נקודת המוצא של הראי"ה במאבק על הצביון הרוחני של ארץ ישראל, התבססה על מחוייבות לכל חלקי עם ישראל, ולא רק לציבור מצומצם, וממילא דרישותיו לא היו מוגבלות למקומות בהם נמצאה אוכלוסייה דתית. הראי"ה חש אחריות כלפי כלל ישראל, שבו נכללים גם החלוצים ואנשי ההתיישבות, גם אם הם פורקי עול – "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא". יתר על כן, ההזדהות העקרונית שלו עם מפעל תחיית הארץ, עם הרעיון הלאומי ועם החתירה לגאולת הארץ ולעצמאות, העניקו לו את היכולת לתבוע שמירה על קודשי ישראל בכל מקום בארץ ישראל. המגעים הקרובים עם המתיישבים והיחס החיובי למניעיהם הבסיסיים, אפשרו לו לנהל עמם שיח גלוי ולדרוש מהם הקפדה על הקדוש והיקר לתורת ישראל. "אלמלא שאנו חשים את רגש האחווה לכל אחינו, גם להרחוקים, ובפרט לאלה אשר נושאים הם, באיזה מובן שהוא, את דגל האומה בידם – לא היה הענין כל כך מרעיש אותנו".
תביעתו של הראי"ה מהמוסדות הלאומיים לשמור על ערכי היסוד של היהדות, לא התבססה על התחשבות ברגשותיהם של שומרי המצוות. הייתה זו דרישה אלמנטרית ממי שמניפים על דגלם את סמלו של עם ישראל ופועלים בשמו. הראי"ה לא הסכים לראות את שמירת השבת כעניין 'דתי' בלבד. כך כתב למאיר דיזנגוף בקשר ל'חוקת השבת' שעמדה להיקבע בתל אביב: "אני מוצא שהדרישה על פי הנוסחא אשר נתכבדתי להציע לפני כבודם, היא דרישה אזרחית עברית גמורה ולא דרישה דתית. בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית, וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חוקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו".
במאבקו על שמירת השבת בפרהסיה, דגל הראי"ה במה שניתן לכנות היום 'כפייה דתית'. לאחר האירוע האלים של חילול שבת שיובא להלן, הוא אף דרש מהקק"ל לפטר עובדים המשתתפים בחילולי שבת במשחקי כדורגל פומביים! עם זאת, לא דגל בכפייה דתית, בנוסח הבולש אחר מעשי האדם בחדרי חדרים.
רבים מצטטים דברים שכתב הרב אודות תשובת הדור מרצון, ומתעלמים מדרכו המעשית, שאינה סותרת את המגמה של הרצון החופשי. כך אנו נוהגים בכל העניינים החשובים בחיינו שאינם יכולים לעמוד על רגל אחת, לא של חובה ולא של רצון, כי־אם על רצון וחובה כאחד.

ללא פשרות
הראי"ה ניהל מאבק ממושך ביחד עם מנהיגי 'המזרחי' בארץ, ובראשם ר' מאיר בר־אילן, הרמן שטרוק, הרב מיימון ועוד, שנלחמו בתוקף למען שמירת השבת בפרהסיה בכל מקום בארץ ישראל. מן הצד האחר, פעל יחד עם סיעתו של הרב יוסף חיים זוננפלד, נגד עריכת משחקי כדורגל בשבת. תיאורם של מאמצי הראי"ה לשמירת השבת בארץ יגיע לכדי כרך עב־כרס, ופרק ארוך במיוחד יוקדש למלחמה נגד משחקי כדורגל בשבת.
כבר בשנת 1912 מתועד משחק כדורגל בשבת שנערך בראשון לציון, שהוגדר 'עונג שבת'. תנופת־הקמה של קבוצות כדורגל מאורגנות וממוסדות החלה לאחר הכיבוש הבריטי שהביא לכאן את המשחק הפופולרי מאנגליה. המשחקים התקיימו בעיקר בשבת, יום שבו לא עובדים, וחוץ מהמשחק עצמו המבטל את מנוחת השבת, נעשה חילול שבת גדול – במכירת כרטיסים, בנסיעה למקום המגרש וחזרה ממנו ובמכירות אוכל ושתייה לצופים.
בשבת כ"ד תשרי תרפ"ו התפרצה 'כנופית אנשים', כלשון העיתונאי, כדי להפריע למשחק. 'כנופיה' זו נשלחה מטעם הרב הראשי כדי להפריע למשחק. בעקבות האירוע משלחת של 'מכבי' ביקרה אצל הרב קוק, וחבריה הביעו בפני הרב את רגשות הכבוד וההערצה של חברי מכבי לדת ישראל. הם הודיעו כי חילול השבת לא נעשה על ידי החברים ולהבא לא ימכרו כרטיסים בשבת, לרוכלים לא תינתן אפשרות למכור, ונאסר העישון בכל תחום המגרש! הרב קוק שיבח את הספורט, שצריך להשיב לעמנו את גבורתו. למרות ההצעה לפיה לא יהיה חילול שבת בוטה במגרשים – הרב קוק עמד על כך שיש לעסוק בהתפתחות הגופנית רק בימות החול, והשבת נועדה לעניינים רוחניים. עוד הוסיף, שאם יעברו לפעול ביום חול – ימצא להם תורמים, ויפנה גם בקריאה לשחרר את הצעירים מעבודה כדי שיתאמנו. כך יתאפשר גם לנוער החרדי לטפל בגופו להבראת העם הכללית (ע"פ 'אוהב ישראל בקדושה', ג, עמ' 108-121, מצוטט מעיתון דאר־היום גליון כב).

