וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה
כשמדברים על שמחה, נדמה לי שלכל אחד עולה בראש משהו או מישהו שמשמחים אותו במיוחד. במקרה שלי, זה תמיד סבא שלי. לא משנה כמה עצוב לי, או עד כמה אין לי חשק לחייך, כשאני פוגשת בסבא יהודה, הכל משתנה. איש שרוב משפחתו נספתה בשואה, שמצבו הבריאותי אף פעם לא היה מזהיר במיוחד, והוא תמיד מתעקש על השמחה, בין אם מדובר בלהתרגש מהיונים שמקננות על אדן חלון הסלון בביתו, ברקפות היפהפיות אותן הוא משקה במסירות, או בקוביות שוקולד איכותי שהוא אוכל במינון קטן מאוד ״רק בכדי להשאיר טעם טוב על הלשון״. כשהעיתונים לא מספקים חדשות מזהירות במיוחד – הוא קורא פרק או שניים מתוך כתבי קישון. פעם בשבוע הוא יוצא לשתות קפה בחוץ, מתעניין בשלום הסובבים אותו, אפילו אם זה המלצר בבית בקפה או המוכר בבית המרקחת. החיים שלו לא היו פשוטים, אבל הוא מצא את דרך המלך להתמודד מולם – במינונים מדויקים וקטנטנים של שמחה.
בערב שבת שעבר, ממש תוך כדי עבודה על פאנל השמחה, הודיעו לי שהסבא השמח שלי השיב את נשמתו לבורא במפתיע. כל השבת הסתובבתי הלומת קרב, מצד אחד ידעתי ששבת היא מלזעוק, שכשהמלכה בבית – האור בבית. ומצד שני, פשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות. בכל פעם שנכנסתי למטבח כדי להביא מנה נוספת לאורחים שנשארו לשבות אצלנו אחרי ההלוויה, בכיתי, מיישמת בפועל את הפסוק בַּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי. אבל במשך כל השבת, הדהדו בי אותם מילים ורעיונות שעלו בפאנל. איך תמיד צריך להיות מונח בשאלה על השמחה, בחיפוש אחריה בסכנה של נפילה טוטלית אל בין זרועות העצבות. שבת שלמה בחקתי, כפי שנוהגת הרבנית ימימה לומר – בוכה על הגעגוע לסבא, וצוחקת אל פני שבת מלכתא.
אני לא רוצה לבאס אף אחד. הרי התכנסנו כאן כדי לדבר על השמחה. וזה בדיוק העניין, לבחון את השמחה דווקא בשעות העצב. ממש כמו שאודהליה אמרה לא פעם, שמחה היא לא כשכל הזמן כיף לי, היא בלזהות רגעים קטנים. אז נאחזתי בהם – בזיכרון של הבקשות שלי מהקדוש ברוך הוא שאזכה להיות נכדה טובה ולדבר יותר עם סבא, ואיך ה׳ הטוב זיכה אותי שבשנה וחצי האחרונות נפגשנו כמעט כל שבת. איך כשליוויתי אותו מדי פעם לבית החולים הייתה לנו מעל יממה רק שלו ושלי, ולשם שינוי הצלחתי לספר בדיחות מצחיקות שהעלו על פניו חיוך וניצוץ בעיניים. וגם איך שבת הגיעה לעטוף אותנו מיד כשפגשנו בחלל הגדול שנפער לנו בלב, וניחמה אותנו כמו שרק שבת יודעת לנחם. כשקמנו מהשבעה ביקשתי לקבל שני דברים: הראשון, את השעון של הסבא הייקה, שיזכיר לי להשתדל לדייק. והשני, את המשקפיים של סבא, שיזכירו לי את השיעור הכי גדול שהוא הנחיל לנו – להביט על העולם בחיפוש מתמיד אחר השמחה.
בפעם שעברה עסקנו רבות בשאלה של שמחת החיים, ושמחה בכלל, בעבודת ה׳; השבוע נתעמק בעיקר בשאלת יתרון השמחה על העצבות והאם יש מציאות של עצבות שהיא ׳נכונה׳
שמחה וטוב לבב או לב נשבר ונדכה?
