עם מפות לבנות ופרחים, ואפילו ראש העיר מגיע. (נו, יש תורמים אמרנו…)

עברתי את כל השלבים בהצטיינות והגעתי לשלב הפומבי.

אבא יצא ביום ראשון, עם המדים והתיק הענק שלו, נתן לי נשיקה על המצח ואמר שניפגש ביום חמישי באולם של המתנ"ס. "אני בטוח שתהיה תותח. אתה יודע, סיפרתי ליעל, אשתו של אסף, שאתה לומד לרפואתו והיא ממש התרגשה". הייתה לי בלב שמחה גדולה. הרגשתי סיפוק מתוק כזה שלא הרגשתי הרבה זמן.

ערב לפני החידון, אמא גיהצה לי את החולצה הלבנה, אני עשיתי חזרה אחרונה על החומר, ואבא בדיוק התקשר. ממש יכולתי להרגיש איך הצבע בפנים של אמא התחלף ואיך הקול שלה נעשה פחות צוהל… היא יצאה מהחדר והשאירה את המגהץ דולק ומעלה אדים.

כשהיא חזרה, היא נתנה לי את הטלפון. "קח מותק, אבא רוצה לדבר איתך".

"היי אבא, מה קורה?"

"אתה שומע, יוני, אני ממש מצטער, אבל אנחנו מוקפצים מחר למשימה חשובה ואני לא אוכל להגיע לחידון וגם בשבת לא אהיה בבית. מבטיח לך שנלך לאכול המבורגר ביחד כשאני אחזור. ממש רציתי להגיע. אתה יודע איך זה…"

רציתי להגיד לו שברור שאני יודע איך זה. ביום ההולדת שלי הוא לא היה, בשבת ארגון הוא לא היה, בערב אבות ובנים הוא לא היה, וכבר נמאס לי לאכול המבורגרים, אני רק רוצה שהוא פשוט יהיה! אז כן, אני יודע איך זה. יודע מאוד! אבל הרגשתי שאם אני אגיד משפט אחד שלם, כל הדמעות שיש לי עכשיו בלב ייצאו החוצה. אז רק אמרתי לו: "אני מבין". אבא המשיך ושאל אם אני רוצה שהוא ישאל אותי קצת שאלות ואמרתי שאני עייף. סיימתי ב"לילה טוב" יבש, ניתקתי את הטלפון והלכתי אל המיטה שלי.

אני לא מבין למה דווקא הפעם לא יכולתי לשלוט על נהר הדמעות שזרם לי על הכרית. בכיתי כמו ילד קטן. ולא, ילד בכיתה ו' הוא לא ילד קטן. תמיד התאכזבתי כשאבא לא הגיע, אבל משהו הפעם שבר אותי לגמרי.

אמא נכנסה אל החדר, ליטפה לי את הראש ולא אמרה מילה. אני כמעט בטוח שגם לה ירדה דמעה. ובאמת מה יש לה להגיד. גם היא רצתה שאבא יגיע לחמשוש, גם היא רצתה להדליק נרות ולהגיד לו שבת שלום עם העיניים ולא דרך הטלפון, אם בכלל. גם לה קשה עוד שבת לעשות קידוש ולברך על החלות במקומו, וברור שגם הדמעות שלה נשפכות. לפעמים אני רואה ולפעמים היא חושבת שהיא יודעת להסתיר.

חיבקתי את אמא ואמרתי לה: "זה לא פייר, אני ממש רציתי שהוא יגיע, בכלל לא בא לי להיות בחידון עכשיו". אמא מחתה דמעה ואמרה לי: "אני גם עצובה וגם מאוכזבת, לא מתרגלים לזה, רק חושבים על הזכות שאבא נלחם בשביל העם שלנו, וזה קשה כי אנחנו רוצים אותו איתנו, אבל עם ישראל צריך אותו עכשיו. אני מקווה שמחר תקום ותמצא את הכוחות להתמודד בכל זאת, ואנחנו נסריט לאבא כדי שיוכל לצפות בך אחרי שיחזור".

נרדמתי על הכרית הרטובה, אבל בבוקר קמתי, התקלחתי וחשבתי על דוידי שגם מתמודד בחידון. אבא שלו נפל לפני חצי שנה ואי אפשר אפילו לצלם לו ולהראות אחר כך…

החידון היה מדהים. כל הכיתה שלי באה לעודד, גם סבא וסבתא הגיעו, ואני הייתי ממש טוב, הפגנתי ידע רציני. לא כדי לזכות במקום הראשון אמנם, אבל מקום שלישי זה מכובד מאוד. כל המתמודדים קיבלו חנוכייה, ושלושת המקומות הראשונים גם קיבלו פרס. יצאתי מוקף במשפחה ובחברים. ביד אחת החנוכייה, ביד שנייה הרחפן המשוכלל ורק חיכיתי כבר לספר לאבא! למרות שאמא אמרה שהוא לא יהיה זמין כמה ימים… תליתי את התעודה על המקרר עם מגנט, והתפללתי שאולי־אולי אבא פתאום יתקשר, אבל הוא לא התקשר, גם לא לפני שבת. כנראה שזו באמת משימה חשובה, אם הוא לא התקשר לברך אותנו…

