בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
הקרב על 'כבוד הדת'

הקרב על 'כבוד הדת'

מי שקורא את העלון הזה מעוניין בכל ליבו בתשובת עם ישראל לאבינו שבשמים. אנחנו מתפללים על כך וחלקנו אף פועלים כפי יכולתם כדי לקרב עוד ועוד יהודים לקיום תורה ומצוות. אנחנו מצויים כעת בשעה גדולה אולי מהגדולות שהיו לנו. אנחנו בעיצומה של מלחמה גלויה וחצופה ביהדות ובאופן שטחי נדמה שאין הרבה מה לעשות. זה קורה בכל תחום בחיים ומה שבעיקר מטריד היא החדירה של רוחות ליברליות קיצוניות אל בתי הספר המכונים חילוניים. כתוב ש"שעת מיכלא היא שעת קרבא"  והאכילה היום היא הרצון לאכול את התורה ולרוקן את עם ישראל מזהותו. לקבל את הקליפה הטקסית היפה של הדת היהודית אבל לרוקן אותה מחיים. היא אולי תוכל לתת תחושה של השראה, אבל נדאג שבשום אופן לא תהפוך להוראת דרך מחייבת; למה שעומדים מולו בכבוד והערצה. אבל שעת 'מיכלא', היא גם שעת 'קרבא'. היא מייצרת את הקרב הגדול ביותר שהתחולל פה בשנים האחרונות, כי היא נוגעת ממש בשורשים העמוקים ביותר של הזהות שלנו – כיחידים וכעם.

לקרב הזה ישנם הרבה יותר חיילים ממה שהורגלנו. לא רק בחורי הישיבות ולא רק הדתיים או החרדים. אליהם מצטרפים כבר היהודים היקרים הנקראים לצורך העניין 'מסורתיים'. המסורתיים הם אלו שלא נספרו כי הם לא עוררו מעולם שום ויכוח. הם חיו את חייהם בצידי הכנסים החשובים שבהם דנו על עתיד היהדות, האומה, השלום או הציונות ולכן בטעות לקחו אותם כמובנים מאליהם. אבל אלו הם שהחזיקו את הגחלת היהודית בהמון העם וגם אם לא הפיחו בה אש, היא היתה שם עימם; מוכנה להתלהב למראה ספר תורה העובר ברחוב או לחלוץ שרוול עבור זוג תפילין בדוכן של חב"ד.

שאלתי את אחד הפעילים הגדולים בתנועת הליכוד כיצד הוא רואה את המסורתיים. "אתה ראית פעם הכנסת ספר תורה בעיירה דרומית?", הוא שאל ועניתי בשלילה. הוא אמר לי "אתה צריך לראות איך כל הרחוב יוצא החוצה וכולם נדחקים לגעת בספר התורה ולנשק אותו. עם כיפות או בלי כיפות. יש להם כבוד ענק לתורה. אלו המסורתיים אם אתה שואל".

הדתיים מבית לא כל כך מבינים את הרעיון הזה בכלל. אנחנו אנשי הלכה ועמלים מאוד לעשות את רצון ה' באופן מדויק. מצד האמת, אין ספק שההלכה הכי קלה בהלכות שבת דוחה אלפי נשיקות לספר התורה ולכן עלולים להתייחס למנשקי ספר התורה כאל 'מנשקי קמעות ומשתטחי קברים' שאין מה לדון אתם. אבל זו טעות מרה.

ביטוי עמוק לאנושיות

אנחנו בקרב על 'כבוד הדת'. מרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב באורות התשובה שלו (ד',ח') ש"התשובה הקודמת לכל מיני התשובות, שהן באות אחריה היא התשובה אל כבוד ה'". המגע הראשוני עם המושג האלוקי הוא ביצירת קשר של כבוד. כאשר אדם ישר עומד מול יצירה נשגבה הוא חש תחושת רוממות, וזה נכון ביחס לכל דבר בחיים ולכן חכמינו קבעו ברכות לחכמי אומות העולם או למלכים לדוגמא. תפיסת הערך או הכבוד, היא הבסיס ההכרחי לבנין זהות משוכללת ובעלת משקל של ממש. ומה ביחס לכבוד המגיע לעם המופלא שזכה לצאת ממצרים ולקבל תורה בהר סיני? לעם הזה שהצמיח מתוכו מלכים ונביאים וחכמים? האם אדם ישר יכול לעמוד מול זה ולהפנות מבט הצידה? להתנכר לכל זה?

הכבוד שהמסורתיים חשים ביחס למסורת שלהם, הוא הביטוי העמוק ביותר לאנושיות שלהם. הם חשים בכל נימי נפשם את הזעזוע והרתת של הקדושה העובר אליהם מכל מרחב החיים היהודי. לכן הם מכבדים רבנים ומנשקים ספרי תורה ואוהבים את ארץ ישראל בפשטות.

הרב קוק סידר את הסולם העולה אל הקודש שמתחיל בכבוד הדת וממשיך בחיבתה, עולה להכרתה ומשתלם בקיומה. מי שנמצא כבר בשלב הקיום, עומד בעמדת ביקורת טבעית ביחס לאלו שעדיין נמצאים בשלב הכבוד. הוא לא מצליח להבין איך יתכן לבוא לבית הכנסת בליל שבת וללכת למחרת למשחק כדורגל. איך אפשר לדבר בכבוד והערצה לרבנים אבל לעבור עברות מפורשות בשולחן ערוך. לכן קל לו יותר לנהל דיאלוג מול החילוניים ה'עקרוניים'; אלו שהולכים עם כפירתם עד הקצה ובזים לתורה וליהדות. שם לפחות הוא מוצא איזו תפיסת עולם סדורה שאפשר להתמודד אתה.

הקרב המתחולל לנגד עינינו הוציא את חליפות הכבוד מן הארונות והלביש המוני יהודים בעוז שלא ראינו בעבר. שלח אלי השבוע מני אסייג, התסריטאי הידוע שעזב את הטלויזיה כדי להיות נאמן לאמונתו, סרטון מטלטל בדקה. מסתבר שבחורים רבים החלו להניח תפילין בזכותו והם שולחים אליו תיעוד של הפעם הראשונה. בסרטון הזה מצולם בחור צעיר שפותח לאט לאט את התפילין. מניח אותן על הזרוע, מברך במתיקות את הברכה ופתאום פורץ בבכי. כל מי שרואה את הדקה הזו מתעורר לתשובה. מתי אני זכיתי לבכות בהנחת תפילין? מתי לאחרונה חשתי אני את הכבוד הגדול לגעת בהן ולזכות להניח אותן על ראשי? אבל אנחנו שייכים כבר למדור 'קיום הדת' ואצלנו זה בנוהל כמו שאומרים. 

גם אנחנו זקוקים ללבוש הכבוד הזה; הכבוד ליהדות והכבוד ליהודים והכבוד לכל מי שנושא שם שמים, בין אם במפלגה שלי או במפלגה אחרת. אנחנו זקוקים לחיבור הזה למסורתיים כי כולנו צריכים לשוב בתשובה. אנחנו יודעים יותר תורה אבל גם אנחנו צריכים להתחזק בכבוד הדת ובחיבתה.

המסע הארוך של תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים, לא יכול לעסוק רק בתוצאה הסופית המיוחלת של קיום תורה ומצוות באופן מלא. הוא עובר דרך המסלול כולו המתחיל בשלבים הראשוניים ואנחנו צריכים להיות נוכחים בו ולהבין שגם אם יש עוד דרך ארוכה לעבור, הבסיס הזה של כבוד התורה והדת הוא יקר מאוד ושרק על גביו הכל יבנה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן