בס"ד

"לא יאומן שאנחנו מסיימות שמינית, נכון?, איך השנה הזו עברה עלינו, עם כל האזעקות, ההתנדבויות, הדאגות. פלא שבכלל הצלחנו גם ללמוד קצת. אם היית שואלת אותי בחנוכה, הייתי אומרת לך שאין סיכוי שיש לי תעודת בגרות בסוף שנה. אין מצב! מי יכול ללמוד בתוך כל המלחמה הזו? אמנם הלכו לקראתנו ונתנו הקלות ועדיין… ההתנדבויות האלה הן הצלה, נותנות קצת אוויר להרגיש את השטח, להרגיש שאנחנו עושות משהו. קצת שוקולדים וחטיפים לחיילים שירגישו שאנחנו איתם. למרות שתכלס, מה שהכי צריך זה להתפלל עליהם מלא.

"רגע, אפרת, הכל בסדר? אני מדברת ומדברת, פתאום אני שמה לב שאת לא איתי. כבר ארזתי עשרה מארזים של ממתקים ואני רואה שאת עוד בראשון. מה העניינים, נשמה?"

"מעיין, תקשיבי, אח שלי נכנס לרפיח, ואני ממש דואגת". אפרת לקחת נשימה עמוקה: "אמנם זו כבר פעם שנייה, אבל כשהוא חזר חשבתי שזהו. הדבר הזה מאחורינו וחוזרים לנשום. חוזרים לישון בלי להתעורר מכל רשרוש, מכל צליל של הודעה אחרי עשר בלילה. חוזרים קצת לשקט, בלי שהעצבים יהיו מתוחים כל הזמן, ועכשיו כשהוא נכנס שוב כבר אין לי כוחות, אין לי את האש בעיניים שהייתה בפעם הקודמת, את הרעל, את ה"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". הדרך הזו ארוכה לי. נקודה. פשוט בא לי שייגמר כבר וזהו, מיציתי. עד כאן".

מעיין הגישה לאפרת חבילת טישיו, כי הדמעות שהיו כנראה כלואות עמוק בגרון יצאו החוצה אחת אחרי השנייה.

"אני מבינה אותך ממש. גם דוד, הבעל של טוהר אחותי נכנס שוב. וגם אני רואה איך הצבע בעיניים של אחותי השתנה, איך האור שזרח בהן מאז שהם התחתנו קצת התעמעם. בסך הכל חודשיים הם היו נשואים, עמדו תחת החופה עם מיליון חלומות וחיוכים מרוחים על הפנים, מי חשב שגם להם החיים פתאום יזוזו ככה. זה קשוח, זה באמת קשוח. והיא הולכת למשמרות שלה בסורוקה ונותנת את הנשמה, והיא גרה אצלנו אפילו שיש להם בית מתוק לא רחוק מאיתנו. על כל פרט היא חשבה בעיצוב של הבית הזה, ימים שלמים התלבטה איזה שלט יהיה על הדלת עד שבחרה בשלט עץ עם עיטור רימונים: "היכנסו באהבה, משפחת ארגמן", כמובן עם מזוזה תואמת ושטיח כניסה בצבע בורדו. אבל מי רוצה להיות בבית לבד עם כל המחשבות והדאגות לדוד?"

"די שייגמר כבר, שייגמר, לא מסוגלת יותר", אפרת המשיכה להוציא עוד ממחטות מהחבילה ומעיין ניגשה לתת לה חיבוק. "זה מעולה שאת אומרת את זה ככה במילים פשוטות וכנות. מותר גם להרגיש שהכוחות נגמרים, ולקוות שהם יתמלאו מחדש". בין כל השוקולדים היא לקחה חבילה של שוקולד שווה, הרימה דף לבן וכתבה עליו: "מעז ייצא מתוק" עטפה את השוקולד יפה ואפילו ציירה שני רימונים בצדדים (טוהר השפיעה עליה…) "קחי אפרתוש. לא מזמן למדנו בכיתה את סיפור שמשון כי זו הייתה ההפטרה, והמשפט הזה היה מאוד חזק בעיניי. בסוף מכל העז הזה, וההעזה הזאת, ייצא מתוק! את תראי!" מעיין נתנה את השוקולד לאפרת. "יאללה נשמה, נתפלל לטוב, בעזרת ה'".