אלומה: בשיחה עם הרבנית רבקה לפני הפאנל היא העבירה אלי שני מקורות מעניינים של הרבי מלובביץ' בהקשר של לעשות מעשים מתוך שמחה: ״תכונת השמחה שפועלת וחודרת בכל חיי האדם. כשאדם שמח הוא חי חיים שמחים, שמחה שפועלת על כל מעשיו, על כל דבר שבא איתו במגע. ושמחה זו מכניסה יותר הצלחה בכל פעולותיו וכל חייו – במוחש. על ידי שמחה נעשים בן עולם הבא, אבל הוא נעשה גם בן עולם הזה, שחי חיים אמיתיים בעולם הזה…״. למעשה, הרבי אומר שכשאנחנו עושות דברים בעולם הזה מתוך שמחה, אנחנו הופכות להיות בן עולם הבא, שזה דבר מובן מאוד, אבל החידוש הוא באמירה שעל ידי שמחה אנחנו הופכים להיות גם בני העולם הזה, זוכים לתחושת חיות בעולם הזה.
גם המקור השני עומד על חשיבות השמחה בעשיית המצוות ומגדיל לומר שמצווה שנעשית בשמחה, היא הידור בעשיית המצווה: ״כשמקיימים מצווה ללא חיוּת – זה לא בהידור. מצווה בשמחה היא מצווה בהידור. כלומר שמחה היא הידור מצווה. חיות ושמחה נחשבת "מדרכי ה'", ומביאה לשלמות בקיום המצוות״.
כלומר, מצד אחד, אנחנו מצוות על שמחה בעבודת ה' – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", אבל כתוב שגם ״לב נשבר ונדכה – אלוקים לא תבזה״, אפשר לעבוד את ה׳ בכל כך הרבה תנועות נפש, אז למה דווקא שמחה?
הרבנית ימימה: היתרון בשמחה הוא שהיא תמיד מרימה אותך. גם אם חלילה יש עיתים של צער או כאב, אם היעד שלך הוא שמחה, היא תקדם אותך בבחירות נכונות. לכן, אני תמיד אומרת שכשאת יוצאת לפגוש בחור תעשי את זה בשמחה, ״כי בשמחה תצאון״.
לרב שלנגר יש פירוש מדהים על הפסוק הזה בדיוק: כתוב ״נפש שבעה – תבוס נופת, ונפש רעבה – כל מר, מתוק״. החשש הוא לא שכשאת יוצאת עצובה, את תעשי בחוסר חשק ותאמרי ״נו, עוד פגישה, עוד השתדלות״, זה גם לא שבגלל שיצאת עצובה מהבית – לא תזהי שהבחור שמולך מדהים ותפספסי אותו. הסכנה האמיתית היא שכשאת יוצאת עצובה אז ״כל מר – מתוק״, זה לא שלא תרצי אף אחד, אלא שאת תרצי כל אחד כי תהיי עסוקה בלחפש נחמה. זה כמו שתלכי לשוק רעבה, ואת פתאום קונה כל מיני פירות שלא חשבת עליהם, רק כי את מתה ברעב. לכן כשאת עומדת לצאת לפגישה, או בדרך ללדת, או בכל פעולה שאת עושה, כשאת עושה את זה מתוך שמחה, לא משנה מה תהיה התוצאה בסוף, את תדעי שלקחת החלטה נכונה. כי כשאת עצובה – זה לא שלא תבחרי בכלום אלא שתבחרי בכל דבר.
אודהליה: אני אתן דוגמה להסכמה להיות בתוך התנועה הזו שנקראת ״שמחה״: נסעתי פעם להופיע בבת מצווה בתל אביב. יצאתי מירושלים בזמן אבל נתקעתי באינסוף פקקים והבנתי שאני ככל הנראה עומדת לאחר. רבע שעה לפני השעה המיועדת של ההופעה, טלפנה אלי האמא של אותה ילדה לברר איפה אני, ועדכנתי אותה שהתעכבתי קצת. בתגובה היא ממש 'שטפה' אותי איך יכול להיות שאני מאחרת לה ומה הבנות יעשו עד שאגיע. ניתקתי את הטלפון בתחושה כבדה ופניתי אל הקדוש ברוך הוא בבקשה לעזרה. בהתחלה ניסיתי לשכנע אותו בכל מיני תירוצים: ״הקדוש ברוך הוא, זה לא בשבילי, בשבילן תעשה…״, או ״עשה בשבילי בעבור זה ובעבור זה״, ואז פשוט אמרתי ״הקדוש ברוך הוא, אני עכשיו עוזבת את הכל, אתה מביא אותי בזמן!״ ושחררתי, מתוך שמחה. למרבה הפתעת אותה אמא ולהפתעתי, הגעתי למקום חמש דקות לפני הזמן.
