א. הדרישה לכבוד הדת
אחד המשפטים המצוטטים ביותר מכתבי הראי"ה הוא אודות ארבעת שלבי תשובת הדור:
ארבעת הפרקים שהחינוך של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה צריך שיתקרב… כבוד הדת, חבת הדת, הכרת הדת, וקיום הדת. (אורות התשובה, תוספות תשובה, ח).
יש מי שהבינו שהתכוון לומר כי את הכבוד משיגים רק בדוגמה אישית. כלומר, אם הדתיים יהיו מאוד מאוד נחמדים, נימוסיים, וייזהרו מכל מה שעלול לעצבן – ישובו החילוניים בתשובה.
אלא שהמשפטים הבאים בהמשך למשפט המצוטט מורים כי הם מופנים דווקא כלפי הצד החילוני שבאומה:
אין שום אדם מישראל יכול לסלק את עצמו מכל מה שנוגע לכבודה של דת ישראל, שאיך שיהיה נשקע בדעות זרות ורחוקות, הלא בתור בן לאומה הוא חייב בכבודה על-פי הכרתה הכללית שהוא מאוחד בה עם כבוד דתה, שכל אוצר הכבוד שלה ספון בקרבה… ובזה המפתח של הגאולה הוא גנוז.
לא הייתה זו רק פניה ובקשה, אלא דרישה של ממש, וכפי שהוא מתנסח: בתור בן לאומה הוא חייב בכבודה. מה שאולי מפתיע במיוחד, היא העובדה כי הראי"ה עצמו פעל ללא לאות בדרישה לכבוד זה, בתוקף ואף להפעיל לחץ, כדי לשמור על כבודה של הדת בפרהסיה היהודית.
הוא פנה פעמים רבות מספור לוועדי יישובים, להסתדרות הציונית, לראשי המזרחי, וגם להנהלת הקק"ל, בדרישה להתערבות מצידם – כבעלי האדמות – כדי למנוע מהחלוצים החילוניים לחלל את השבת בפרהסיה, ולשמור על הכבוד הלאומי הקשור קשר עמוק עם תורת ישראל. פנייתו לא הייתה רק בנוגע למקומות בהם גרים דתיים העלולים להיפגע מחילול השבת אלא לכל יישוב יהודי באשר הוא, החייב בכבוד האומה וקודשיה. לכן גם כשחיללו שבת בקיבוצים ומושבים חילוניים, דרש למנוע תופעה זו. לא פעם הופנו כלפיו ביקורות חריפות מאוד על פעילות זו. כשהצליח למנוע בעזרת המוסדות המיישבים את חגיגות הביכורים בקיבוצי העמק, שהיו מלוות בחילול החג, כתבו עליו בעיתון הפועלים "ויעלזו כל הקוקים וכל קוזקי הא-ל"…
ב. כבוד הדת – דרישה אזרחית
באביב תרפ"ג אפשרו הבריטים לתל אביב הקטנה לספח אליה שכונות (נוה-צדק, נוה-שאנן נוה-שלום ועוד) שעד כה השתייכו לעיריית יפו הערבית, ומספר תושביהן היה פי שלושה מ"אחוזת בית", כדי לגדול ולהתרחב. פרנסי העיר רצו בכך בכל מאודם, ופעלו לשכנע את ועדי השכונות להצטרף. תושבי השכונות היו ברובם הגדול דתיים, ונאמניו של הראי"ה שהיה רבם האהוב והנערץ במשך כעשור. הם פנו אליו בשאלה האם להצטרף לתל אביב, עקב בעיות חילול השבת בפרהסיה הרווחות שם. הראי"ה ניצל את כוח השפעתו ולחץ על דיזנגוף, ראש העיר, וחבריו לקבל באופן רשמי "חוקת שבת" לתל אביב.
דרישתו של הראי"ה בדבר חוקת השבת עוררה פולמוס סוער בין נבחרי הציבור, ולכן שלח דיזנגוף מכתב לראי"ה (ח' אייר תרפ"ג): "הוברר שהועד הגדול שלנו נבחר ע"י תל אביב השכונה אך ורק בכדי למלאות תפקידים אזרחיים, ואיש לא ימלא את ידינו להיכנס אל תוך שאלות דתיות". הוא גם חשש כי "נעורר ע"י זה חס-ושלום סערה של התקוממות מצד המון החופשים המתנגדים להתערבות העיריה בענייני דת ודין".
הראי"ה ענה לו באותו יום עצמו במברק:
אני מוצא שהדרישה ע"פ הנוסחא אשר נתכבדתי להציע לפני כבודם היא דרישה אזרחית עברית גמורה ולא דרישה דתית. בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית. וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חוקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו… (אגרות הראי"ה, שם, עמ' קד-קה).
בהמשך דבריו הוסיף הראי"ה כי הסכמתו לאיחוד תלויה בהחלטת העיריה לכפות שמירת השבת בפרהסיה.
כלומר, כבוד השבת אינו רק עניין דתי, דרישתו היא כבוד האומה.
ואכן, הועד אישר את דרישת הראי"ה, ופרסם בתאריך כא סיון תרפ"ג:
הועד הגדול מקבל עליו לחייב את העיריה שתיבחר מחדש לקבל לחוקת ת"א את נוסחאות הרב קוק בלי המילה 'הדתית', כדלקמן: "בכל שטח תל אביב, בתור עיריה עברית בא"י, יש לקדושת השבת גם תוקף חוקי אזרחי במה שנוגע לפרהסיא וצבוריות".
בעיתוני הפועלים האנטי דתיים נמתחה ביקורת חריפה במיוחד על הראי"ה והעיריה, מה שהיה צפוי מראש, אך לא הרתיע אותו מפעילותו.
ג. בין תדמית למציאות
מאמציו האדירים של הראי"ה לקבוע את דמותה של הפרהסיה בארץ ישראל ובמדינה שבדרך, נראים לכאורה סותרים את התדמית שלו בעיני רבים כאיש של שלום אהבה קרבה ורוך. דברים רבים שפרסם ובהם אהבת ישראל לאין שיעור כמו גם לימוד סנגוריה והבנה לנפש הדור, אינם עולים לכאורה בקנה אחד עם המציאות של התנהלותו המעשית.
אך המעמיק בדברים יראה כי יש להבחין בין כמה עניינים. בין פרט לכלל, בין הגות מעמיקה לבין דרכי פעולה, בין היחיד הנשטף בזרם הכפירה לבין מחולליה.
את הפרט אין לכפות, אבל הכלל והפרהסיה נדרשים לנורמת התנהלות המכבדת את המסורת היהודית, זאת יש לקבוע בחוק ואותו יש לאכוף. התפיסה כי כלל ישראל שב לארצו הנחתה אותו לדרוש כי שיבה זו תתאים לחזון התורה והנביאים, מה גם שהאומות נתנו לנו את הרשות לשוב לארץ ישראל מתוך ההסתמכות על התנ"ך, מה שיצר ציפייה שלהם לגבינו שאכן נשמור את התורה.
סיבה נוספת היא ההשפעה שיש לאווירה הציבורית על הפרט. ככל שזו תתאים יותר למסורת היהודית כך גם הפרט ירגיש את המחויבות לכך, וככל שזו תהיה רחוקה מהיהדות – כך יושפע הפרט ממנה.
מעובד מתוך הספר 'היד השמאלית – הראי"ה קוק ותנועות הפועלים', העומד לצאת לאור בקרוב