כשהבנות התחילו להתפזר לארוחת צהריים, אפרת נשארה עוד קצת בין אריזות הצלופנים והמגדנות. ברקע נשמע הצלצול של האולפנה עם השיר "עם ישראל חי". "וואי איך יצאתי בכיינית מקודם ליד מעיין, אני חייבת לקחת את עצמי בידיים. אמנם השוקולד שהיא נתנה לי הוא מקסים, אבל בטח יש חייל אי שם שיצטרך אותו יותר". היא הכניסה את השוקולד לאחת השקיות והרגישה קצת יותר טוב…

*************

הם הגיעו גמורים לבסיס אחרי תרגיל מסובך ומורכב שדרש מהם המון ריכוז, מיומנות וערנות. מתכוננים לדבר האמיתי. כמה הם מחכים כבר לפקודה שתגיע, ש"הפעם זה על אמת".

האדרנלין זורם בגוף. עוד מעט המפקד יכנס אותנו ונשמע ממנו הכי טוב. בשנייה שהוא ייכנס, רק לפי המבט בעיניים נדע אם היינו טובים או "על הפנים". היום יום חמישי, והמפקד יודיע לנו אם יוצאים לשבת או לא. אני חושב על שירה בבית עם הקטנים, היא בטח משתגעת מדאגה ומתפללת שאני אצא כבר אחרי חודש בפנים. גם אני מתגעגע אליהם נורא. אבל מה שיהיה יהיה.

כשמפקד נכנס אני מבין שיש לנו מה להשתפר, הוא מדבר הרבה ואני מתחיל קצת לנקר, אבל את המילים שלו כשהוא פונה אליי: "בן-צבי, הצוות שלך נשאר פה בשבת", אני שומע היטב. הלב שלי מתכווץ ואני מצליח לראות רק דבר אחד בעיניים: את שירה מדליקה שוב נרות שבת לבד.

רגע לפני שהמפקד יוצא, נכנס מילואימניק מהאפסנאות. הוא מניח כמה ארגזים על השולחן. "קיבלנו עוד משלוח מתוק, מזמן לא אכלתם מקופלת, אה?" הוא צוחק ומכניס מקופלת אחת שלמה לתוך הפה.

ביום שישי בבוקר אני רואה את יצחק, שגר כמה רחובות ממני, מתארגן ליציאה. אני יודע שהוא לא רוצה לפגוש בי, כי הוא יוצא ואני נשאר… יש איזה מתח כזה בין הנשארים ליוצאים. איזה שטויות, שבוע הבא זה יכול להיות הפוך. כל פעם מי שצריך נשאר. כאילו שאנחנו מנהלים את העולם.

"יצחק, תעשה לי טובה, קח מאה שקלים, תקנה לאשתי בבקשה זר פרחים לשבת ותוסיף לה את השוקולד הזה שאני עכשיו נותן לך. מצאתי אותו פה בארגז והוא בול בשבילה. היא מתה על רימונים והיא בדיוק צריכה את המילים "מעז ייצא מתוק". תעשה את זה בשבילי??"

*************

שירה הדליקה נרות שבת ונתנה לילדים נשיקה על הלחי בעודם משחקים על השטיח. הזר היפהפה היה מונח בתוך אגרטל על השולחן והפיץ ריח נעים. "שבת שלום מתוקים". היא צנחה על הספה כאילו לא סערו בה הרגשות לפני רגע והבטן שוב התהפכה כשבירכה על הנרות, ועליו, ועליהם, ועל הילדים שלהם. הילדים המתוקים היו שקועים במשחק פליימוביל ושירה התחילה לומר קבלת שבת.

לפני שנעמדה ל"לכה דודי" נשמעה דפיקה בדלת, "שירה, זו שלומית". (אחת שמבינה שדפיקת דלת חייבת להיות עם הסבר מיד מי מאחוריה). שירה נשקה לסידור והניחה אותו. "תיכנסי, מותק".

