הרגעים האלו, רגעי הדיבורים לפני תפילת נעילה. עולם שלם שצריך להיכנס לעשר דקות… והשנה… מה אומר השנה… כבר אמצע תפילת מנחה, אבל הלב כבר רץ לו קדימה, מחפש מילים למשהו שכנראה אין לו מילים.
ואז באה מין מחשבה כזו, מלמעלה.
פתאום נזכרתי בדברי המקובלים שתפילות יום הכיפורים הן כנגד חמשת חלקי הנפש: נפש רוח נשמה חיה ויחידה.
יחידה זו תפילת נעילה. המדרגה הפנימית המיוחדת הזו, בה הכל מאוחד והכל מיוחד. שורש הנשמה ושורש הקיום והשליחות נעשה בהיר לרגע. נעשה ממשי. ניתן לחוש אותו ולאחוז בו, לרגע אחד שיאיר אחר כך ימים רבים של חול. זו תפילת נעילה.
ואז, אז נזכרתי בטלפון שקיבלתי בערב ראש השנה, וכמוני אלפים רבים, ולא בפעם הראשונה בשנה הזו…
"שלום, הופעל גיוס חרום. הנך נקרא להתייצב ביחידה…"
הנך נקרא להתייצב ביחידה. לעזוב את כל פרטיות. את המשפחה. את התכנונים. לעלות על מדים, וללכת ליחידה… לא לנפש, לא לרוח, ואפילו לא לנשמה או לחיה, רק ליחידה. רק לשם קוראים לך להתייצב.
כבר שנה שלמה עם ישראל נמצא ביחידה.
חלק גם יישארו שם לנצח, כלולים ועטופים בנצח ישראל לדורות, בצרור החיים שאין לו הפסק.
שנה שלמה באותה מדרגה נעלמה של תפילת נעילה.
שנה שלמה של יחידה. של התייצבות ביחידה. לא פחות מזה.
מי ימלל גבורות ישראל.
ועכשיו היחידה הזו מתחברת לנעילה. יש רגע מסוים שבו הכל מותך ונעשה אחד. ננעל. זהו, זו המדרגה. מיום הכיפורים שעבר, שהחל בצער הגדול ביותר על ריב אחים ביום הקדוש – ועד יום הכיפורים הזה שקיים בעצמו את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה:
"אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו [מריבה בערב יום הכיפורים] ואפשר בידו לעשותו [כי בג"ץ פסק], ופירש ולא עשה מפני התשובה [כי במדרגת היחידה הכל מאוחד, ולא ייתכנו שם כל מחלוקת ומריבה, ולכן פרשו] לא מיראה ולא מכשלון כוח… זהו בעל תשובה גמורה".
ומהתיקון הגדול הזה של יום הכיפורים מאירה מדרגת היחידה מכל פינה בעם הזה, מכל חייל, מכל משפחה.
והכל ננעל יחד.
יחידה. ותשובה. ואהבה.
תשפ"ה, שומעת? יהי רצון שיהיה בך פתחון פה למייחלים לך. שמחה לארצך. ששון לעירך. וצמיחת קרן לדוד עבדך.