ביום ראשון התעוררתי עם קצת שמחה וקצת עצב. היום מדליקים נר ראשון של חנוכה ואבא לא יהיה בבית, בחג הכי משפחתי בשנה. מצד שני, אמא הזמינה את יעל של אסף עם הילדים ואמרה שנכין ביחד סופגניות, אני אראה להם את הרחפן החדש שלי, ויהיה כיף בסך הכל. אבל אוף. אבא יהיה חסר.

כשהגעתי לבית הספר, לא ידעתי אם אני מדמיין לחשושים או שבאמת משהו קורה פה, ילדים זה לא עם שיודע להסתיר דברים. התקדמתי אל הכיתה וכל הזמן הרגשתי במבטים שעוקבים אחריי. נכנסתי אל הכיתה וגיליתי שעל הכסא שלי יושב…. אבא! אני רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק חזק. אם לא היו מסביב החברים שלי אולי גם הייתי מוריד דמעה, אבל היי, פה זה לא הכרית שלי, אין מצב. אבא חיבק אותי חזק בחזרה, הסתכל לי בעיניים ועוד פעם חיבק אותי, ואז ביקש מכולם לשבת. המורה חייכה ואמרה: "איך המורה המחליפה שסידרתי לכם היום"?

"לא הבנתי אבא, חשבתי באת לחיבוק ואתה חוזר הביתה".

"כן, כן, אני תכף אלך, אבל רציתי להגיד לכם משהו לפני כן". כל הילדים התיישבו והקשיבו לאבא. בחיים לא הקשיבו ככה למורה מחליפה.

"נכון שהחודש הזה כולם מדברים איתכם על אור וגבורה, וכולם מספרים על המכבים שהצליחו לנצח את היוונים, הם האמינו שה' איתם ושהוא יעזור להם. והשנה במלחמה, כולם אומרים בצדק שהחיילים שלנו הם ממש גיבורים. הם עוזבים את המשפחה ונלחמים כמו אריות בשביל עם ישראל. אבל אתם יודעים? יש גבורה שהיא באה בשקט־בשקט, לא עם מדים ורובה, לא עם טנק ופצצות, בלי מחיאות כפיים ודרגות על הכתפיים. להיות בבית יום־יום כשאבא לא נמצא, או כשהאח הגדול נלחם ודואגים לו. כל יום שעובר, כל אירוע חשוב, כל שבת וחג, הגעגועים והחוסר מורגשים מאוד. לפעמים דווקא החיילים שנמצאים בלחימה, הם כל היום בתנועה ופחות מרגישים את זה, אבל מי שנשאר מאחור בעורף, מרגיש את זה במלוא העוצמה. אני רוצה להגיד לך יוני: אתה הגיבור שלי!"

הסמקתי כולי. אבא עומד מולי ומצדיע. והוא ממשיך: "וכולכם, ילדים, שעוברים את המלחמה הזו, כל אחד עם הקושי שלו, אין מישהו שלא מתמודד. גם מעשה קטן שלכם, הוא בעצם גדול מאוד. בכל עזרה בבית, אתם גדולים מהחיים! וכדי שיהיה לכם מתוק הבאתי לכם סופגניות חמות וטריות".

המורה עברה וחילקה לכל הילדים את הסופגניות, ואני ליוויתי את אבא לשער. לקחתי לי גם סופגנייה מפוצצת סוכר שעשתה לי סימן לבן על האף.

לפני שאבא יצא מהשער, אמרתי לו: "תודה אבא, ממש התרגשתי ממה שאמרת. כשתגיע הביתה תסתכל על המקרר, ותבקש מאמא שתראה לך את הסרטונים מהחידון".

"אני עובר אצל אסף קודם בבית החולים, יעל התקשרה לאמא וסיפרה לה שמעבירים את אסף מטיפול נמרץ למחלקה".

"יואו, איזה יופי, איזה נס, אני כל כך שמח לשמוע! תגיד אבא, עד מתי תישאר איתנו? מתי אתה צריך לחזור?"

"תראו מה זה? הבן אדם רק חזר מהצבא, עוד לא דרך בבית וכבר שואלים אותו מתי הוא יוצא שוב? באמת לא מעליב. האמת אני לא יודע. היום נדליק ביחד נרות וזה לא היה ברור בכלל שיקרה, אני מחכה לפקודה בהמשך".

אבא התקדם לעבר הרכב, ושנייה לפני שהוא נכנס צעקתי לו: "הכל טוב, תחזור כשאתה צריך… עם ישראל צריך אותך, ויש פה גיבור שיסדר את העניינים".