בס"ד

מוסר כליות

מוסר כליות

כמה הזוי צריך להיות כדי לטעון שתרומת כליה אלטרואיסטית לאדם בלתי מוכר היא מעשה "מזוהם" ו"גועל נפש"? קשה להאמין, אבל בשבוע שעבר נשמעו בארץ כמה קולות כאלה. אם עד כה נחשבה תרומת כליה כסמל אוניברסלי לפסגת החסד והנתינה, מתברר שניתן להפוך את האור לחושך ואת החושך לאור.

בשבוע שעבר דווח בתקשורת על תרומת הכליה של העיתונאי ארנון סגל. כותרות מסוימות הדגישו שלדבריו היה מוכן לתרום את הכליה לכל אחד – ובלבד שיהיה יהודי. זה הספיק כדי לעורר מרבצם את אבירי המוסר והצדק מטעם עצמם – פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי הגות. אפילו פרופ' אסא כשר פרסם תגובה לפיה "תרומת איבר של אדם בחייו בתנאי שיקבל את התרומה יהודי היא תרומה פסולה, ראויה לגנאי, מזוהמת, לא היה ראוי לקבל אותה ממנו… גועל נפש… זוהמה גזענית". מאדם מעורר הערכה שתרם מגופו כדי להציל חיים, הפך סגל בעיניהם ל"זוהמה גזענית" שמוצדק להשתלח בו.

גזענות או משפחתיות?

ובכל זאת, מה משיבים כלפי הטענות שמדובר ב"גזענות"? התשובה היא פשוטה. לארנון סגל, כמו לכל אדם בריא, יש רק כליה אחת שהוא מסוגל לתרום. והדבר ההגיוני והמוסרי ביותר בעולם הוא לתרום קודם כל למעגל הקרוב אליך. אילו היה מוכן לתרום רק לבני משפחתו או קהילתו הקרובה, איש לא היה בא אליו בטענות. כך כתב גם אסא כשר עצמו: "אדם יכול לתרום לאחד מהוריו, לאחיו או לאחותו, לצאצא שלו, לחבר שלו וכדומה, כשמדובר באדם מסוים שהתורם מעוניין בטובתו. בזה אין דופי מוסרי". להפך, אדם שקרוב משפחתו זקוק לכליה, והוא הולך לתרום במקום זאת לזר גמור – היה זוכה לגינוי, ובצדק. כולם מכירים אינטואיטיבית במשקלה המוסרי של העדפת קרובים, כלשונם של חז"ל: "עניי עירך קודמים", ואיש אינו רואה בכך גזענות או מעשה פסול.

"פשעו" של סגל, אם כן, הוא בכך שהרחיב את מעגל ההזדהות שלו אל מעבר למשפחתו הקרובה, כך שיכלול את כל העם היהודי. לכאורה זהו דבר אצילי: במקום לתרום רק לקרובים, מוכן האדם לתרום למעגל הרבה יותר רחב! מהי אפוא הבעיה?

התשובה נוגעת בנקודה עמוקה שמבארת חלק משורשי המשבר הפוקד אותנו בתקופה האחרונה: כיום, ישנם מבני עמנו שאינם מוכנים להכיר בקיומו של עם ישראל כמעגל זהות לגיטימי וכמשפחה אחת גדולה. אסא כשר כתב בהמשך דבריו, שלעומת תרומה לקרוב משפחה "זה לא הסיפור שלפנינו. כאן לא מדובר על אדם מסוים, אלא על קבוצת היהודים". בתגובותיו הוסיף שהוא "לא מתייחס ברצינות אל המליצות המספרות לי שכולנו אחים, משפחה אחת גדולה". האחווה הישראלית מבחינתו היא מליצה בלבד, ויש שאף מדברים בתקווה על היפרדות למדינת ישראל ומדינת יהודה.

לצערנו, הם מתכחשים לעובדה הפשוטה, שלאורך ההיסטוריה אכן היה עם ישראל משפחה אחת גדולה. יהודים מקהילה אחת ידעו תמיד שהם יכולים לצפות לתמיכה וסיוע מיהודי קהילות אחרות, כולל גיוס ממון לפדיון שבויים וכדומה. הסולידריות היהודית היא זו שהביאה לארץ יהודים מכל קצות תבל, שכולם ראו את עצמם כעם אחד. התכחשות לקיומו ההיסטורי של עם ישראל כמעגל זהות מגובש, שחבריו דואגים כולם אחד לשני, מנוגדת למציאות ומבטאת לא יותר מחלום דמיוני בסגנון "אימג'ין" של ג'ון לנון – עולם שבו אין עמים, דתות או זהויות מפרידות. אך העולם האמיתי אינו כזה – הוא בנוי ממעגלי זהות והשתייכות של האדם, ובתוכם הרובד הלאומי.

אהבה לכולם או ניכור לכולם?

