השבוע שמעתי מהצד שיח נשים על מגילת אסתר. כמה קשה להן עם הפסיביות שלה, ואיך כולם חוגגים בחוץ כשהיא נשארת בפנים, וממש נחמץ לבי, ויצאתי בקול גדול לדבר על הדמות המופלאה שלה שכבר רבות רבות נכתב עליה. סוף כל הניסים, אסתר.
מהו הנס האחרון?
גם אם תמיד פשוט לנו עד כמה אסתר היא דמות שהקריבה את עצמה למען הכלל, והיתה גורם משמעותי בהצלה של עם קדוש במחיר אישי נוראי, נדמה לי שעם השנים אני מבינה שהיא הצילה גם את עצמה, אם כי לא במשמעות הרגילה שאנו נוטים לחשוב עליה.
במגילה יש מהפכים, 'ונהפוך הוא'. מרדכי במקום המן, יהודים הורגים את הצוררים למרות שתוכנן להיפך, והיום האיום מכל הפך לשמחה אדירה. גם אסתר עוברת מהפך, אם בתחילת המגילה היא נלקחת, מוכנסת, מובלת, שומעת בקול מרדכי, הרי שבהמשך היא הופכת להיות מנהלת האירוע, מובילה, מתכננת, והשחקנית הראשית.
ברגע שאסתר נלקחת לבית הנשים בשושן, מרדכי מבין שקורה כאן משהו גדול. היא צריכה להתמודד עם מציאות שהיא לא בחרה בה, לא רוצה בה, וכמו נפלה עליה מהשמים, ואז היא צריכה לחשוב איך היא מגיבה בתוך המצב הזה.
מה עושים כשהמציאות תוקפת אותנו? כשהדברים לא מתנהלים כמו שציפינו להם, כמו שתכננו אותם, מה עושים עם מה שהגורל זימן לנו? זו שאלה לא רק של אסתר.
ושתי מנסה לנצח אותו, היא מותחת את הגבול ומנסה להראות מי הבוס. אסתר מבינה מהתוצאה שלשלוף חרבות ולהתעמת עם המציאות לא מבטיח שהתוצאה הטובה תגיע, במקרה הזו התוצאה היתה מוות פיזי, אבל בעימות ראש בראש מול מה שקורה כאן ועכשיו אפשר לאבד כוחות בכל מיני דרכים כואבות ומצערות.
לכן אסתר תופסת את העמדה ההפוכה, הכנועה, הסבילה, תקחו אותי, תעשו לי, מה שיהיה יהיה, אולי יום אחד הדברים יסתדרו מעצמם. הימנעות. אבל גם האסטרטגיה הזו מתבררת כלא יעילה, ומול עיניה החל להתממש אסון בסדר גודל שלא היה.
ההתמודדות עם מה שהמציאות מביאה לה כמו גם לנו, היא שאלת האנושות. מה אני עושה מול הגל שבא לבלוע אותי, להטביע אותי? האם התנגחות עם המציאות תעבוד או האם התקפלות ורפיון כוחות יעזרו?
כשמגיע הרגע של הכל או כלום ומרדכי מספר לאסתר על השואה הגדולה שמתעתדת להגיע, מתגלים ממעמקי נפשה חלקים חבויים. העמדה שלה משתנה ממקום בו היא נמנעת למקום של התמודדות פעילה ועשיה, והיא לובשת מלכות. להגיע למקום בו אני יכולה לומר שבתוך המציאות שנכפית עלי, אני מוצאת כוח לא להתעמת מולה או להיכנע לה, אלא להיות חלק פועל שמניע את העלילה.
ואסתר, כמו לוליין, מלהטטת במה שבא, משתמשת בחומרים שהתסריטאי יוצר בפניה. היא בבירור יודעת את מקומה (מול מלך מלכי המלכים ולהבדיל מול אחשוורוש) ועדיין היא יכולה להביט, להבין ולקבל את חוסר האונים האמיתי שהיא נמצאת בו. היא מקבלת את גורלה, לא מעמדה סבילה, אלא מעמדה שעובדת עם מה שיש כדי לעשות הכי טוב שאפשר.
והיא נזקקת לגילוי כל כוחותיה בעבור זה, וכך היא מגלה באישיותה את החלקים שלה הנשכחים, האבודים, המוסתרים, שעד עתה לא באו לידי ביטוי, דווקא מתוך העמידה שלה לבדה ללא כוח עזר. מרדכי קצרה כאן ידו, ואלי אלי למה עזבתני, ובקור רוח היא מתכננת את הפעולות הבאות שלה בעזרת כוחות שלא נכחו בה עד כה, ועם תעוזה, ערמומיות ונשיות שלא לומר פתיינות היא מנהלת את המצב עד לסופו הטוב, וכך היא מביאה גאולה לנפשה שלה, גם אם זו גאולה והצלה במובן אחר – להצלה הפיזית של כלל היהודים.
ומה עם החגיגות הנלהבות שלא השתתפה בהן?
מלבד העובדה ההיסטורית שנשים היו בעיקר בבית ובוודאי לא יצאו לחגוג ברחובות העיר, אני נוטה לחשוב שבימינו בפורים נשים עוזבות מהר מדי את האפשרות להשתתף במצוות משתה ושמחה. אז אולי גם לנו נשארו דברים לתקן בפורים.
