סוגיית החינוך הדתי היא אחת העתיקות והמדוברות ביותר. אנשי חינוך רבים סבורים שעיקר העניין עומד על הקביעות היום־יומית. שם המבחן; ואם כבר מגיעים לרגעי שיא חד פעמיים, ערכם נמדד רק בכך שיועילו לרומם את ההתנהגות בימים הרגילים.
אני חולק על כך.
אספר לכם סיפור: הגעתי פעם להרצאה בתשעת הימים במגדל עוז, ל'צוות דרור'. צוות דרור הוא העילית של המדריכים בבני עקיבא, על שם דרור ויינברג הי"ד, וזה עמוד האש שאליו שולחים את כל המדריכים הכי־הכי. היו שם מאתיים וחמישים מדריכים, שעברו תכנית מאוד עשירה, עם המון תכנים וחוויות. אחרי ההרצאה דיברתי קצת עם המארגנים, והתגלגלנו לשאלה מה הדבר שהשפיע הכי הרבה על המשתתפים?
המארגנים חשבו המון מה לעשות – סמינרים, שיחות, התוועדות, לילה לבן, שיעורים, סיור בחברון וותיקין במערת המכפלה. אבל כשהם סיימו את התפילה במערת המכפלה, הרב שמואל אליהו שליט"א יצא מתוך המערה ממניין דומה. אחד המארגנים רץ אליו, ואמר לו "כבוד הרב, יש פה את צוות דרור מבני עקיבא, אולי הרב יגיד להם משהו?". הוא ענה "מצטער אבל אני לא יכול, אני ממהר לשיעור במקום אחר". הוא לא ויתר: "כבוד הרב, רק שלוש דקות". "טוב, רק שלוש דקות".
הוא ניגש אליהם ואמר: "רבותיי, אנחנו נמצאים לפני האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אנחנו הבנים שלהם. בואו נקבל על עצמנו עול מלכות שמים. אני אומר ואתם אחריי: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וכולם עונים אחריו. "ה' הוא האלוקים", וכולם חוזרים אחריו. הרב בירך אותם בהצלחה, אמר שלום ונסע.
כשנגמר הסמינר, הסתבר שמבין כל הפעילויות, את מה זכרו המשתתפים הכי טוב? את "ה' הוא האלוקים" של הרב שמואל במערת המכפלה. זה הדבר שהשפיע עליהם יותר מכל. כל התכניות שתוכננו וכל הסדנאות שהועברו, לא השפיעו באותה מידה כמו הרב שמואל שלא תכנן שום דבר עד שהגיע לבמה, וחשב מה אפשר לעשות בשלוש דקות.
האם למחרת הקפידו אותם מדריכים על ה"תמידים כסדרם" בהתמדה יותר גדולה מאשר קודם? סביר מאוד להניח שלא. האם זה פתר את הבעיות בגמרא לבנים בצוות דרור? סביר להניח שלא. האם זה היה משמעותי? בוודאי.
צמאה או לא צמאה
ההנחה שרק הקבוע והתמידי משנה את החיים, ועל כן בעל משמעות, אינה נכונה. האם השבת היא משמעותית עבורנו? כמובן, וזה נכון גם אם היא לא משנה את ימי השבוע. האם יום כיפור הוא אמצעי להשגת קביעות טובה יותר בשאר השנה? מה פתאום. האם החד־פעמי הוא בהכרח אמצעי ליום־יומי? כנראה שלא. יש פה עיוות חשיבה שהמחנכים הולכים בו בתלם, וטועים לדעתי טעות חמורה מאוד.
הכינוס של י"ט כסלו בבנייני האומה נקרא "צמאה", משום שהמילה "צמאה" נוגעת בדיוק בלב הבעיה: הבעיה איננה גמרא או מצווה כזו או אחרת. הבעיה היא האם "צמאה לך נפשי" או לא "צמאה", זו הבעיה. מה שעושה החסידות ומה שעושים מפיצי החסידות זה פשוט להבעיר אש קודש. "צמאה" פירושו שהדבקות האלוקית היא הדבר הכי עמוק בנשמה. זה יקר לי יותר מהכדורגל, מהטרקטורון ומהסמארטפון. כשאדם נמצא שם, משהו פתאום נמס בו ובוער. וגם אם זה לא מתאים למאה אחוז מהציבור, זה ודאי מתאים לאחוזים מאוד גבוהים ששום דבר אחר לא עושה להם את זה.