יש עניין של להיות נוכח בדבר, לומר ״ה׳ אתה תביא אותי בזמן, אתה תדאג לי, וזהו״ ולשחרר, לא להישאב אל תוך הצער הזה, אלא להתעלות מעליו מתוך שמחה. בתהילים כתוב "לא יתן לעולם מוט לצדיק״ – אבל ראינו צדיקים שקשה להם, אז איך זה מסתדר? והרבי מלובביץ' מסביר שאצל הקדוש ברוך הוא צינור השפע כל הזמן מכוון אליך, כך שאם אתה לא מרגיש את זה, כנראה שאתה זזת, אז תחזור למקום. שמחה היא דבר מורכב, אבל לדעתי זה גם היתרון שלה, כי כשאתה מסכים להיות נוכח במצבים שקורים לך, כשאתה שמח למרות המורכבות, יש שפע שעובר סביבך.
הרבנית רבקה: בשיחה שהרבי אמר לכבוד ח״י אלול הוא מסביר שיש הבדל מהותי בתוצאה כשעושים משמחה או מתוך חוסר חשק. כשאדם עושה פעולה מתוך שמחה, לא רק ברוחניות, אלא בכלל, או אם הוא עושה אותה מתוך התנועה המקבילה לשמחה – אהבה, אי אפשר להשוות אותה לפעולה שנעשית מתוך צורך או קבלת עול. כשדבר נעשה מתוך רצון, שמחה, חשק, התוצאה תמיד תהיה טובה יותר. הרבי מביא מתוך הזוהר שהשמחה משמשת מעין כנפיים לפעולות שאנחנו עושים ומרוממות אותן להיכן שהן צריכות להגיע.
לרב יחזקאל סופר יש דוגמה יפה להבדל הזה בעשייה: בתהלים כתוב "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו״. על פניו אפשר לחשוב שכל מי שמשקיע, מתייגע, מכניס כוחותיו בלזרוע – קוצר, כי ״יגעת ומצאת – תאמין״, מי שמתייגע גם מוצא. אבל הרב סופר מדייק שהמשך הפסוק עושה הפרדה בין מי שזרע בבכי ומי שזרע ברינה: ״הלוך ילך ובכה״ – מי שזרע בבכי ובצער, הוא ״נושא משך הזרע״, כלומר מה שהוא השקיע וזרע, זה בדיוק מה שהוא יקצור. לעומתו – ״בוא יבוא ברינה״, מי שפעולת הזריעה שלו נעשתה ברינה, בשמחה וחיות, הוא ״נושא אלומותיו״. התנובה שלו תהיה אלומות רבות שצריך לסחוב אותן, כלומר הרבה מעבר למה שהשקיע.
האם יש עצבות נכונה?
אלומה: כשבעל התניא עוסק בתשובה הוא מדבר על שתי תנועות ביחד: ״בכיה תקועה בלבי מצד זה, וחדווה תקועה בלבי מצד זה", גם בפרק ל״א בתניא הוא מבצע את ההבחנה הזו ואומר שיש גם עצבות טובה הבאה מצד הקדושה ועצבות לא־טובה שלא מצד הקדושה: "שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב 'עוז וחדווה במקומו', ו'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכו׳', אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא (מענייני עבודת ה') – היא מבחינת טוב שבנוגה… ועל זה נאמר 'בכל עצב יהיה מותר', והיתרון הוא השמחה הבאה אחר העצב". אנחנו מגלות שעל אף הקושי להתמודד עם ההסתרה שיש בעצבות, בעצם לפעמים, גם לעצב יש שורש של להתקרב לה', וגם לגלות את עצמנו, להיפגש עם עצמנו כדי להתקרב. השאלה היא מתי אין סתירה בין עצבות לשמחה? איך אפשר למנף את העצבות למקום בונה, משמח, מייצב ומחזק?
הרבנית ימימה: לאחרונה שכלתי את אבי, רבי אלי נתן רוטשילד ע״ה, והוא ממש לימד אותנו באופן מעשי לעשות את השילוב הזה בחיים שלנו, של לדעת תמיד שכשאת עצובה – זו מקפצה לשמחה, אבל גם כשאת שמחה – ״לשמחה אמרתי מהולל״, להיזהר מאוד מאוד עם השמחה שלא תהפוך להוללות. בעצב לאזן עם שמחה, ובשמחה לאזן עם העצב.