בני עקיבא 'מפוצצים' משחק כדורגל
לאחר תקופה ארוכה שהמשחקים לא התקיימו בשבת, מתוקף הסכם בין 'מכבי' והועד הלאומי, טענה מכבי שיש לה הפסדים כספיים. הועד הלאומי הסכים לפצות אותם, אבל הסכם זה נתקל בביקורת חריפה של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק שבמסיבת עונג שבת בתל אביב בנוכחות ראש העיר דיזנגוף גינה בחריפות את 'מעשה התגרנות' של מכבי, שדורש כסף בעד מנוחת השבת. עוד אמר "אנשים המוכרים את השבת, אינם ראויים לשאת עליהם את תואר הכבוד של גיבור העם העברי – מכבי". הועד הלאומי החליט להפסיק את הפיצוי, גם משום שזה 'נגד הכרתנו לשלם פיצוי בעד אי־חילול שבת'. הנהלת מכבי החליטה לחדש את המשחקים, ודחתה את כל הניסיונות להגיע להסדר.
מכבי קבעה משחק לשבת כ"א סיון תרצ"א. באותו השבוע, בי"ז סיון, התקיימה פגישה בבית הראי"ה בה חיפשו דרך להעביר את משחקי הכדורגל משבת לימות החול. הרב קוק פרסם מחאה גדולה על הכוונה לשחק בשבת. כשהתקרב מועד המשחק, שלחו הרבנים הראשיים לישראל יחד עם הרב זוננפלד מכתבים דחופים לנציב העליון, למפקד המשטרה ומושל ירושלים בדרישה למנוע את המשחק בין מכבי לקבוצה הארמנית. הקבוצה הארמנית שהוזמנה נשמעה לבקשת הפטריארך ולא הגיעה למשחק. אבל מכבי התעקשה, והזמינה קבוצה אחרת מתל אביב.
ביום שישי כ' סיון, הודיעו נציגי הציבור הדתי לכל חלקיו שיערכו הפגנה גדולה נגד חילול השבת. ראשי מכבי הזמינו שוטרים אנגלים וערבים רבים כדי להתגונן מההפגנה. הסוכנות ניסתה למנוע את הקבוצה מתל אביב מלשחק, והמגרש הפך לשדה מלחמה. יהודים פצועים ומתעלפים, המכבים מתנפלים באכזריות על חברי בני־עקיבא, המשטרה אוסרת את חבר הועד הפועל של המזרחי ישעיהו ברנשטיין ועוד תלמידים מישיבת הרב קוק. בן צבי והרב אוסטרובסקי (המאירי) מנסים – ללא הצלחה – להשפיע על מכבי להפסיק את המשחק ('נתיבה' תרצ"א, גליון פ"ו, צוטט בספר "שחר אורו" 181-183).
יחיאל אליאש, מייסד בני־עקיבא, תיאר: הגעתי למקום וראיתי תמונה מזעזעת שעד היום מרחפת לנגד עיני. עומדים יהודים רבים ואומרים תהלים, ולפניהם יחידת משטרה אנגלית־ערבית על סוסים. בכל פעם שמתחשק לאחד השוטרים הוא עובר עם הסוס לעבר שורת המפגינים… כאשר מהמפגינים היו נופלים מדחיפת הסוסים, העומדים בפנים המגרש היו מוחאים כף. המשחק נמשך אולם אף אחד מהנמצאים לא התעניין במשחק הכדורגל, אלא במלחמה נגד היהודים (מעשה הבא בחזון, 94-96).
כך תיאר זאת הרב משה צבי נריה: "ובעת ההיא מלחמה לירושלים התורנית על שבת קדשה, מלחמה עם ה'מכבי', מלחמה עם הבועטים בכדור־הרגל ופוגעים בעין השבת, בלבם של ישראל. יצאו האנשים והפגינו את צערם את מרירותם. המונים צבאו על מגרש ה'מכבי', צבאו וזעקו מרה 'שבת, שבת'. הבועטים בעטו והזועקים זעקו. אלו לעצמם ואלו לעצמם. ולא קרב זה אל זה. והנה באו חניכי בני עקיבא, לא צעקו ולא זעקו, אלא התפרצו אל המגרש בלבלו את המשחק והפריעוהו. התנפלו עליהם הבועטים המרובים ובעטו בהם. קרבו אגרופיהם ורגליהם של הבועטים לגופם של המעפילים, של משמר השבת, של נוער השבת" (מעשה הבא בחזון, שם).
מתחילה הסתייג הרב נריה מבני־עקיבא, בגלל הפעילות המשותפת של בנים ובנות, שכללה גם ריקודי זוגות. ובעיקר – בפגישתו עמם ראה לפניו חבורה של צעירים שאין להם זהות דתית מובהקת, שמצויים בדרכם ממאה שערים אל העולם החילוני.
יחיאל אליאש כותב בספרו (שם): "אחרי ההפגנה הזו נכנס הרב משה צבי מנקין (נריה) בכל להט נפשו לעבודת בני־עקיבא".