הקמנו את 'ראש יהודי' לפני כשלושים שנה, אבל ההבנה שהובילה אותי להקמת הארגון נולדה עוד קודם, מתוך המאבק על חברון.

בצעירותי שימשתי עוזר פרלמנטרי של חנן פורת זצל בכנסת, ובהמשך הייתי מנכ״ל ישיבת שבי חברון. בתקופה ההיא חוויתי את אירועי פורים במערת המכפלה ואת הרצח שביצע ד״ר ברוך גולדשטיין. בעקבות האירועים החליטה ממשלת רבין לפנות את תל רומיידה ואת ישיבת שבי חברון לקריית ארבע. הישיבה התגייסה למאבק ציבורי והובילה קמפיין הסברה ארצי ענק תחת הכותרת 'חברון מאז ולתמיד', שאותו זכיתי לנהל.

הקמפיין יצא לדרך בחול המועד פסח ונמשך עד ראש חודש אייר, ובמהלכו נוצרה התעוררות ציבורית רחבה. בסופו של דבר בוטלה החלטת הממשלה, ובסקרים עלתה התמיכה ביישוב היהודי בחברון מארבעים לשישים אחוזים. היו גם התפתחויות מדיניות ולאומיות נוספות, אבל ראינו בבירור עד כמה אפשר להשפיע על דעת הקהל כשפועלים בהתמדה.

מתוך המאבק הזה נפלה בי ההכרה העמוקה: מי שרוצה שתהיה לו חברון, צריך שתהיה לו תל אביב. אי אפשר לדבר על ארץ ישראל רק כשהחרב מונחת על הצוואר, ולפנות לעם ישראל רק כשצריך להציל את גוש קטיף, את חברון או להתמודד עם הסכמי אוסלו. אי אפשר לבוא בכל פעם ברגע האחרון ולבקש מהציבור להציל את מה שיקר לנו, כשבמשך כל השנה איננו נמצאים איתו ואיננו מדברים איתו. צריך ללמוד תורה עם הציבור כל השנה ולגור בערים הגדולות כל השנה. הבנתי שהקשר עִם עם ישראל אינו מותרות, אלא צורך לאומי חיוני, ממש פיקוח נפש.

כשייסדנו את ראש יהודי היו ששאלו אותנו מדוע אנחנו משקיעים בכך, בזמן שיש כל כך הרבה בעיות בתוך הציבור הדתי עצמו: בעיות חינוך, נוער, חברה מגורים, ועוד.  ברור שכל אלה נושאים חשובים שצריך לטפל בהם, אבל השאלה היא אם אנחנו מבינים את גודל האחריות שלנו כלפי התורה וכלפי הקשר עם אחינו. הציבור הרחב זקוק למפגש עם תורה, עם אמונה ועם אנשים שחיים את הדברים האלה. רבים אינם מכירים מקרוב ציבור דתי ותורני, אינם פוגשים תלמידי חכמים ואינם מבינים מה רוצים מהם. אם אנחנו רוצים להשפיע על עתידה של המדינה, אנחנו חייבים להגיע אליהם, להיות חלק מחייהם וליצור איתם קשר אמיתי. וחייבים לדבר על השורש. אי אפשר לדבר ביטחוניזם ופוליטיקה בלי להתחיל מהשבת מהתנך ומהמסורת.

לפתוח את הבית ואת הלב

עם השנים הבנו שלא מספיק לפעול במרכז תל אביב; צריך גם שמשפחות תגורנה בעיר, תהיינה שכנות טובות של הציבור הרחב ותפתחנה את בתיהן. ברגע שאתה נעשה שכן, המחיצות מתחילות ליפול. אנשים פוגשים אותך בחדר המדרגות, מדברים איתך, מזמינים אותך ואתה מזמין אותם. נוצר קשר אישי שאי אפשר ליצור באמצעות ויכוחים או הסברה מרחוק.

כיום בתל אביב,  בכל ליל שבת משפחות רבות מקהילת ראש יהודי פותחות את הבית לסעודות שאליהן מגיעים צעירים וצעירות. יושבים יחד, אוכלים, שרים, שמחים, מדברים דברי תורה ורואים מקרוב איך מתנהלת משפחה. האורחים פוגשים זוגיות, ילדים, שמחת חיים ואווירה של שבת. הם רואים את היהדות המאירה בתוך החיים עצמם, לא דרך סיסמאות או ויכוחים. סביב שולחן השבת נפתחים הלבבות, נוצרת הזדהות ואנשים מתחברים לעוצמה ולשמחה של המשפחה, תורת חיים.