אני קוראת לאיזון הזה ״בוחקת״, בוכה וצוחקת, שזאת התכונה הנשית שאני הכי אוהבת בעולם, כלומר להיות נוחה לעבור מעצבות לבכי, ומבכי לשמחה, כי זה אותו דבר: מי שיודעת לבכות – יודעת לצחוק, ומי שיודעת לצחוק – יודעת לבכות. לפעמים, יכולה לגשת אלי מישהי מפורקת ולומר לי: ״הרבנית, הוא עשה לי כך וכך״, ״הוא אמר לי״ או ״הוא לא אמר לי״, ואז אני אומרת לה איזו מילה מצחיקה והיא אומרת: ״נכון! מה אכפת לי ממנו, אני אלך ואשמח את עצמי״. וזו תנועה מהממת שיש לנשים, שהעצב והשמחה קשורים – מי שיודעת לצחוק יודעת לבכות, ומי שלא יודעת לבכות לא יודעת לצחוק. אני רואה זה בשיעורים שלי, איך רגע אחד בנות מתגלגלות מצחוק, וברגע שאחרי הן ממררות בבכי.
אודהליה: אחד השיעורים שהתחברתי אליהם מאוד בתקופה שבה למדתי תניא, עסק באמת בפרק ל״א שבו האדמו״ר הזקן מבדיל בין שמחה למרירות ומדייק שהלב שלנו כלול משניהם: ״אך באמת, אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה׳ והתלבשותה בסטרא אחרא, נקראים בלשון ׳עצבות׳ כלל בלשון הקודש. כי ׳עצבות׳ היא כשלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו; אבל מרירות ולב נשבר, אדרבא – הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות, והשמחה היא חסדים כי הלב כלול משתיהם…״. בעל התניא מסביר שקיימת עצבות טובה שעוזרת לנו במלחמה על היצר, ומתוך אותה העצבות ושברון הלב נובעת התקוממות פנימית כנגד היצר הרע, שמגיעה כשאנחנו עושים מעשים שלא טובים או נכונים לנו, וכשמשברים את היצר ואת המעשים האלו – מגיעים לידי שמחה. אז יש מקום גם לעצבות וכדי להמתיק את הדינים צריך לפעמים להסכים לרדת לשורש העצבות ומתוך כך להגיע להודיה ולשמחה, אבל צריך להיזהר שלא להיתקע בה או להתרשם ממנה.
כאמנית, יש לי תמיד זמזום בנפש, והמציאות היא שרוב השירים מגיעים ממקום של כאב, כך שצריך לתת מקום לעצבות, ודווקא באותם מקרים שבהם אני מצליחה להוציא את אותו זמזום, לתרגם אותו למילים ולהפוך אותו ליצירה – יש שמחה, כי אני מצליחה להפריד ממני את הכאב, וזה מאפשר לי להסתכל עליו מהצד ולנסות להבין אותו. זה לא אומר שכולן צריכות לכתוב את רגש העצבות שלהן, מספיק שינסו לתחום ולהסביר אותו במילים, לומר אותו בפה, מפני שברגע שהצלחת לדבר אותו – הפרדת אותו ממך. הכאב או העצב עדיין שלך, אבל את יכולה להסתכל עליו ולהבין אותו. זה מצריך אומץ להסתכל על התהליכים ולקבל אותם, אבל כשמפרקים את העומס, יש מקום לעוד דברים, כמו למשל לשמחה.
הרבנית רבקה: כמו שאלומה ואודהליה ציינו, האדמו״ר הזקן מבחין בין עצבות טובה, שנקראת בשם "מרירות", לבין עצבות סתם. ההבדל המהותי ביניהן הוא ש"עצבות" היא תנועה של כבדות שמנמיכה את רוח האדם, מרוקנת מאנרגיות, גורמת לאי־עשיה, לייאוש, לבריחה ולהרמת ידיים, לעומת "מרירות" שהיא רגש שיכול להביא אותי לתסכול או לאכזבה, אבל יש בו חיוּת מפני שהוא מביא אותי לעשות שינוי, לפעול, להתקדם, ולא משאיר אותנו במקום עם הרגש השלילי הזה. זו מרירות טובה כי היא מביאה לידי עשייה. בכך המרירות גם מקבילה לשמחה, כי השורש של שתיהן הוא שהן מביאות את האדם לפעול ולהגיע להישגים.