הרב קוק זצ"ל אמר דבר נפלא, שאומר אותו במילותיי. הגמרא במסכת שבת אומרת "בעוון נדרים בנים מתים". שואל הרב: מתי אדם נודר נדר? בשעות מיוחדות של מצוקה גדולה או התרוממות רוח. אם כן, למה הוא הוא עובר על הנדרים, "עוון נדרים"? מפני שאחרי הרגעים המרוממים הללו הוא יורד חזרה ליום־יום. הוא אומר לעצמו – טוב, זו היתה אפיזודה חד פעמית, אבל החיים האמיתיים הם דבר אחר לגמרי. הוא לא מחשיב את הנדר כמשהו רלוונטי לחיי היום־יום שלו.
כשאדם מסתכל על חייו הוא רואה שיש לו שעות גבוהות ויש לו שעות רגילות, והשעות הרגילות, שהן רוב החיים, מסתכלות על השעות המיוחדות כאפיזודה. אומר הרב: אם אתה בא לחנך ככה – בנים מתים. אתה לא יכול לחנך כך.
כל אדם יש לו שעות רגילות, פחות חזקות, ויש לו שעות שבהן הוא 'אש'. כשאתה בא לחנך אתה צריך להדגיש למחונכים שלך מה האמת ומה השקר, מה האפיזודה ומה הקבוע, מה רדום ומה בוער. המחנך צריך לומר לתלמידים שלו: האני האמיתי שלי הוא השעות המרוממות האלה ששם אני רוצה לנדור נדרים, אלה החיים האמיתיים שלי. בשאר הזמן יש לי קשיים, ביום־יום אני לא תמיד מי שאני.
נדמה לי שבדור שלנו צריך יותר זמנים וימים מיוחדים שיבעירו אש, ובזה אנחנו לא עושים מספיק. יש כמה מכינות שמביאות את התלמידים שלהן לשבת בבני ברק. הם הולכים לפוניבז' בשלוש לפנות בוקר של ליל שבת. הם רואים שם אש של לימוד, עולם אחר לגמרי. העיניים שלהם נפתחות. פתאום משהו מבפנים מטולטל. למה זה קורה? כי אין להם מספיק ממשק עם אנשים שהאש שלהם בוערת לה' יתברך. ואז הם הולכים פתאום בבני ברק ורואים אנשים, שגם אם אני חולק עליהם בכמה וכמה עניינים, בוער בהם העניין הזה, בכל רמ"ח ושס"ה. אין להם דברים חשובים יותר. שור שנגח את הפרה יקר בעיניהם יותר מכל דבר שבעולם, כי זה דבר ה'. וכשחז"ל יאמרו מימרא, הבחור הזה יהפוך את כל העולם כדי להבין אותה, כי אין לו דבר יותר יקר מזה. והוא ישב לילה שלם בליל שבת כדי להבין שתי שורות ברשב"א. שתי שורות! כל הלילה! בפעם הראשונה אולי בחייהם הם רואים פתאום אנשים מבוגרים, רציניים, ומה הם מוכנים לעשות בשביל שתי שורות ברשב"א. הם מבינים, קורה פה משהו. אחר כך הם באים ל'טיש' ורואים שם אנשים, מבקשי ה', שרים במשך שעות בליל שבת. וכשהם אומרים "י־ה אכסוף", הם באמת נכספים. ואז משהו זז שם בפנים.
ברסלב בשיעור א'
עכשיו, אני יודע, תבוא השאלה – נו, למחרת הוא נהיה יותר טוב? ואני אומר שהשאלה הזו היא אם כל חטאת. האם השבת היא הכנה לחול? האם יום כיפור הוא הכנה לשאר השנה?
הימים הקדושים שלנו הם חד־פעמיים, לא יומיומיים. קשה מאוד לחנך ליום־יום. זו משימה בלתי אפשרית, עם מנוע מאוד דל, עם מוטיבציה מאוד נמוכה ועם חוסר הבנה למה בכלל אני עושה את זה ולמה לי לנצח. זה לא יעבוד. אבל קחו אותם ל'צמאה' פעם אחת, והם יהפכו לאנשים אחרים.
בואו נחשוב אנחנו על ימי התיכון שלנו. מה הפך אותנו? האם העובדה שיום יום, יום יום, "כבש אחד תעשה בבוקר"? לרוב לא. לרוב, היה איזה מקום אחד, בוער באש, איזה סנה, הר סיני, ושם אמרנו: זהו זה, ה' הוא האלוקים.
אנחנו צריכים למלא את התלמידים שלנו במקומות של אש. אני חושב שמהבחינה הזו, יש לחסידות סגולה נפלאה. היא מבעירה, מדליקה ומהפכת. נוגעת בנשמה, לוהטת, בוערת. היא חודרת כליות ולב. והיא מדליקה שם את הנשמות. אי אפשר לקחת את זה ממנה, ואין מי שמתחרה איתה בשום פנים ואופן בכך.
הייתי בישיבה, שנחשבת אחת מ"ישיבות הקו". דיברתי עם אחד הר"מים ושאלתי אותו על תכנית הלימודים. פתאום הוא אומר לי: "יש לי פה שיעור בליקוטי מוהר"ן בשיעור א'". נעמדתי דום באמצע הרחוב, הייתי בהלם מוחלט. "אצלכם, ברסלב בשיעור א'?".
"כן, הבנו שהחבר'ה צריכים את זה".
"אבוי למי שעושה את התורה יבשושית"
אנחנו ערב תשעה באב, ואצל חסידים בתשעה באב היו עושים 'פוילישטיק', כל מיני תרגילי ליצנות כדי להפיג את האווירה הכבדה. היה מנהג אצל חסידים שהיו מכינים מין מלכודת, וכשמישהו הגיע היו נמתחים עליו החבלים והופכים אותו, תולים אותו עם הרגליים למעלה והראש למטה. אחר כך הורידו אותו ונתנו לו להיכנס, אבל זה היה משעשע.
פעם הגיע יהודי לבית הכנסת, החסידים לא שמו לב במי מדובר, תפסו אותו, הרימו אותו, רגליים למעלה, ראש למטה, ופתאום הם רואים: זה הרבי… רבי ישראל מרוז'ין! הנין של המגיד, השושלת הכי מופלאה בחסידות פולין. והוא עם הרגליים למעלה… כולם רצים, מורידים, מתנצלים. אבל רבי ישראל לא התפעל, הוא שיתף פעולה ואמר: "ריבונו של עולם, תראה, הבנים שלך לא מסתדרים עם היום הזה, קח אותו מהם".
עצם השמיעה של סיפור חסידים כזה מכניסה חיות מופלאה.
וכשלא מסתפקים רק בסיפורי חסידים נפלאים ואפילו לא בניגונים עמוקים, אלא ממש לומדים תורות חסידיות, נפתחות העיניים להבין את היחס ואת הקשר העמוק בין העולמות לאלוקות, להבין את הנפש – מה קורה בה; ומתחילה לבעור שם אש, והנפש האלוקית מתחילה להאיר. יהודי מרגיש כלי ריקן, ואז קורה משהו אחר לגמרי.
כמובן, אני מקווה שברור מאליו שאינני מתכוון לכך שצריך לוותר על שאר השיעורים. לא נמחק את כל ששת ימי החול בגלל שיש שבת. אבל מצד שני, שבת שבה הנשמה מתרוממת היא לא אמצעי והכנה ליום חול.
אני חושב שהבעיה של הנוער שלנו, הקושי שלהם להתרכז וללמוד תורה ולשמור מצוות הוא בגלל שאין לנו מספיק פסגות של אש בוערת שנותנות את הטעם לעיסוק ב"שור שנגח את הפרה" ביום יום. הרי אין לי שור ואין לי פרה, אז בשביל מה? אבל האמת היא שזה רק התירוץ, והסיבה האמיתית היא שפשוט אין לי עניין בדבר ה'. ולמה אין לי עניין בדבר ה'? כי לא העמדת אותי בהר סיני. אם תבעיר את הנשמה שלי, תגלה לי אלוקות, תדליק אותי, אני כבר אבין לבד למה ללמוד. אבל אם אתה לא נותן לי מעמד הר סיני, אתה נותן לי רק את היום יום, אז ייבשת אותי לגמרי.
הזוהר הקדוש אומר "אבוי למי שעושה את התורה יבשושית". כשנדליק את הנשמות, לא נצטרך תרשימי זרימה ולא מרקרים. עם גמרות ישנות ואותיות קטנות וכתב רש"י, יהיה מצוין. כי יהיה בשביל מה – תהיה בעירה.
