שלום חברים, לחיים לחיים.
מזל טוב לאכסניה שלנו, עלון 'קרוב אליך' שחוגג ארבע מאות. זה מספר חשוב מאוד. ארבע מאות הוא מספר של קניין. בסכום הזה קנה אברהם את מערת המכפלה – ארבע מאות שקל כסף. כמספר הזה היו ישראל במצרים – ארבע מאות שנה. רבי פרידא חזר לתלמיד שלו קשה ההבנה כל סוגיה ארבע מאות פעם. ארבע מאות, אם כך, הוא מספר של קניין אמיתי. כשמשהו קורה ארבע מאות פעם – סימן שהוא חדר וחלחל ופעפע ונהיה חלק. לכן היה לנו צורך להיות במצרים ארבע מאות שנה, כדי שכל מה שאנחנו צריכים לקחת מהם – אכן יעבור אלינו בצורה מוחלטת.
אלא שאין אתה יודע מהיכן להתחיל, כי לכל דבר יש שני צדדים: צורך יוצר מציאות, ולעיתים מציאות יוצרת צורך.
ויש והדברים מתחברים, וכך נדמה לי קרה עם העלון הזה.
זה מתחיל מהמציאות. המציאות מבקשת שינוי, פנימיות. ובעיקר מזון רוחני מסוג כזה שלא רק יודעים לצטט אותו כדבר תורה יפה, אלא משהו שהולכים איתו. שנשאר איתך גם אחר כך ומעורר מחשבות ותובנות. קוראים לזה בשפה החסידית 'התוועדות'. קשה להגדיר התוועדות זו מהי. יש בה דברי תורה, ויש בה גם דיבורי חול ודיבורי חברים. ויש בה ניגון ומשקה ואוכל לנפש הבהמית. אך הכלל הכולל של התוועדות הוא שהיא באה לטלטל את הנפש ולא להשאיר אותה במקום שבו היתה.
ולשם נכנס 'קרוב אליך'. בלי עיסוקים בסוגיות ההווה הבוערות שמקומם יפה למוצאי שבת או לסתם יום של חול, אלא התרוממות לענייני הנצח שלנו. לפנימיות הנפש ולרצון שלה לשוב ולהידבק באלוקים חיים. כאמור – לא רק דברי תורה יפים על הפרשה שכבודם במקומם, ובוודאי לא ענייני הווה מגזריים או פוליטיים. אלא טלטלה נפשית שגורמת לך לרצות לזוז, להיות 'ניזוז ממקומו'. והדברים הולכים איתך גם הלאה.
אך גם המענה עצמו יוצר את המציאות. כי גם מי שלא הכיר וכעת נחשף וטועם מעט מהדבש הזה – אורו עיניו והוא מבקש ממנו עוד ועוד.
וכל זה הולך ונהיה הכרחי. ככל שהמציאות נהיית חיצונית יותר ונשכנית יותר, גובר הצורך בתורת החסידות הנוגעת בפנימיות הדברים ומאירה אותם באור הנוגע אל הנפש של כל אחד מאיתנו ואל הרצון וגם היכולת לחולל שינוי של ממש בחיים. דרך סיפור והתוועדות וגילוי לב ותבונה, ודרך דקירה אחת או שתיים מהרב עדין זצ"ל. כל זה נהיה הכרחי כאוויר לנשימה. העולם מבקש תוכן שמזיז אותו.
השם של העלון – אולי לא כולם יודעים – מבוסס על הפסוק שעליו מבוסס ספר התניא כולו.
כך נכתב בשער ספר התניא:
ליקוטי אמרים תניא… מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים… מיוסד על פסוק (דברים ל, יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאוֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ.
מהו הדבר הזה שהוא קרוב אלינו מאוד?
בפשט מדובר במה שנאמר שני פסוקים קודם לכן: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.
ומי היא המצווה הזאת? הרמב"ן שם אומר שזוהי מצוות התשובה, עליה מדברת התורה בכל הפרק הקודם.
אם כן, מצוות התשובה, היכולת לשנות את עצמנו, לשלוט על חלקי הנפש ולבושיה, להטות את הרצון אל הבורא יתברך – הוא עניין קרוב מאוד, ועליו נכתב ומבוסס כל ספר התניא.
אלא שהקרוב הזה – נהיה רחוק. שפתו של אדמו"ר הזקן בספר התניא קשה להבנה לעיתים. המושגים עמוקים ופנימיים, והדברים עלולים להישאר כספר החתום.
ועדיין – תנועת הנפש עצמה והיכולת להשתנות נותרו קרובים. האדם הוא יצור משתנה במהותו, אם רק נגיש לו את המזון המתאים.
אך הכלים שהיו בעבר קרובים נעשו רחוקים. ולכן צריך לקרב את הקרוב, ולהפוך אותו לעוד יותר קרוב.
כיצד?
בכל הכלים העומדים לרשותנו.
בהתוועדות, בשאלות, במאמרים, בסיפורים מחזקים, בתובנות, בהעמקה בנפש האדם, בקיום הציווי ש"צריכים לחיות עם הזמן", בהכרת דמויות של צדיקים – מהדור הזה ומדורות קודמים.
לכל אלו בא עלון 'קרוב אליך', ובאופן מדהים – הצליח לחדש חידוש גדול בשדה שהיה נראה כבר חרוש לחלוטין, שדה העלונים לשבת. והנה הגיע האח הצעיר והשובב, חסידי כולו עם גרטל ופאות, וכובש את הלבבות ואת המוחות. כי הוא פשוט מציע עבודת השם. לא משנה מה אתה ומי אתה, כולם רוצים להתקדם. להתפלל יותר טוב, לקיים מצוות יותר בדבקות, לאהוב יותר את הרֵע, להשתכלל בעין טובה, להיות קרובים ולא רחוקים.
ולכן זה יום חג.
חג להפצת המעיינות.
חג לכל מי שרוצה לגעת בלב.
חג למי שמחפש להתקרב.
וגם יום של תפילה גדולה – שהעלון הזה ימשיך למלא את שליחותו המיוחדת. כי ענייני ההווה תמיד אורבים בפתח, מפתים בעניין שהם יוצרים. אך השליחות של העלון הזה היא דווקא לא לעסוק בהווה אלא בנצח. בקווים ארוכים שהולכים ונמשכים מאבות החסידות ועד אלינו ומאירים בנו אור חדש ומופלא, אור יקרות, מזיזים אותנו וקוראים לנו – בואו. שהרי הכל כל כך קרוב. אלינו. הדבר. מאוד.
מזל טוב.
