מי ששנה בת שנים-עשר חודשים לא מספיקה לו, יכול להירגע: אחת לכמה שנים מוסיפים חודש נוסף בלוח השנה היהודי. בניגוד לדתות אחרות, שבחלק מהן יכולים חגים לחול כל שנה בזמן אחר, ביהדות יש מאמץ לשמור שכל חג, ובעיקר חג הפסח, יהיה מותאם לעונה מסוימת בשנה. מלבד הנוחות שחופשת פסח תיפול באביב ונוכל לצאת לטיולים, יש לכך סיבה נוספת.

השנה היהודית מתחילה כידוע בחודש ניסן ומסתיימת בחודש אדר; בשנים מסוימות תיקנו חכמי ישראל שהשנה כביכול "מתעברת" (נכנסת להיריון) ו"נולד" לנו חודש אדר נוסף, הנקרא אדר ב'. הסיבה הטכנית שבגינה מעברים שנה היא הפער בין פרק הזמן שבו סובב כדור הארץ סביב השמש (כ-365 יום) לבין פרק הזמן שבו סובב הירח סביב כדור הארץ במהלך 12 חודשים (כ-354 יום). מציאות זו גורמת לכך שבעוד שעונות השנה (התלויות בשמש) נותרות "קבועות", הרי מועדי השנה (המתקדשים ביהדות בהתאם לירח) "צוברים פיגור". כך עלול להיווצר מצב שבו אחת לכמה שנים לא יחול חודש ניסן בתקופת האביב. הוספת חודש אדר ב' "מצמצמת טווחים" ומביאה לכך ששתי המערכות תישארנה מתואמות.

מהו העיקרון הרוחני העומד מאחורי תקנת עיבור השנה?

על פי תורת הסוד, שני יסודות קיימים בעבודת ה': הראשון מתבטא בחמה (שמש), "המאור הגדול" (בראשית א, טז). כלומר ישנה הכרה כללית, אובייקטיבית, של שם ה'; הבנה עקרונית כי קיים אלוה, ישנו גודל שמימי-אינסופי העומד בשורש המציאות. היסוד השני בעבודת ה' הנו הלבנה (ירח), "המאור הקטן" (שם). הירח הוא כלי הקיבול שקולט את אור השמש. הלבנה היא הביטוי לספיגה הסובייקטיבית שלנו; ההכרה כי אלוהים איננו מצוי בשמים לבדם, אלא מתגלה אף בממד הארצי. הירח הוא הביטוי למציאות הארצית, לעולם הזה.

בחיי היומיום אנו מתנהלים למעשה כל העת בשתי מערכות מקבילות, שלעתים נדמות כמנוגדות זו לזו: מערכת אלוהית, רוחנית, הנמשלת ל"שנת השמש"; ומערכת ארצית, אנושית, הנמשלת ל"שנת הירח". ישנן תרבויות מסוימות המנהלות את הזמן רק על פי תנועת השמש (נצרות), וישנן תרבויות המנהלות את חייהן רק על פי תנועת הירח (אסלאם). אלה הם כמובן ביטויים לתפיסות עולם שונות – אלה השמות דגש רק על העולם הרוחני לעומת אלה הרואות בעולם הארצי את חזות הכול.

עם ישראל חותר למצב של תיאום מלא בין אור הלבנה לאור החמה, בין הממד האנושי לממד האלוהי. מצד אחד – הוא איננו מסתפק באמונה אשר איננה מנהלת את החיים האנושיים (שמש), ומצד שני – הוא איננו משלים עם חולשותיה של המציאות הארצית (ירח). עיבור השנה הנו כדברי ספר הזוהר: "זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא", החיבור המושלם בין המציאות הישראלית למציאות האלוהית.

התיאום בין המערכות יבוא לידי ביטוי בחג המכונן של עם ישראל, הלא הוא חג הפסח. התורה מצווה בפירוש שחג הפסח יחול דווקא באביב: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות כג, טו). בחג הפסח נולד עם ישראל. הלידה של עם ישראל מבטאת את הפריחה של הכוחות הרוחניים והמוסריים שהיו בעידן האלילי האפל ב"תרדמת חורף". חודש ניסן, החודש שבו נולד עם ישראל ביציאת מצרים, חייב להופיע בתיאום מושלם בין הלבנה לחמה, בתיאום מושלם בין הממד האלוהי לממד הארצי.

האביביות, ההתחדשות והפריחה הארצית-טבעית מגיעות לאוויר העולם בהתאמה ללידת האומה הישראלית ולהופעתה על בימת ההיסטוריה. בהתאם לכך, אנו מוסיפים ומאדירים דווקא את החודש הקודם לניסן, את חודש אדר. חודש אדר, בנוסף להיותו החודש האחרון, הוא החודש שבו חל חג פורים. חכמים מלמדים אותנו בתלמוד (שבת פח, א) כי "הדור קיבלוה בימי אחשורוש": בחג פורים קיבל עם ישראל בזמן אחשורוש את התורה פעם נוספת. במילים אחרות, באמצעות תורת ישראל, העוסקת בקידוש פרטי החיים הארציים, אנו מכשירים את הקרקע לחיים של אחדות שמים וארץ שתופיע באופן מלא בחודש ניסן.