שלומית התיישבה ליד שירה ואפשר היה מיד להבחין שהיא חיוורת. "את לא מבינה.. ליוספי כואבת הבטן כבר כמה ימים. חשבנו וירוס ויעבור, היינו אצל הרופא פעמיים והוא לא מצא כלום, רק אמר לעקוב. היום כשהגענו אליו שוב כי הכאבים ממש התגברו, הוא מישש לו את הבטן ונתן לנו לעשות בדיקות עם שמות מפחידים ביום ראשון בסורוקה 'על הבוקר'. יוספי ממש כאוב ואני מתחילה לדמיין את התרחישים הכי נוראיים בעולם. כאילו אין מספיק מלחמות שצריך גם סרטים כאלה בחיים??"

"וואי, שלומיתי, זה באמת מאוד מפחיד, אבל את יודעת איך זה, עושים המון בדיקות לפעמים רק כדי לשלול כל מיני מרעין בישין, בכלל לא בטוח שימצאו משהו. אבל אני יודעת מה זה להיות מודאגת ולדמיין כיד הדמיון… המחשבות שלנו רצות וקשה לנו לשלוט עליהן… בואי נגיד ביחד קבלת שבת בינתיים".

במוצאי שבת, כשהילדים נרדמו ושירה סיימה שטיפה, היא דפקה אצל שלומית. "שיהיה בהצלחה מחר בבדיקות. ה' אתכם. אל תדאגי". "שירה, את פשוט מהממת, איך את מצליחה לראות אותי עם כל הקושי שלך לבד?" "זהו, שאנחנו לא לבד" ענתה לה שירה. "וגם… הבאתי לך משהו…" היא הוציאה מהכיס חפיסת שוקולד. "קחי, אהובה, מעז ייצא מתוק! ואל תשכחי לעדכן מה קורה…"

*************

אנשים עוברים ושבים במסדרונות של סורוקה, כיסאות גלגלים, מבוגרים וילדים. כל אחד נושא איתו את הסיפור שלו, את הסיבה שלשמה הוא הגיע לכאן. ולא, לא כולם מגיעים ללידות. הלוואי…

אחות מאירת פנים מודדת ליוספי חום ולחץ דם, מסבירה לו ולהורים מה כוללות הבדיקות. מרגיעה ומעודדת. פתאום מהמילים הטובות שלה זה נשמע פחות מפחיד. היא מראה לו ציורים ומשחקים שהוא יכול לשחק ביתיים וההורים ממלאים טפסים.

שלומית שומעת את האחות מדברת בטלפון. היא לא מצותתת, אבל בכל זאת מצליחה לשמוע: "לא, אימוש, לפחות שבועיים הוא לא ייצא עכשיו. הוא לא יגיע לאירוסין של יואב, כן, זה מבאס, מה נעשה? הצלחנו לדבר כמה מילים. זה גם משהו, נדבר שאגיע בערב, לא רוצה להתפרק פה ליד המטופלים שלי". כשהיא מסתובבת לראות כמה יצאו המדדים של יוספי, שלומית קוראת על התג: טוהר ארגמן.

"יש לך שם מאוד יפה. הוא מאוד מתאים לך".

"תודה", טוהר מחייכת.

אחרי שעות של בדיקות הם יוצאים הביתה, כנראה שאין פה דרמה גדולה, ב"ה, חוזרים לרופא משפחה למעקב. הודו לה' כי טוב! שלומית קוראת לטוהר ומודה לה מכל הלב. היא גם מוציאה מהתיק משהו קטן ומתוק ונותנת לה.. ככה לעודד קצת…

*************

מעיין קמה בבוקר. נוטלת ידיים ומצחצחת שיניים, טוהר שישנה איתה בחדר כל עוד דוד במילואים ישנה שינה עמוקה, אמש נרדמה באמצע הלילה. איזו גיבורה אחותי, היא חושבת לעצמה, אשת חיל לגמרי. רגע לפני שהיא הולכת להתלבש, פתאום היא קולטת. על השידה של טוהר, ממש ליד התיק – היא משפשפת עיניים, אולי לא לגמרי התעוררה אז היא קצת מדמיינת – היא מתקרבת ומרימה חפיסת שוקולד. כתב ידה מתנוסס שם במלוא הדרו ושני רימונים מעטרים את המילים שהיא מצאה בהן נחמה גדולה.

מה? לא הבנתי… איך זה הגיע לכאן ריבונו של עולם??

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן