"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על כסאו, מלאכים נחפזים סביב בחיל ורעדה, יום הדין הגיע. יום הדין הגיע. ספר הזכרונות נפתח וחותם יד כל אדם בו, וכל באי עולם מתחילים לעבור כבני מרון, אחד אחד.
מאזניים גדולים וכבדים נגררים אחר כבוד. עם ישראל. שנת תשפ"ד. התחלנו.
מעבר אחד של המאזניים עומדים מלאכי סנגוריה, ומעבר שני, מלאכי קטגוריה.
הם מביטים אחד לשני בעיניים. כל אחד בטוח שהוא הולך להביא פה ניצחון מוחץ.
סנגוריה: גיבורים קפצו בשמחת תורה להציל את אחיהם שאינם מכירים כלל. מניחים משקולת.
קטגוריה: הפגנות אלימות, נאצות, ריחוק. מניחים משקולת.
סנגוריה: קדושים שצעקו שמע ישראל רגע לפני שיצאה נשמתם. מניחים משקולת.
קטגוריה: כל כך מהר שכחתם שקרעו סידורים בתל אביב ביום כיפור, נכון? מניחים משקולת.
וכך הם ממשיכים להתנצח בזה אחר זה. וכל אחד מניח משקולות עוד ועוד.
אנשי זק"א, חסד של אמת, מול מסיבת ריקודים עם פסלים בשמחת תורה.
בעלי מסעדות ששלחו אוכל לחיילים מול לשון הרע על ציבורים שלמים.
מעשי חסד רבים רבים מול מעשי פילוג ושיסוע רבים ורבים.
וכך זה ממשיך וממשיך עד שלא נותרו עוד מילים ולא נותרו עוד מעשים. והתוצאה………. שוויון!
איזו דרמה. מעולם לא קרה כדבר הזה. הם עומדים ותלויים. והמלאכים מביטים אחד בשני, מנסים לשלוף אולי עוד משהו, אבל זהו, נגמר. מה עושים? איך מגיעים ככה להכרעת הדין??? תפילת מוסף נגמרה, עוד מעט מנחה, השמש יבוא ויפנה, ואיך יינעלו השמיים. זכאים?? חייבים?? מה עושים??
עודד ניסה לנוח שעה קלה בין מוסף למנחה. הראש כבר התחיל לכאוב והוא יודע שצומות זה לא הצד החזק שלו. בדרך כלל הוא נרדם בין התפילות וקם קצת יותר טוב. הוא הניח את הראש על הכרית ולא היה רגוע. משהו הציק לו, לא נתן לו מנוחה. הגוש הזה בגרון שהתכחש אליו עוד מאלול, ולאורך כל עשרת ימי תשובה, לא עזב אותו.
במרחק של כמה בניינים משם, גם שלמה היה מאוד לא שקט. הוא ניסה ללמוד דף יומי בזמן הקצר שנותר בין מוסף למנחה, ואפילו שהוא היה חריף ומלומד, וצומות ממש לא משפיעים עליו, הוא התקשה מאוד לקרוא שורה רצופה וגם להבין אותה. הוא חזר עליה יותר מעשר פעמים, ומשהבין שהיא אינה נענית לו, סגר את הגמרא, נשק לה והניח אותה. מחשבותיו נדדו, והוא ידע בדיוק למה הוא לא מרוכז. אין ברירה, אני חייב לגשת אליו. זה לא יעבוד אחרת.
עודד התהפך על משכבו: "אבל למה אני? מה עשיתי? בסך הכל אני דואג לאחיינית האהובה שלי שנמצאת שם אצל הארורים האלה. לא יכול כבר לשאת את הכאב של אחותי, שלא אוכלת ולא שותה וחייה אינם חיים כבר כמעט שנה תמימה. כל אימת שאני עוצם את עיניי אני פוגש בעיני הדבש שלה, שומע את נשימותיה הכבדות מתוך מנהרה והיא קוראת לי, אני בטוח בזה. היא קוראת לי: דוד עודד, תציל אותי!!! אז מי הוא? מי הוא שיגיד לי שאין מה לעשות ושאין איך להשיב אותה בעסקה, כי תמורתה ישחררו מחבלים שירצחו עוד אנשים. אהובת ליבי שהיא כבת לי נמצאת שם ואין דבר שלא אעשה כדי להשיב אותה. שמענו כבר איך מבצעים צבאיים יכולים להשיב את החטופים, ראינו בדיוק איך זה עובד ברוב המקרים. לא תודה. עסקה עכשיו.
שלמה בהה באותיות המוזהבות המתנוססות על הגמרא, הוא נזכר בריב המר שהיה להם, בצעקות, במילים החדות כתער שטסו לכל עבר. פוגעות, משפילות, מרסקות, כאילו שהכאב על האובדן לא מספיק שורט את הנשמה, צריך עוד…
אחרי שכרמית האחיינית האהובה שלי נרצחה בפיגוע, וגילינו שהרוצח הוא ממשוחררי עסקת שליט, זעקתי זעקה גדולה ומרה, הרי ביום שבו שוחררו בני המוות הללו, ואני ראיתי אותם יוצאים מבית האסורים ומנופפים בחיוך ובתנועת וי של ניצחון אל המצלמות, אני אמרתי ביני לבין עצמי, מעניין כמה זמן ייקח עד שישובו לפגע ולהרוג בילדינו. והנה ניבאתי, איי איי איי, ולא ידעתי מה ניבאתי.
נשבעתי שלא נעשה עוד פעם טעות כזאת. שאני לא אתן שכזה דבר יקרה בארצי מולדתי.
היינו שכנים טובים, היינו חברים בלב ובנפש, אבל את זאת לא יכולתי לשאת. עם כל הכאב והצער אני יודע על בשרי ובשר אחותי וגיסי וילדיהם, מה המחיר לשחרר רוצחים. זה לא אולי ולא אם במקרה. הם ישוחררו ויהרגו שוב ועלינו למנוע זאת. אז אמרתי דברים קשים, אני יודע, אבל זו האמת. והיא כואבת.
כבר חודשים שאנחנו לא מדברים, הוא לא הגיע לאזכרה של כרמית, ואנחנו כבר לא שולחים להם חלות לשבת, הוא לא הגיע להכנסת ספר התורה שהכנסנו לבית הכנסת לעילוי נשמתה לפני חודש, ואני כבר לא מגיע לחבק ולהתעדכן, שלא נדבר על החברותא שלנו שנגמרה בדמעות ובפנים אדומות מכעס בפעם האחרונה לפני כמה חודשים. נתק. גמור. אז מה לעשות? ללכת אליו? אולי הוא יבוא אליי קודם?
שלמה יצא מהבית, מהורהר, מה יש לו להגיד. האמת היא אמת. הוא לא שינה ממנה מאום. דעתו נותרה כשהייתה. לא משחררים אפילו מחבל אחד. אז מדוע ליבו מוליך אותו אליו? הוא יצא בשקט מהבית וסגר הדלת אחריו, ירד במדרגות והחל פוסע ברחוב. בטח הוא בבית הכנסת לומד דף יומי. אולי הוא בכלל לא בבית.
באותם הרגעים עודד התיישב על המיטה, אז… לגשת אליו? לומר לו משהו… מה יש לי להגיד לו? אני חושב בדיוק אותו הדבר. אני עדיין אהפוך עולמות כדי שבסוף תהיה עסקה, בכל מחיר, אני חוזר, בכל מחיר. הוא הכניס את רגליו אל כפכפי הקרוקס שלו והתחיל לצעוד אל עבר הדלת.
רגע… יכול להיות? הוא אימץ את עיניו, כאב הראש עדיין היה חד והוא לא היה בטוח שהוא רואה טוב.
הוא התקדם עוד כמה פסיעות ונעמד בדיוק, אבל בדיוק, מול שלמה. רגע אחד ארוך הם הביטו אחד בשני. רגע ארוך בו אפשר היה לשמוע את ליבותיהם פועמים בחוזקה. רגע אחד שבהתחלה לא זז שריר בפניהם. אבל ברגע השני, ברגע השני, הם נפלו איש על צווארי אחיו בגעייה עמוקה.
"סליחה, עודד". "סליחה, שלמה". דקות ארוכות הם עמדו ככה בלי לומר דבר.
שלמה היה זה שפתח בסוף: "לא הייתי צריך לומר את המילים הקשות שאמרתי. זה ניסיון כזה קשה שאנחנו עומדים לפניו, והכאב כזה גדול שאי אפשר לנשום. ואין תשובה נכונה. אני אוהב אותך ואני מתפלל לשובה של האחיינית האהובה שלך. שרק יקרה כבר נס והם יחזרו. שרק יקרה כבר נס".
עודד השיב לו: "אני מצטער שלא באתי לאזכרה של כרמית, אני פשוט, אני פשוט לא יכול לדמיין שככה זה ייגמר גם אצלנו, עם מצבה קרה וספר תורה חם. אנחנו רוצים אותה בבית. אוי, אוי, אוי, אנחנו רוצים אותה בבית. אבל אני מבין את הכאב שלך, מה שעברתם, זה נורא, זה פשוט נורא. ואי אפשר בכלל לשפוט אתכם". הם עמדו שם ובכו, עד שנגמרו המילים אבל לא נגמרו הדמעות.
באותו הרגע נשמע רעש נורא בשמיים, הם הרפו מן החיבוק והסתכלו לשמיים אבל לא ראו שום דבר מיוחד. הם לא ידעו שברגעים אלו ממש, כף המאזניים של הסנגוריה צנחה למטה ברעש אדיר, והשאירה את הכף השנייה, תלויה אל על, עם כל הקטרוגים, שנדמו כעת כפירורים.
תפילת מנחה כבר החלה. שלמה ועודד מחו את דמעותיהם, ומיהרו לבית הכנסת לתפילות מנחה ונעילה. שרק לא יסגרו עליהם את השער. שעה קלה לאחר מכן הושר מכל עבר הפיוט בשאגה גדולה:
"א־ל נורא עלילה, א־ל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה".
ואנחנו נוסיף, ונעתיר ונתחנן…
א־ל נורא עלילה, המצא לנו מחילה,
המצא לנו מחילה, שתוציא ביד חזקה ובזרוע נטויה את כל אהובינו מכל המחילות,
המצא לנו מחילה, שתעלה לנו את כל התפילות.
כי אתה ורק אתה הוא בעל הישועות ורק אליך עינינו תלויות.