כל אחת יודעת בינה לבינה שישנם הישגים שהיא הגיעה אליהם מהתחתית, מתוך ההרגשה של ״אוף, למה לא הצלחתי? למה אני לא יכולה?״ ודווקא מהמקום הזה, האדם מתמלא באיזושהי אנרגיה ללכת קדימה. לכן גם נהוג לומר: "חסיד שאינו מרוצה – הוא שמח", כי הוא כל הזמן מתקדם.
באופן אישי, זה בדיוק מה שקרה לי כשטסתי לשליחות בארגנטינה. הגעתי לשם כאישה צעירה אחרי החתונה עם תינוקת קטנה וגיליתי שאף אחד בקהילה לא יודע עברית ואנגלית, ואני לא ידעתי מילה בספרדית. פתאום, ממורה ללימודי חסידות ותניא שכוחה בפיה, מצאתי את עצמי שותקת כל הזמן, ולא מפני שאין לי מה לומר אלא מפני שלא ידעתי איך לומר את זה. באחד הימים הזמינה אותי אישה מהקהילה לשיעור תניא שהיא נתנה בביתה בספרדית שוטפת. בסוף השיעור (שממנו לא הבנתי הרבה), נדהמתי לגלות שאותה אישה הגיעה לשליחות מאנגליה, ממש כמה שנים לפניי, וגם היא לא ידעה ספרדית. חזרתי הביתה מתוסכלת ונפלתי לתחושת עצבות של למה הייתי צריכה את זה, או איך אצליח ללמוד את השפה, ופקפקתי מאוד שאי פעם אני אגיע ליכולות שלה. התחושה הקשה הזו ליוותה אותי כמה ימים, עד שקיבלתי החלטה שאני הולכת ללמוד ספרדית. עבדתי קשה מאוד ושנה אחר כך טלפנתי לאותה הגברת והזמנתי אותה לשיעור תניא שמסרתי בספרדית. כשסיימתי את השיעור אמרתי לה, בספרדית, שזה בזכותה. בדיעבד, השפה הזו קרבה אותי לקהילה בארגנטינה וממשיכה לקרב אותי גם בארץ לעולות חדשות, וזו ממש הדוגמה המובהקת למרירות שהביאה אותי לעשייה.
על ייחודיות השמחה הנשית
אלומה: כנשים, יש לנו שמחה נשית ששונה משמחת העולם. איך אנחנו משתמשות ביתרונות שלנו – הבינה, הרגש, החום, הלב ואפילו הדעת הקלה, כדי לשמוח?
הרבנית ימימה: באמת יש הבדל בשמחה בין נשים לגברים: גברים שמחים כשבשר ויין נכנסים אל קרבם, אישה תשמח בבגדים ובתכשיטים, אבל את כולנו הקב״ה חנן בדבר שיכול לשמח את העולם, וקוראים לו ׳מילים׳. אין את זה לחיה או לאף ברייה, רק לאדם ניתנה שפה שיכולה להעביר כל דבר.
אני תמיד מספרת איך למלך יאשיהו הייתה צרעת, הוא ידע שהוא הולך למות וביקש שילכו לחולדה הנביאה וישאלו אותה מה יעלה בגורלו. שתי שאלות עולות כאן – הראשונה, למה ללכת לשמוע מה יעלה בגורלו אם הוא יודע שהוא ימות? והשנייה, למה ללכת דווקא לחולדה הנביאה ולא לירמיהו הנביא שהיה מנבא באותו הדור? מה ההבדל? הרי נבואה זו נבואה, הם יאמרו אותו הדבר! הרבי מפיאסצנא, בעל ה'אש קודש' הי״ד, מסביר שכששומעים שמועה מאישה, גם אם היא לא טובה, לא עלינו, כמו: אתה תמות מצרעתך, או אתה תיענש ותנושל מהמלוכה, זה משהו שאפשר לנשום ולעכל אותו. זה מסר נשִׁים, גם מלשון אישה, אבל גם מלשון נשימה. כי הקדוש ברוך הוא נתן לנו משהו שהוא לא נתן לגברים, קיבלנו תשעה קבין שיחה כדי לנחם את העולם, ללכת ולשמח אותו עד כמה שאפשר. לכן כתוב על האיש ״ודבק באשתו״, מפני שלאישה יש יכולת להדביק, כמו שפעת. אישה היא משפיעה, יש לנו את היכולת הזאת להיות גרעין תורני של שמחה, לא תשתמשי בה?
