56 שנים חלפו מאז פטירתו של 'הצדיק הירושלמי' רבי אריה לוין. נראה כי למרות הזמן הרב שחלף, יותר ויותר אנשים נחשפים ומתפעמים מאישיותו הנדירה של מי שהיווה עוד בחייו סמל לקירוב לבבות ואהבת ישראל. נשתף אפוא את הקוראים בכמה סיפורים מחייו של 'אבי האסירים', הצדיק שחי בצנעה וברח מהכבוד והשררה. האיש שביתו וליבו היו פתוחים לכל מי שנזקק לסעד, בין אם כלכלי ובין אם רוחני, ובעוד הוא עצמו חי בצניעות מופלגת הקדיש את עתותיו וממונו לעזרה לזולת.

רבי אריה לוין נולד באורלא שליד ביאליסטוק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית )כיום בפולין( לאביו רבי בנימין ביינוש שעבד לפרנסתו כיערן ולאמו עטיל. לימים עלה ארצה, והחל משנת תרע"ז (1917) שימש כמנהל רוחני בישיבת 'עץ חיים' בירושלים. בחצר ביתו הצנוע בשכונת משכנות )ברחוב שקרוי כיום על שמו,( שהכיל חדרון אחד צר וארוך ובו מחיצה שהפרידה בין מיטת העץ לבין המטבח שהיה מצויד בפתיליה בלבד, ייסד בימי קום המדינה את הישיבה 'בית אריה'.

אתגרים לא מעטים היו מנת חלקם של הזוג, רבי אריה ורעייתו הרבנית צפורה חנה ע"ה. שניים מילדיהם נפטרו בגיל רך בזמן המחסור והרעב ששררו בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, ולמרות זאת לא נמנעו מלפתוח ביתם לכל.

ביום בו נישאו, לסבא שהיה כפליט מלחמה לא היה מאומה להעניק לסבתא הכלה כנהוג, ולכן אמר לה שהוא יעניק לה מתנה רוחנית-נפשית, והיא שאם ייווצר ויכוח בביתם – הוא יהיה הראשון שיוותר.

בימי זקנתם, חשה פעם סבתי שלא בטוב והם הלכו לדרוש בעצת הרופא. כשזה שאל אותם לפשר בואם, נענה סבי ואמר "הרגל של אשתי כואבת לנו" – מילים שהפכו למזוהות יותר מכל עם האיש שתמיד השתתף בכאבו ובצערו של הזולת באופן שאין לו אח ורע.

הרב לוין היה ידוע כבעל חסד ולב מלא אהבה לבריות. הוא נודע בכינויו 'אבי האסירים' מפני שהקפיד ללכת מדי שבת, במשך כ25- שנים, עוד מתקופת המנדט הבריטי, לבקר את האסירים בבתי הכלא, לעודד את רוחם ולמסור להם מכתבים מבני משפחותיהם, תוך התעקשות לא לקבל תמורה כספית על פועלו. ביקוריו אצל אסירי המחתרות ועולי הגרדום היו הידועים ביותר, כשלמעשה לא בא אליהם כאיש מפלגה, שהרי מעולם לא השתייך לסיעה או לפלג כלשהו. הוא היה פשוט יהודי שגילם באישיותו את כל הטוהר שבנשמה היהודית ואחדות ישראל קרנה ממנו.

כך סיפר אחד האסירים היהודיים שנתפסו על ידי הבריטים: "בית הדין הצבאי דן אותי למיתה. בשבת הראשונה שלאחר מתן פסק הדין בא רבי אריה לראותני. רק נכנס, לפת בשתי ידיו את ידיי ואמר 'הם לא יזכו להרוג יהודי בירושלים.' לאחר שהתפלל איתי, מסר לידי ספר תהילים ואמר 'קרא בתהילים והאמן תאמין כי לא תמות.' דבריו מלאי הבטחון הפיחו בי תקווה. שבוע ימים אחר כך הודיעוני כי מפקד הצבא הבריטי העניק לי חנינה והמיר את דין המוות למאסר עולם. לא אוכל לתאר את שמחתו של הרב כשבא לבקרני. הוא נשק לי, ושעה ארוכה מאוד לא שחרר את ידי מידו. אף אמר אתי את 'ברכת הגומל' )אותה אומר הניצל ממות.( כששוחררתי בשבת, נחפזתי אל בית הרב. הגעתי לביתו לסעודה שלישית. הוא אץ לקראתי, נשקני ועיניו דמעו מאושר. הוא הוציא בקבוק יין ואמר: 'בקבוק זה קניתי ביום בו הוחלף גזר דין המוות שהיה תלוי ועומד נגדך. החלטתי לשתות בקבוק זה ביום שחרורך'".

הרב לוין היה מבקר בקביעות בבתי החולים בירושלים, לרבות את המאושפזים בבתי החולים למצורעים שבשכונת טלביה ובבית לחם, שם עודד את יושביהם המבודדים. לאחר הקמת המדינה, נהג לבקר פצועי צה"ל בבתי חולים והחשיבם כצדיקים וכמלאכים ש"איש מאתנו אינו יודע להעריכם כראוי" לדבריו. הרב לוין נהג לערוך גם ביקורי תנחומים בבתי חללי צה"ל ולעודדם על גודל הזכות

של קידוש השם שנגרם על ידי יקירם. מידותיו הטובות ומעשי החסד הרבים שעשה היו למושא

לסיפורים רבים על פועלו, ובזכותם היה נערץ על כלל רבדי הציבור.

אחד הסיפורים הידועים עליו מתאר מפגש בינו לבין אחד מלוחמי המחתרות שראה אותו ברחוב. "כשאותו אדם ראה את סבי, עבר למדרכה הנגדית. סבי הבחין בכך וקרא לו אליו כשהוא תוהה לפשר מעשיו. אמר לו האיש כי התבייש ממנו מאחר שלא חבש כיפה לראשו. סבי מיד הרגיע אותו בצורה אופיינית ואמר כי כיוון שהוא נמוך קומה, הוא רואה רק עד גובה הלב – והלב שלו הוא לב יהודי כשר".

הרב לוין נפטר בגיל ,84 בערב שבת הגדול ט' בניסן תשכ"ט במרכז הרפואי הדסה, ונטמן בבית הקברות סנהדריה השוכן בצפון ירושלים, כשבקשתו לא להספידו נתמלאה הן בשל קדושת השבת והן בשל חודש ניסן שלא נהוג להספיד בו. יהיו מעשיו ואורחותיו נר לרגלינו.