אני ממליץ לכל הציבור הדתי לעשות את זה, לא רק בתל אביב. גם מי שגר בגבעת שמואל, ברעננה או בקריית מלאכי יכול להזמין את השכנים החילונים לסעודת שבת. אל תתביישו ואל תחששו מסירוב. אחד יגיד לא, השני יגיד כן, וגם מי שסירב היום עשוי להסכים בעוד שבועיים. בסעודת שבת קורים כל הדברים הטובים: לשיר, לאכול, לשמוח להכיר לאהוב וללמוד יחד. אין צורך להתחיל בוויכוח. צריך פשוט לפתוח את הבית ואת הלב.

אני אומר את הדברים גם מתוך ההבנה ששליחות דורשת לפעמים מסירות נפש. הציבור הדתי מבין היטב מדוע זוג צעיר מוכן להתמודד עם קשיים כשהבעל קצין בגולני וחוזר הביתה רק פעם בשבועיים, או משפחות מוכנות לעבור להתיישבות גם כשהדבר כרוך בסיכונים ובחוסר נוחות. אבל מדוע לא להבין שמגורים בתל אביב ובערים הגדולות בגוש דן דורשים גם הם הקרבה? הדיור יקר יותר, וצריך להפריש מעשר כספים לטובת שכר הדירה ולתרום כסף למען מעבר לת"א זו שליחות שמשפיעה לא רק על המשפחה שעברה, אלא גם על סביבתה. אני קורא לזוגות צעירים ולבני תורה לראות בכך משימה לאומית ראשונה שהיא 'מת מצווה' ממש.

עיר הקודש הגנוז

השינוי שחל בתל אביב בשלושים השנים האחרונות גדול מאוד. כשהקמנו את ראש יהודי ליד רחוב בוגרשוב, כמעט שלא היה אפשר למצוא באזור חנות כשרה. היום המצב התהפך, וקשה למצוא מסעדות, בתי קפה ופיצריות שאינן כשרות. מה שהשפיע על השינוי הוא בראש ובראשונה הביקוש. כשאנשים נכנסים לחנות ושואלים אם יש תעודת כשרות, וכשהתשובה שלילית הם בוחרים שלא לקנות שם, בעל העסק מבין שיש לכך משמעות. כשהציבור מבקש כשרות, הוא משפיע על המציאות הכלכלית והמסחרית, ובהמשך גם על האופי התרבותי והיהודי של העיר. זה נשמע מופרך אבל התלאביבים דורשים כשרות ברובם. כן אנחנו חיים ברנסנס רוחני תרבותי.

אני נוהג לכנות את תל אביב, 'עיר הקודש הגנוז'. מבחוץ היא נראית חילונית מאוד, בין השאר בגלל האופן שבו התקשורת מציגה אותה, אבל המציאות שונה ומורכבת הרבה יותר. בשמחת תורה, כשספר תורה עובר ברחוב, אנשים יוצאים  בככר דזנגוף ממסעדות, רוקדים, מנשקים את ספר התורה ומצטרפים לשירה. רואים שם אהבה וכבוד לתורה. הרב קוק מתאר את שלבי ההתקרבות של הדור: תחילה כבוד וחיבה, אחר כך הכרה ולבסוף קיום. אנחנו רואים את התהליכים האלה מתרחשים לנגד עינינו.

גם אצלנו בראש יהודי אנחנו רואים שינוי גדול. מאז תחילת מלחמת התקומה מספר התלמידים הוכפל, יותר אנשים מגיעים באמצע השבוע לשיעורי אמונה, חסידות ותורת הרב קוק, ובתפילות קבלת שבת בית הכנסת מתמלא במאות תושבים ממרכז תל אביב. כמעט כולם גדלו בבתים לא דתיים. בעבר, כשאדם היה נכנס למקום כמו ראש יהודי, לפעמים היה נוכח בחדר חשש סמוי: אולי רוצים להחזיר אותי בתשובה, אולי אם אלמד תורה אצטרך לשנות את כל חיי? הפיל הזה נעלם.  אנשים באים מתוך רצון להכיר, ללמוד ולהתחזק. היהדות קבלה לגיטימציה ברשתות ובחברה. אין פחד יותר להתחזק. להפך. גאים בכל מצווה והתקדמות.

היחס להתחזקות השתנה. בעבר אנשים היו עלולים להתבייש לספר שהם מניחים תפילין או שומרים שבת. היום רבים משתפים בכך ברשתות החברתיות בגאווה, וזוכים לאהדה רבה. לפי סקר שקיימו בערוץ 12, אחד מכל שלושה צעירים חילונים הצהיר שבעקבות המלחמה התחזק ורוצה להתחזק עוד. אנחנו רואים את ההתעוררות הזאת גם בבסיסי צה״ל, ברשתות החברתיות, בתפילות הסליחות ובחיי היומיום. היהדות יוצאת אל המרחב הציבורי, ואנשים אינם מרגישים עוד שהם צריכים להסתיר את הקשר שלהם אליה.

גל התשובה משנה את פניו

אני חושב שחשוב להבין שהגל הנוכחי של ההתחזקות שונה מגלי התשובה שהכרנו בעבר. אחרי מלחמת יום הכיפורים התפתחה תנועת תשובה בולטת, ובה היו גם אנשי תרבות ובוהמה כמו אורי זוהר ופופיק ארנון. אצל רבים מהם התהליך התבטא במעבר חד לחברה החרדית ובהתרחקות מאורח החיים הקודם. נוצר לעיתים פער גדול בין בעלי התשובה לבין המשפחות והחברים שמהם באו.

בשנות השמונים והתשעים התפתח גל נוסף, שהתאפיין יותר בחיבור רגשי ורוחני. אמנים כמו שולי רנד, אביתר ומאיר בנאי אתי אנקרי ועוד רבים הביאו אל היצירה שלהם תכנים של קדושה ואמונה, והקהל הרחב התחבר אליהם, גם בלי לשנות בהכרח את אורח חייו. אחרי שמחת תורה והמלחמה הנוכחית אנחנו רואים תופעה נוספת: אנשים רבים מבקשים להתחזק, אבל אינם בהכרח רוצים להחליף את זהותם החברתית או לעבור למגזר אחר. אדם יכול להישאר במקום מגוריו, להגדיר את עצמו מסורתי, לשלוח את ילדיו לתיכון חילוני ובכל זאת להניח תפילין, לשמור שבת ולהתחבר לתורה.

הגל הזה מתבטא גם ברבבות שמגיעים לכותל לסליחות, בלוחמים שמצטלמים עם ציציות ובאנשים שמדברים על פרשת השבוע ברשתות החברתיות. מלחמת שמחת תורה פתחה מחדש שאלות עמוקות על זהות, שייכות ואמונה. רבים מבקשים למצוא את השורשים שלהם בתוך שגרת החיים, בלי להתנתק מהמשפחה ומהתרבות שבה גדלו. אנחנו רואים גם שהמתחזקים מביאים את הרוחניות אליהם הביתה ומחזקים את המשפחה והחברים. זהו שינוי שדורש מאיתנו להבין מחדש איך נכון לקרב וללוות אנשים בתהליך שלהם. בכלל אנחנו חייבים בעצמינו לגדול ולהבין איך השם מדבר איתנו דרך הנס הזה.

גם כאן יש אתגרים. מצד אחד, יש אנשים בחברה החילונית שנבהלים מהתחזקותם של צעירים, עד כדי חשש שהנוער ישנה את אורח חייו. מצד אחר, גם בציבור הדתי מתעוררות שאלות חינוכיות: מה עושים כשהנוער רואה אנשים שמדברים בהתלהבות על אמונה ותורה, אבל אינם מקיימים את כל המצוות? יש כאן מתח אמיתי בין החיבור הרגשי לבין המחויבות ההלכתית. התלהבות היא דבר נפלא, אבל היא אינה תחליף לעמל בתורה, להתמדה ולחיי מצוות. אנחנו צריכים לדעת להעריך את הניצוץ שמתעורר באדם, ובו בזמן להראות לו כיצד אפשר לבנות ממנו קשר עמוק ומתמשך.

להיות שם כשעם ישראל מחפש דרך

המשימה שלנו לצד גידול תלמידי חכמיםהיא  לפתוח את האוהל של אברהם אבינו לארבע רוחות השמיים. אנחנו צריכים ללמוד תורה לעומק, ובאותה שעה להעניק ממנה לאחרים. לכל בן תורה יכולה להיות משפחה שאותה הוא מקרב, חברותא שהוא לומד איתה ושכנים שהוא מזמין לסעודת שבת.  צריך ליצור קשר אישי, להזמין, להקשיב ולהיות שם לאורך זמן. להתחיל מחברותא אחת. אימוץ משפחה אחת. סעודת שבת אחת.

אני קורא לצעירים ולבוגרי ישיבות לבוא לגור בערים הגדולות, להשתלב בבתי הכנסת הקיימים, שחלקם נסגרים לאיטם, ולהיות רבנים, מחנכים ושכנים שמשפיעים על הנוער ועל הסביבה. אתם נחוצים לעם ישראל כמו אוויר לנשימה. אני אומר לכם: אתם סיירת מטכ״ל של עם ישראל. בואו לחוות שיח מלב אל לב, סעודות שבת משותפות וחברותות. אין תחליף לנוכחות בשטח, לאהבת ישראל אמיתית ולענווה שנובעת מיחסי שכנות טובים.

אני מאמין שהקרב על צביונה של המדינה מוכרע בתודעת היהדות ובקשר התורני לארץ ישראל. אני לא מזלזל בהתיישבות או בשירות הצבאי, אבל בלי תודעה יהודית עמוקה הכול עלול להיחרב. אם הציבור יכיר מקרוב משפחות תורניות ומתיישבים שגרים בערים כמו קריית אונו וגבעתיים, יהיה קשה הרבה יותר לנתק בין הציבור לבין הערכים שעליהם אנחנו מבקשים לשמור. לכן אני סבור שאנחנו צריכים לפחות ארבע מאות משפחות בתל אביב, עשר משפחות בכל אחת מארבעים שכונות העיר. אני קורא לזוגות צעירים לראות בכך שליחות ולעבור לגוש דן, שמשפיע על המדינה כולה.

המלחמה גם הזכירה לנו עד כמה האחדות חשובה. כשעם ישראל אינו מאוחד, נוצר קטרוג גדול בשמיים, והאחדות היא תנאי להצלה. ראינו במלחמה איך אנשים מכל חלקי החברה התעשתו ונלחמו כתף אל כתף, והעזרה ההדדית הייתה יוצאת דופן. גם במחלוקות הקשות ביותר אנחנו צריכים לשמור על גבולות השיח ולדבר בלשון רכה. אי אפשר לקרב לבבות באמצעות השפלה או ניכור; צריך להקשיב, לכבד וליצור מפגש אמיתי.

לכן אני חוזר לנקודה שממנה הכול התחיל: הבחירות האמיתיות מתחילות ביום שאחרי הבחירות. אנשים הוכיחו שהם מוכנים לצאת לרחובות, להתנדב, לשכנע ולהשקיע מאמץ למען הערכים שהם מאמינים בהם. עכשיו עלינו לקחת את אותה מסירות ולהפוך אותה לדרך חיים. לא לחכות לרגע של משבר כדי לדבר עם עם ישראל, אלא להיות איתו בכל יום ובכל השנה. לפתוח את הבית, ללמוד יחד, להזמין לסעודת שבת ולחזק את הקשר לתורה ולאמונה. תנועת התשובה של היום אינה בהכרח מבקשת מאנשים לעזוב את חייהם; היא מבקשת שותפים לדרך, אנשים שיעזרו להם לגלות את השורשים שלהם. האחריות שלנו היא להיות שם כשהם מחפשים, באהבה, בענווה ובנוכחות אמיתית.

אנחנו חייבים ללמוד איך להתקרב ולקרב, ובשביל זה פתחנו קורס שליחות בירושלים שמתחיל בימים אלה. זהו קורס משנה חיים שמעניק כלים והדרכה איך להיכנס לעולם הקירוב צעד אחר צעד. הצטרפו אלינו ויחד נחולל שינוי לטובה.