אודהליה: אם דיברנו על שמחה נשית ששונה משאר העולם יש לי דוגמה נהדרת. בקיץ האחרון העברתי סדנאות במחנה קיץ בגרמניה לאנשים דוברי וחובבי יידיש מכל העולם, חלקם יהודים וחלקם לא. באחד הימים רצינו ללמד אותם על הריקוד החסידי הנקרא "מצווה־טאנץ" והראינו להם סרטונים מחתונות של אדמו״רים, שבהם הבת רוקדת עם אביה. הם ממש נזעקו לכך שלא ראו נשים נוספות רוקדות בחתונה. כתשובה לשאלה איפה הנשים בריקודים, הראיתי להם קטע קצר מההופעה שלי, ״אוחילה״, שמיועדת לנשים בלבד והיו בה ריקודי נשים. התגובות היו מדהימות – שהשמחה הנשית שונה מזו הגברית, שיש בה כל כך הרבה רכות ורגש והמון פתיחות. האחראי על המחנה הוקסם עד כדי כך שהוא ביקש שאעביר סדנה נוספת לנשים בלבד, וכבר למחרת מצאתי את עצמי שרה עם כעשרים נשים לא יהודיות שביקשו את המיוחדות של המפגש הנשי הזה.
אנחנו מאוד רוצים לברוח מהמשפט ״אור לגויים״, אבל כשהייתי שם הבנתי שאנחנו מחזיקים אור גנוז ומים טהורים שכשאתה פוגש בהם, מתוך הצמא הגדול לרוחניות שקיים היום, אתה מיד רוצה להצטופף סביב זה ולשתות מזה. בעיניי, זה תפקידנו בעולם – לשמור על הכלי שלנו טהור ומכוון כדי שנוכל להשתמש בו להאיר לכל דורש.
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד – על שמחה מתמשכת
אלומה: יש שמחה שתלויה בדבר, וכשבטל דבר – בטלה השמחה. שמחה שהיא בעירה מתפרצת, וצריך להדליק אותה בכל פעם מחדש. אני שמחה בבגד חדש אבל אחרי שבועיים כבר לוטשת עיניים אל חלונות הראווה ורוצה לקנות חדש… איך הופכים שמחה לקבועה, במה מכלכלים אותה כך שתחזיק לאורך זמן, תחדש ותרענן אותנו?
הרבנית ימימה: היית רוצה לקנות בגד שיישאר לנצח? ודאי שלא, יש לנו מזל שזה מתבלה. הטבע שלנו הוא שכאשר בטל דבר בטלה השמחה, לכן צריך כל הזמן להמציא מחדש, לעבוד בהתחדשות. החיים האלו מורכבים מאינספור מירוצי מאה מטר קטנים – מנצחים פה, מנצחים שם, וזה נפלא. לא צריך להיות שמחים תמיד, אבל תמיד להיות ב־שמחה, תמיד להיות מונחים בסוגיה הזו, להיות מוטרדים ממנה גם כשהיא איננה. אני מאמינה גדולה בכוח של מילים וכשחוזרים על המילה ״שמחה״ כל כך הרבה פעמים, היא נדבקת לנשמה. גם כשעצובים להיות מוכנה לשמוח, לומר: ״אני מכינה את עצמי לשמחה שבוא תבוא״. לא להילחם להיות שמחה עכשיו, כי אני לא, אבל שתרחף לי בחלל האוויר וזה כבר ממלא.
אודהליה: מצטרפת מאוד לדעה של הרבנית ימימה, אם אני יודעת שבגד חדש משמח אותי, או אם משמח אותי להיראות טוב– אז לקנות בגד חדש. לא לחפש תירוצים או לומר לעצמי שזה רק חיצוני. ואם את רוצה שמחה קבועה – אז אפשר לקנות כל שבועיים בגד, במינון מדויק. להיות עסוקה בהתחדשות.
הרבנית רבקה: כשבני השלישי נולד הוא היה בפגייה בארגנטינה, וזה היה מאוד לא פשוט מבחינת המרחק והקושי בשפה. באחת הפגישות עם הרופא הגוי של בני, הוא התעניין בשלומנו ואני נאנחתי מדאגה ואמרתי שנצטרך להסתכל על חצי הכוס המלאה. בתגובה, הוא אמר לי שאם אני אקח את חצי הכוס המלאה ואעביר אותה לכוסית, היא תהיה מלאה לגמרי. זו עצה שהולכת איתי עד היום, מפני שאנחנו כל כך הרבה מתאמצים להסתכל על הטוב, אבל אם ננסה להקטין את הציפיות, הן יהיו במינון גבוה ומרוכז יותר. לסיכום, כשנתבונן ונעמיק בהסתכלות החיובית נבין שיש לנו כל כך הרבה – הכל תלוי בנקודת המבט.
תפילה לשמחה
אלומה: באופן אישי, הדבר שהכי משמח אותי הוא התנועה העדינה שבה אני מרגישה שאני עושה את מלאכתי יום־יום ושעה־שעה בקו רצוף ושקט. אין בה צלצולים אבל זו הדרך שלי ואני נאמנה לה ומודה על שהיא קיימת ומקיימת אותי. התפילה שאני נושאת היא שנלמד להיכנס פנימה, לתפוס את הנקודה שבה אנחנו מסופקות ממה שאנחנו עושות, לא מצטנעות בה, מתביישות בה או מסתירות אותה, אלא נאמנות לדבר.
לסיום, אילו היית צריכה לשאת תפילה לחיזוק בעבודת השם, לשמחה, לפתיחת שערים, איזו תפילה היית נושאת?
אודהליה: אני נושאת תפילה שכל אחת פשוט תהיה היא, פשוט להשתחרר מהעול של ״מי אני אמור להיות״, מפני שכשאתה מי שאתה – זה כבר משמח. שנזכור שהשאלה היא לא האם הקדוש ברוך הוא יקבל אותנו כשאנחנו כך וכך; הוא תמיד מקבל אותנו, השאלה היא אם אנחנו נקבל את עצמנו. שנזכה להיות מי שאנחנו, כשאתה מקבל את עצמך – זו השמחה.
הרבנית ימימה: אני מאמינה בברכה ובתפילה האישית של כל אחת ואחת. כתוב ״שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות״. אם אנחנו עושים ״שוועה וצעקה״ על מה שכואב לנו, אז למה צריך לומר ״יודע תעלומות״? ורבי צדוק מלובלין, בעל ה'פרי צדיק', מסביר שהתפילה הכי גדולה היא צעקת הלב. זו קבלה שקיבלתי מהרב עובדיה יוסף זצ״ל שנתן לה המון חשיבות ואני עושה אותה בשיעורים גדולים: כל אחת לוקחת חצי דקה לצעוק את מה שהיא הכי רוצה וצריכה, ומה שעם ישראל הכי רוצה וצריך. לצעוק – בלב, בשקט, והתפילה שלי היא שיהי רצון וכל אחת תבוא ותאמר ״נשמעה צעקתי״.
הרבנית רבקה: התפילה שלי היא "לא להתרגל אף פעם לחושך" – אף פעם לא להגיד זהו, ככה אני וזה מי שאני. מספרים על חסידים שבתקופת הקומוניזם היו עורכים התוועדויות במרתף חשוך כדי שלא יתפסו אותם. אחד החסידים הגיע מאוחר והיה צריך לגשש את דרכו באפלה לכיוון ההתוועדות. כשהוא פרץ סופסוף למקלט, מבוהל ומסנוור, קרא לו מבפנים אחד החסידים ואמר: ״בער'ל, אל תדאג, עוד מעט תתרגל לחושך ואז זה לא יהיה כל כך נורא״, והחסיד שלנו, בצעקה פנימית, קרא בחזרה: ״אוי ואבוי, הלוואי שלעולם לא נתרגל לחושך. שתמיד נמשיך ונחפש את האור״. הקדוש ברוך הוא נתן בנו שמחה, כך הוכנס בד.נ.א. שלנו. יש לנו שמחה פנימית, המטרה שלנו היא לא להתרגל לחושך, אלא לחפש אותה תמידית, לשמח את עצמנו ואת האחרים. אני מתפללת על עצמי ועל כל אחת ואחת שתמיד נשאף לאור, ושלעולם לא נשלים ונתרגל לחושך.
מה שהגיע לפני 'עלץ לבי' (אלומה לב)
כשביקשו ממני לבנות רב־שיח בנושא שמחה נשית בעבודת ה', תהיתי לעצמי אילו דרכים חדשות אפשר לסלול בתוך הכביש המהיר הזה, שאלפי לבבות ונשמות מתייגעות ועוברות בו בכל יום ויום. די מהר הבנתי שבתחתית כל שאלה, תנועה וחיפוש נפשי מסתתרת המשאלה הפשוטה: להיות שמחים. שהתפילה הזאת תשמח אותי, שהקשר עם ריבונו של עולם ישמח אותי, שאצליח להיות בלב פתוח ונדיב וזה יגרום לי אושר עילאי. כל הדרכים מובילות אל הרצון ללכת בהן בשמחה, להרגיש סיפוק בעמלנו. יגעת ומצאת – תאמין, אבל יותר מזה, תשמח. כי השמחה היא החיוּת של עבודת השם, היא נותנת בה נשמה, לחלוחית, היא הופכת את עבודת השם מעניין תאורטי, על הנייר, לעניין חי ופועם בקצב חדש.