וכאן מגיע החלק המעניין: המחשבה שניתן לדלג על המעגלים הפנימיים כגון המשפחה, הקהילה, העם, ולקפוץ ישר למעגל האוניברסלי, בטעות יסודה. מי שבשם יחס זהה לכולם לא מוכן להעדיף את המעגלים הקרובים לו, ואף מנסה לשלול את עצם הלגיטימיות של מעגלים אלו, יגלה שנוצרים מכך עיוותים מוסריים שונים, והעולם לא בדיוק נהיה מקום טוב יותר.

ראשית, הוא עשוי לפגוע בקרוביו בשם העדפת הזר, כפי שאנו רואים בגישה הקוראת לפתוח את גבולות הארץ בפני מהגרים ומסתננים מכל רחבי העולם, תוך פגיעה קשה בתושבי השכונות החלשות בתל אביב ומקומות נוספים. שכונות מסוימות מתמלאות בפשע ואלימות, בהן אף מצבם של המסתננים רע ובעייתי. את תוצאותיה של מדיניות זו ראינו לאחרונה בחריפות במהומות האלימות בצרפת, וכך גם במדינות מערביות רבות בעולם, ששכחו את זהותן הבסיסית ואת מעגל הזהות הלאומי שלהן.

בנוסף, מתברר שהטוען לאהבת כולם באופן זהה, בפועל מנוכר לכולם באופן זהה. הרי לאחר הסערה וההאשמות הקשות נגד סגל, היינו מצפים שכאשר נעיין בסטטיסטיקות תורמי הכליה האלטרואיסטים במדינת ישראל, נגלה כמות תורמים זהה בין כל המגזרים, כאשר תורם שאינו 'דתי-חשוך' מוכן לתת את כלייתו ללא שום הבדל בין בני עמו לבני עם אחר. אלא מה, מתברר משום מה שקרוב ל-90%(!!!) של תורמי הכליה האלטרואיסטים בארץ שייכים דווקא לציבור הדתי, ולא לאבירי המוסר האוניברסלי שאהבת האנושות כולה לנגד עיניהם. כך נראית מוסריות סטרילית של מגדל שן אקדמי, שאולי נשמעת טוב אך בפועל נשארת בסיסמאות, ולא מצליחה לחדור ללב ולמעשים. כמה מאותם מבקרים תרמו כליה בעצמם לאדם זר? וכמה עשו זאת מסביבתם? אני יכול לשתף שרק מבוגרי מחזורי בישיבת אלון מורה (המונה כשלושים אנשים), שלושה מחבריי תרמו כליה. כלומר כ-10%. זה מדהים! ואכן, עובדה זו היא לצנינים בעיניהם של אנשים מסוימים, עד כדי כך שכתב מסוים ב"הארץ" טען שהדתיים תורמים כליות כדי להרגיש עליונות מוסרית…

לאומיות אוניברסלית

מבחינת המסורת היהודית, האחווה בינינו אינה מליצה אלא חווית חיים ממשית, בה גם אסא כשר וכל אלו החולקים עלינו הם אחינו בלב ובנפש, ואף אם מצידם ינסו להכחיש זאת. אני עומד משתאה מול אותם אנשים המוכנים להקריב מגופם, תהיה תרומתם למי שתהיה, קל וחומר כאשר היא למשפחת עם ישראל הערבים זה בזה. במצב המפולג והמשוסע כיום, היה ראוי לשמוע פרגון חוצה מגזרים מכך שארנון סגל היה מוכן לתרום כליה לכל יהודי, לא משנה מהן דעותיו הפוליטיות ויחסו לרפורמה המשפטית, מהי נטייתו המינית ועד כמה חייו לא תואמים את ערכיו שלו. כך נוהגים כשישנה אחווה שאינה תלויה בדבר.

סגל לא קרא למנוע תרומות כליה או טיפול רפואי מערבים או גויים למיניהם, או להפלות אותם בשום צורה. הוא פשוט בחר לתת את הכליה היחידה שביכולתו לתת, לבני עמו הקרובים אליו.

לעם ישראל ייעוד אוניברסלי להביא ברכה לעולם כולו, לאברהם נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אך אותה ברכה תוכל להופיע בהרחבת מעגלי הזהות של האדם ולא בביטולם. בפסוק שהוא 'כלל גדול בתורה', נאמר: "ואהבת לרעך כמוך" – כלומר, התורה תולה את אהבת הזולת ביכולתו של האדם לאהוב את עצמו. בדומה לכך, היכולת לשאוף לאהבה אוניברסלית כלפי האנושות כולה, תלויה ביכולתנו בראש ובראשונה לא להזניח את המעגלים הקרובים אלינו.

רק כך תצליח משפחת עם ישראל להביא את ברכתה למשפחות העמים: באמצעות ערכים ממשיים החודרים עד מוסר הכליות ובאים לידי ביטוי מעשי, ולא בהסתפקות בסיסמאות מרחפות.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן