לפני כ־72 שנה נרצח חכם יעקב שוקרון, רב באלג'יר, בידי מרצח מוסלמי שונא יהודים. בערב יום הכיפורים תשפ"ז נרצח גם נכדו, נתנאל (נתי) שוקרון הי"ד, בידי בן עוולה.
יש משהו מצמרר בקשר שבין שני האירועים האלה.
על מצבתו של הסב נכתב שהוא נרצח "בידי רמאים". לא היה אפשר לכתוב את האמת. היה חשש מפוגרומים ומפעולות נקם, ולכן אפילו על קברו של יהודי שנרצח בגלל יהדותו לא ניתן היה לומר זאת בפה מלא.
באותם ימים יהודי אלג'יר חיו בפחד. רבים עזבו וברחו לצרפת, אבל משפחת שוקרון בחרה לעלות לארץ ישראל. היא באה לכאן, עיבדה את אדמת הארץ, עסקה בחקלאות ובחינוך ובנתה כאן את חייה מתוך אמונה.
והנה, 72 שנה אחר כך, הנכד נתי הי"ד נרצח גם הוא בידי בן עוולה מוסלמי – אבל הפעם זה קורה כאן, בארץ ישראל.
וזה אולי הדבר הראשון שאנחנו צריכים לומר היום.
הכאב הוא נורא, אבל בתוך הכאב הזה אנחנו יכולים לראות גם את גודל הדרך שעבר עם ישראל.
הסב נרצח בגלות, במקום שבו יהודים פחדו אפילו לכתוב על המצבה מי רצח אותו! והנכד נרצח בארץ ישראל, במדינה יהודית, מתוך יישוב יהודי בשומרון, אחרי שבנה כאן בית, משפחה, קהילה ובית כנסת. נתי היה חלק מעם שחזר לארצו, הקים מדינה, בנה צבא ומגדל כאן את ילדיו בקדושה.
האויב רצח את נתי, אבל הוא לא הצליח למחוק את הדרך שעבר עם ישראל מסבו ועד אליו.
זו הייתה בדיוק דרכו של נתי: נתי חי את המשולש הגדול של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
התורה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא היה מחובר בכל נימיו למסורת אבותיו ולמנהגי בית אבא. הוא הקים את בית הכנסת הספרדי החדש בעלי זהב, מסר שיעורי תורה, ובימים הנוראים היה מברך את העולים לתורה ב"מי שברך".
כולם התברכו מברכותיו – אבל את עצמו הוא מעולם לא בירך.
הוא היה אדם של עם ישראל. איש חסד, איש של מאור פנים עם חיוך ענק, אדם ששנא מחלוקת ורצה תמיד לחבר בין אנשים. הוא ממש עמל כדי לחבר הן את המשפחה והן את הקהילה, והיה עבור רבים הדבק שמחבר בין כולם.
והוא היה אדם של ארץ ישראל. הוא אהב את הארץ הזאת בכל ליבו, הארץ שעליה מסר את חייו.
תורה. עם. ארץ.
בערב יום הכיפורים נתי הלך לטבול במעיין, טבילה לקראת היום הקדוש.
הוא לא ידע שאלה יהיו הרגעים האחרונים שלו בעולם הזה, ושטהרתו זו תביא אותו נקי וזך לפני יושב במרומים.
ברגעיו האחרונים הוא לא חשב על עצמו. הוא צעק לבנו שיימלט על נפשו. הבן ברח – ובכך ניצלו חייו, וכנראה שנתי הציל בכך גם יהודים נוספים שהיו במקום. גם ברגעיו האחרונים הוא דאג לבנו, להמשך המסורת שכל כך הקפיד עליה בחייו, ואיתו להצלת יהודים נוספים.
את הערכים האלו למד מאימו. נתי היה בן הזקונים, האחרון מתוך שבעה ילדים.
בעודו עובר במעי אמו, היא חלתה בסרטן. הרופאים המליצו לה להפיל וטענו שגופה לא יעמוד בהיריון.
אבל אמו הצדקת סירבה, היא התעקשה להביא אותו לעולם. היא שרדה את המחלה, צלחה את ההיריון והביאה את נתי לעולם. והוא המשיך את אותה מסירות נפש גם בחייו – הוא היה מסור לאשתו ולילדיו, וביום האחרון לחייו מסר את עצמו כדי להציל את בנו.
אני נזכר באחד הרגעים הקטנים שמספרים הרבה על מי שהיה נתי. באחת הפעמים דיברתי על איזו הלכה בבית הכנסת והצעתי לפעול באופן מסוים. לאחר השיעור ניגש אליי נתי בענווה ואמר: "אבל אבא שלי נוהג לעשות אחרת…".
הרגע הזה נשאר איתי.
נתי היה אדם חכם, בעל דעה ושכל ישר, אבל הוא ידע מאין הוא בא. הוא היה קשור לאביו, למשפחתו ולמנהגי אבותיו, ולמורשת יהודי אלג'יר.
הוא נשא את המסורת הזאת איתו אל ארץ ישראל. וזה היה נתי: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל – מחוברים יחד באדם אחד.
אנחנו כואבים היום את נתי, החלל גדול והכאב עצום, אבל אנחנו גם צריכים להרים את הראש.
כי נתי לא היה רק נכד של חכם יעקב שוקרון. הוא היה ההמשך שלו והחולייה שמחברת את יהודי אלג'יר של פעם אל עם ישראל שחזר לארצו. ואנו נמשיך בעוצמות את השרשרת הזו, בתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. בדרכו נראה בתוך כל הכאב את גאולת ישראל ההולכת ונגלית לנגד עינינו.
יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ינחם את רעייתו, את ילדיו, את אחיו ואחיותיו ואת כל משפחת שוקרון.
ינחם את קהילת עלי זהב ואת עם ישראל כולו בנחמת ציון וירושלים.
ושנזכה לראות בנקמת ה', בבניין ירושלים, בגאולה שלמה ובתחיית המתים.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
אמן.