אני אוהבת לחקור מילים, ללוש אותן, למצוא אותן בהקשרים חדשים ומפתיעים. המילה שמחה, לצערי הרב, הפכה להיות מילה כל כך משומשת, שכשאנחנו שומעים או קוראים אותה, אנחנו נדבקים אל נתיב שנסלל כבר, ולא מודעים אפילו לאפשרות שאנחנו יכולים לפרש אותה לעצמנו מחדש. אין אדם עובד ה' שלא נדרש לסוגית השמחה, אין אישה שלא עוצרת כמה פעמים ביום ובודקת את הדופק של העשייה שלה: האם אני שמחה בזה? האם זה מוסיף לי חיוּת? ואם כך, אז מה אפשר לחדש על השמחה?
מדברת על לבה
בשיח המרתק במסגרת אירועי 'צמאה' בי"ט כסלו, שזכיתי לארח בו את הרבנית ימימה מזרחי, את אודהליה ברלין ואת הרבנית רבקה לפידות, ביקשתי מהן, באלף ואחת צורות וכיוונים של שאלות, לעזור לי לפרש את המילה שמחה מחדש. נשים שונות, דעות שונות, טונים שונים של שמחה, חידושים שונים על השמחה. יש מי שמאמר טוב של אדמו"ר הזקן נוסך בה חיות חדשה ממש, מטעין את האנרגיה מאפס למאה בכמה שניות בלבד. יש מי שצחוק טוב מעורר אותה, מכניס בה אופטימיות ושוב היא מאמינה שמלאכתה רצויה. יש מי שהקשר עם ריבונו של עולם הוא זה שמחזיק אותה חיה ושמחה, ויש עוד ועוד פתחים מרתקים, שכל אחת הביאה מעולמה העשיר מאוד, אל הנושא הזה.
תוך כדי השיח העפתי מבט ארוך בקהל של למעלה מאלף נשים, ונפל לי האסימון שאין אישה שמחה ממה שחברתה שמחה, אז מדוע שלא ניקח ונפרש את המילה שמחה באופן עצמאי, אישי, שסומך על החשיבה האישית של כל אחת ואחת, ועל הרצונות האישיים?
לתפילת חנה העולצת, אמו של שמואל הנביא, שממנה נלקח גם שמו של השיח: "עלץ לבי בה', רמה קרני בה'… כי שמחתי בישועתך", קדמה תפילה אחרת, שקטה, חסרה ומרת נפש, "וחנה היא מדברת על לבה". הביטוי לדבר על לב נהוג כיום כדיבור על לב של אחר, אולם הדיבור־על־לב המקורי היה דיבור של אישה אחת על לבה שלה־עצמה. חנה מדברת את אשר על לבה, את כל דקויות כאב העקרות היא פורשת בשפתיים נעות בלי קול, את חמיצות הצער, את השנים, הפחד המר והאכזבות. כשחנה מדברת את לבה שלה ממש – שם היא סוללת נתיב חדש לשמחה המקורית שלה. היא לא משתכנעת משמחה של אחרים, מפרשנויות שמורות לה כיצד לשמוח בחסרונה כרגע, היא אפילו לא משתכנעת מבעלה שמבטיח לשמח אותה יותר מעשרה בנים. היא יודעת את לבה, ומשם יודעת גם את שמחתה הרצויה ואת עבודת ה' שלה ושל בניה, עד עולם. זו תחילת הדרך.
כשמילה כמו שמחה הופכת להיות גדולה עלינו, שייכת לאחרים, נסמכת על פרשנויות שמעולם לא טעמנו ולא הבנו, אז כדאי לעצור ולשוב שלב אחד אחורה, לדיבור על הלב. לציור שמחה אישית, גם אם אחרים חושבים שזו שכרות וטירוף הדעת. זה מה שלמדתי מהשיח הזה, ומהתקופה הארוכה שעסקתי בו וסביבו. בסוף, הכול חוזר אל הלב, רחמנא ליבא בעי, ומשם מתחילה כל העבודה.
