בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
חמש תחילה!

חמש תחילה!

"הסיפור ההיסטורי הרציף היחיד שמציעה מערכת החינוך הישראלית לתלמידיה מתחיל עם התנ"ך, ממשיך לימי בית שני, מדלג לקורות היהודים בגולה ומגיע לציונות, לשואה ולמדינת ישראל…. למי שניזון מדיאטה היסטורית שכזו קשה מאוד לעכל את הרעיון שליהדות ולעם היהודי אין חשיבות היסטורית גדולה". (יובל נח הררי, "ומה אם ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי?", מאמר בעיתון הארץ, תשע"ו)

מה אתם מרגישים כלפי הדברים הללו? כעס, בושה, עצב, אכזבה? ואולי אתם לא מרגישים כלום. אדישות?

אבל אולי נחשוב רגע על הדברים. יש כאן אדם שכאשר אנחנו מגיעים אליו עם הדגל של "אנחנו יהודים, איזה יופי", הוא עוצר ואומר: אז מה? מה זה באמת משנה. אין לזה שום ערך.

מה אנחנו אומרים לו? למה זה באמת אמור לשנות לו? ואולי בכלל להתעלם ולאבד תקווה?

פסח תשי"ז. הרבי מליובאוויטש כותב מכתב כללי שפונה ל"אחינו בני ישראל, ועסקני החינוך בפרט בכל אתר ואתר".

במכתב הוא טובע את אחד הביטויים המפורסמים ביותר שלו – 'הבן החמישי'. לאמור, ישנם ארבעה בנים בהגדה של פסח, שחלקם לא סימפטיים במיוחד, אבל לכל הפחות הם ישובים סביב השולחן, ויש עוד אחד שעובר ליד שולחן ליל הסדר ומסתכל עליו בדיוק כפי שהוא מסתכל על טקס פולחני במזרח הרחוק. זה לא מרגש אותו, זה לא מעצבן אותו, זה לא מסקרן אותו, והוא גם לא רואה לנכון לעצור ליד השולחן. פשוט אפס התעניינות. יש דברים הרבה יותר מעניינים שם בחוץ, והוא ממהר להגיע אליהם. אין לו זמן לטקסי פולחן של אומה זניחה בהיסטוריה העולמית.

הקריאה של הרבי הייתה לעשות כל מאמץ להביא גם את הבן הזה אל שולחן הסדר, אבל איך?

את הדרך ל'איך', עובר הרבי דרך ה'למה'. איך קורה שבן לעם היהודי מגיע למצב שיש לו אפס סנטימנטים למסורת שלו?

בהשראת המצב בארצות הברית של אותה התקופה, קובע הרבי שהדבר נוצר מהרצון העמוק של דור ההורים של אותו בן, להיטמע עמוק בתוך התרבות שאליה הם הגיעו. לא להתבלט, התבלטות זה לא טוב. זה מתכון לצרות כמו השואה. אז בואו נאמר שאנחנו כמו כולם, בואו נקטין את עצמנו, ואולי ככה לא ישימו לב אלינו.

ככה מגדלים ילדים אדישים.

אחרי שהוא מנתח את שורשי התופעה, הוא גם פונה לשים את הפתרון. והפתרון הוא מפתיע.

בתחילת שנות השישים הגיע למיניסוטה שבארצות הברית בשליחות הרבי, הרב משה פלר. אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה להפגש עם דמות יהודית די ידועה במיניסוטה, פרופ' גרין, שעבד בנאס"א, סוכנות החלל האמריקאית. גרין היה אמנם יהודי, ודי פעיל בקהילה, אבל לדידו יהדות הייתה עניין פולקלוריסטי ולא מחייב.

הפגישה הזו הייתה חשובה, בשל מעמדו של גרין בקרב הקהילה, ובכלל, והרב פלר עשה כל מאמץ לקיים אותה. העניין הוא שבמהלך הפגישה הגיע זמן מנחה. הרב פלר לא התבלבל, נעמד והתפלל מנחה.

גרין היה המום, פגוע וכעוס. אנשים מנומסים לא עושים דברים כאלו באמצע פגישות חשובות. אבל אז אמר לו הרב פלר את המשפט ששינה לו את החיים "הגעתי לכאן במטרה חשובה, אבל מה שעשיתי עכשיו היה חשוב יותר", וגרין סיפר שכחוקר הוא גילה תגלית מדעית: יש אנשים שלוקחים ברצינות את היהדות עליה הם מדברים. הוא שינה את חייו ואחרי תהליך ארוך חזר בתשובה.

אז איך מגיבים לבן החמישי האדיש והמנוכר?

לא מבינים, לא משוחחים, לא מתוווכחים ולא רבים. פשוט עומדים מולו כמו שאנחנו, עם האמת הכי ברורה והכי פשוטה: אנחנו יהודים, וזה מחייב. ככה פשוט. מומלץ עם חיוך.

כן כן. יהדות היא לא סיפור היסטורי. יהדות אותנטית, בדיוק כפי שהייתה בשטעטעל בפולין או בכפר במרוקו, היא סיפור עדכני ובועט שעדיין ממשיך לספר את הסיפור.

ה'סימנים' התימניים, שהבדילו את היהודים מהגויים, ממשיכים להבדיל את היהודים בכל מקום בעולם, כי אנחנו לא אותו הדבר כמו שכנינו שאינם בני ברית, ולא משנה מה כולם יגידו, אנחנו שונים, ואתה 'בן חמישי' מתוק שכמותך, חלק מהסיפור הזה בין אם תאהב את זה ובין אם לא.

רק גישה כזו, שמציגה את היהדות המקורית בצורה הכי ישירה וכנה, בלי להתנצל או לנסות להסביר, היא הגישה שיכולה להזיז במשהו את ליבו של האדיש.

אנחנו צריכים פשוט לעמוד שם מולו ולהיות המראה היהודית שלו.

אז עם כל הכבוד לחכם, לרשע, לתם ולשאינו יודע לשאול, אולי בליל הסדר הזה נאמר ברור:

"חמש תחילה!"

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן