"איזה מטורף הקטע עם הערבות השנה! מה נעשה? אתה חושב שהרבנות תוציא איזה פסק מיוחד על נטילת לולב?". "וואלה, לא יודע, זו באמת שאלה".
הטלפון של אליהו רטט לו בכיס. הוא בדרך כלל לא עונה באמצע הלימוד בישיבה, אבל את סבתא שלו הוא לא מסנן… "סבתא, מה שלומך? במה זכיתי לטלפון ממך ככה באמצע היום?". סבתא מרים ענתה מהעבר השני: "אליהו נשמה, סליחה שאני מפריעה לך ככה בישיבה, כל כך שמחתי שאמא סיפרה לי שהחלטתם השנה בגלל המלחמה ללמוד עוד קצת אחרי יום כיפור, להצלחת החיילים, ולא לצאת לבין הזמנים. אבל אולי אתה יכול לבוא אליי היום? אני ממש צריכה לדבר איתך. זה לא לטלפון".
"סבתא, לא עושים כאלה דברים, עכשיו אני ממש סקרן. אולי תתני רמז? אני מסיים חברותא בשעה שלוש ואני אקפוץ, בסדר?". "בסדר, בסדר, אני מחכה לך. זה משהו טוב, הכל טוב. אל תדאג".
אליהו מנתק את הטלפון ואומר למאיר החברותא: "יאללה, בוא ניתן קצב, אני צריך לנסוע לסבתא שלי". מאיר צוחק: "מה, עוד פעם היא רוצה להכיר לך מישהי?". "חחח… יש מצב", עונה לו אליהו.
בדרך לסבתא מרים, אליהו חושב כמה הוא קשור אליה, היא רק מרימה טלפון והוא מתייצב, אבל בשמחה, לא בבעסה. לרוב החברים שלו אם יש סבתא בכלל, אז היא לא בת־שיח, היא מבוגרת של בית אבות כזה, אבל הוא עם סבתא שלו יכול לנהל שיחות נפש עמוקות. בחיים לא פגש מישהי כל כך חכמה, חריפה, מצחיקה וצדיקה כמוה. היא באמת משהו מיוחד.
סבתא חיכתה לו על הספסל בגינה. קוראת תהילים, אלא מה… בשנייה שהשער חרק היא הרימה עיניים, סיימה את המשפטים האחרונים שנשארו מהמזמור, נשקה לספר והניחה אותו על אדן החלון.
"אליהו, תודה שבאת, איזה נכד יש לי, איזה נכד! למזוג לך לימונדה טרייה? הכנתי מעמולים חבל לך על הזמן, אתה חייב לטעום, בוא תיכנס". אליהו התיישב על הספה, לגם מהלימונדה ולקח ביס ממעמול תפוח מלא אבקת סוכר. "אחחח, טעם גן עדן סבתא! עכשיו תגלי מה היה כל כך חשוב באמצע היום? או אולי חשובה?" אליהו צחק…
"נו, באמת, הייתי מוציאה אותך מלימוד תורה בשביל איזו בחורה נחמדה? בשביל זה הייתי מחכה עד הערב. אבל יש משהו שאתה חייב לראות באור יום, לפני שהשמש שוקעת".
אליהו לא ידע אם להתאכזב או לנשום לרווחה, "נו, אז במה מדובר, סבתא?"
"אתה בטח שמעת בכל החדשות והעיתונים שהשנה יש בעיה מאוד גדולה עם הערבות, כל הערבות יבשות, וכמה שתמיד אין להן טעם ואין להן ריח, ואף אחד לא נותן להן את המקום הראוי בארבעת המינים, השנה הן ממש מסכנות, וגם אנחנו. כבר התחילו לחשוב להביא מארצות אחרות, אבל אף אחד לא הבין למה איך שהן הגיעו לארץ, הן איבדו צורה וקמלו לחלוטין". אליהו הוסיף: "זה הקטע בארבעת המינים, אתה יכול לקנות אתרוג במלא כסף, את הלולב וההדסים הכי משובחים, אבל אם אין לך שתי ערבות פשוטות אתה לא יוצא ידי חובת נטילת לולב".
אליהו זרם למרות שלא הבין לאן הולך הסיפור הזה של הערבות עכשיו פתאום.
סבתא מרים התיישבה ליד אליהו ואמרה לו כממתיקת סוד: "אז רק רציתי שתבוא כדי לספר לך שיש לי המון המון ערבות יפהפיות לחג. אני צריכה שתעזור לי לפרסם ולהפיץ אותן. אני לא רוצה עליהן תשלום, המצווה היא זו שחשובה לי. רק זה חסר לנו בשנה כזו קשה של מלחמות ומריבות שלא יטלו פה ארבעה מינים שמאחדים אותנו".
אליהו הסתכל על סבתא מרים וחשב: אוי ואבוי, כל מה שהחברים שלי סיפרו על סבתא דמנטית, על סבתא שלא יודעת מה היא מדברת, פתאום עכשיו זו גם הסבתא האהובה שלי. זו שתמיד יכולתי לשפוך אצלה את הלב, שנתנה לי עצות מעולות, מה גם היא עכשיו התחילה לדבר שטויות? טוב, ידעתי שמתישהו זה יגיע… הגיל, אין מה לעשות…
סבתא מרים שמכירה את הנכד שלה הכי טוב לקחה אותו ביד. "אתה חושב שאני מדברת שטויות, נכון? בוא, אני אראה לך". אליהו נגרר אחריה, הוא ניסה להגיד: "כן, כן, בטח, ערבות יפות יש לך, כשבשום מקום לא מצליחים להחזיק אותן טובות ורעננות, ברור. אין שאלה. למה שאני לא אחשוב שזה הגיוני… הרי תמיד היו לך קצת ערבות בגינה".
סבתא הובילה את אליהו החוצה דרך הדלת של המטבח. הוא היה בטוח שהדלת הזו נעולה ולא יוצאים ממנה כבר. יש לסבתא את הגינה מקדימה, עם האוויר הטוב ושם היא יושבת ואומרת תהילים, כבר אין לה כוחות לטפח עוד גינה מאחורי הבית. סבתא פתחה את הדלת ורוח נשבה בפניהם.
"לא, זה לא יכול להיות, אני לא מאמין". בשטח הגדול שהיה לסבתא מאחורי הבית, היה ים של ערבות שכמותן הוא לא ראה בחיים. כל עלה היה גדול ויפה, ממש כמו המדרשים, שפתיים צרות, שותקות וענוות, הצבע שלהן היה משגע, ואליהו היה יכול להישבע שגם היה להן ריח. ממתי לערבות יש ריח?
אליהו חיבק את סבתא חזק, "אני לא יודע ממה לשמוח יותר, מזה שאשכרה יש לך פה ערבות יפהפיות בגינה, או מזה שאני מבין שלא השתבשה דעתך". "אליהו, זה מה שחשבת??". "לא, לא", הוא התפתל, "חשבתי שאולי חלמת או משהו". "טוב, טוב", החזירה אותם סבתא לעניינים. "אז צריך לעשות מודעות יפות, ולתלות בכל העיר, אולי אסנת תעצב בתוכנה שלה… קבנה, בקנה, נו איך קוראים לזה?". "את מתכוונת קנבה, סבתא?". "כן כן, זה, בדיוק. היא עושה דברים מאוד יפים שמה, שתכין מודעה שמושכת את העין. מחר נעמיד ליד בית הכנסת שולחנות עם ערבות כדי שאנשים יקנו. עוד יומיים סוכות, כולם בלחץ אני יודעת. נשים קופסא ושכל אחד ישים כמה שקלים שהוא רוצה, הכל ילך לצדקה".
"רגע, סבתא, שנייה, תני לי לנשום ולעכל את מה שקורה כאן. הערבות פשוט עוצרות נשימה, אבל מי אמר שהן יישארו יפות וטובות גם אחרי שנקטוף אותן? הבעיה הייתה שהן מתייבשות ברגע". סבתא מרים החכמה ניגשה לקופסה מעץ שהייתה מונחת בפינה. אתה רואה את הערבות האלה? איך הן נראות לך?". "מדהימות, עכשיו הייתי לוקח אותן לסט שלי". "אתה יודע כמה זמן הן מונחות כאן בקופסה, בלי מים, בלי מגבת רטובה ובלי שום המצאה או טיפ לשמירת טריות? עשרה ימים. כן, כן, עשרה ימים! והן כמו חדשות כאילו הרגע נקטפו".
אליהו כבר הרגיש שזה גדול עליו, הראש התחיל להסתחרר לו. הוא גרר כיסא והתיישב עליו, ואז קם וגרר כיסא גם לסבתא שתשב עליו. הוא שוב סקר את הגינה שהייתה מפוצצת בערבות, ואז שאל: "אבל סבתא, אני לא מבין, איך הצלחת? איך הערבות שלך כאלה מעולות?"
סבתא החזיקה ביד של אליהו וליטפה אותה. "תראה, אתה יודע שתמיד היו פה מעט ערבות, אבל מהאביב האחרון, שכאב המלחמה היה לי ממש בלב ובעצמות, התחלתי לשבת כאן ליד הערבות, כל לילה, והתחיל לקרות משהו מופלא. בוא תלך איתי רגע בין הערבות, תראה משהו". הם התקרבו לשיח אחד עצום של ערבות, ופתאום אליהו רואה שעל הענפים ישנם פתקים עם שמות. בארי, כפר עזה, זיקים, נחל עוז, ניר עוז, זיקים, חולית, סופה, ועוד ועוד… וסבתא סיפרה לו: "כאן הייתי מתיישבת ואומרת את פרק התהילים: "עד מתי רשעים, ה', עד מתי רשעים יעלוזו?" והייתי בוכה על המשפחות שהתפרקו, שנקרעו, שנבזזו, שפחדו פחד מוות, על הבתים שנשרפו, על חיים שלא יחזרו. והדמעות, הדמעות הרוו את האדמה…"
אליהו לא הוציא מילה והמשיך ללכת עם סבתא. הם נעצרו ליד ערבות שסבתא קשרה אליהן מטפחת לבנה בודדה. כאן, אמרה סבתא, כאן אמרתי את הפרק: "כל כבודה בת מלך פנימה. וחשבתי… וחשבתי…" סבתא לא יכלה להמשיך. "על הבנות, איי, איי, איי, על הבנות שלנו, על הבנות שלנו! אתה מבין אליהו, נכון? אני לא צריכה להסביר לך". "מבין סבתא, מבין היטב. זה באמת מזעזע". "אז גם כאן הייתי בוכה ובוכה, על הבנות שלנו. על הבנות".
הם התקדמו בשקט, כשהרוח הסתווית כבר מתחילה לנשב והחמה מתחילה לרדת מצמרות העצים. עכשיו נעצרו על יד ערבה שהיו קשורים אליה סרטים צהובים. "אל תספור", אמרה סבתא, "אבל תסמוך עליי שיש כאן בדיוק 101 סרטים. כאן הייתי יושבת כל יום ושרה: 'אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה', והייתי מתחננת שייצאו 'מאפלה לאורה, השתא בעגלא ובזמן קריב'. אין שנייה ביום שאני לא חושבת עליהם, אין ביס שאני לוקחת מהאוכל שלי בלי לחשוב מה הם אוכלים שם. אין פעם שאני פותחת את המים במקלחת וחושבת מתי הם ראו מים שזורמים, מתי הם נשמו אויר. ואין לי אויר. באמת שאין לי אויר, אליהו. וגם כאן הדמעות נשפכו כמים".
הם עברו לערבות הבאות, שם חיכו להם מדים מקופלים, מונחים על הערבות מגוהצים ומסודרים. "אתה יודע, אליהו, אלה המדים של עמנואל, הנכד של שפרה השכנה שלי. אחרי שהוא נפצע קשה, היא רצתה לזרוק את המדים שלו, לא יכלה לראות את טיפות הדם, והחורים, לקחתי אותם ממנה ושמתי פה, כדי להיזכר איזה גיבורים החיילים שלנו, איך הם מוסרים את הנפש בשבילנו. כאן הייתי מתפללת את התפילה לשלום החיילים, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו… חושבת על כל הבנים הטהורים שלנו שהפכו למלאכי עליון, ומתפללת שלא יאונה כל רע לחיילים שלוחמים בעבורנו".
בערבות הבאות היה פלא גדול, מבין הערבות בצבצו פרחים כתומים, קטנים ומתוקים. "מה זה קשור לערבה? בחיים לא ראיתי ערבה עם פרחים כתומים, רק שזה לא כלאיים או משהו", אמר אליהו בתימהון. פתאום נחו העיניים של אליהו על שני כיסאות קטנטנים, אחד ממש של תינוק, והשני קצת יותר גדול. מכונית צעצוע ודובי היו שם, גם פאזל קטן. על כיסא אחד הייתה מונחת תמונה של גור אריות, ועל השני תמונה של בית המקדש. אליהו הסתכל על הכיסאות הקטנים, הסתכל על הפרחים הכתומים שפרחו על הערבות ואז חיבק את סבתא. "אוי, אוי, אוי, סבתא, על הכל חשבת, על הכל", בפעם הראשונה אליהו הזיל דמעה. "ואיזו תפילה אמרת פה סבתא?" "האמת שכאן הייתי פשוט שרה שירי ילדים, כאלה ששרים בגן, ואז שרה 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים'… שרק יברך אותם… איפה שהם נמצאים…"
הם הגיעו כמעט לסוף. "אליהו, אלו הערבות האחרונות". "וואו, סבתא יש כאן המון ערבות, הכי הרבה בעצם מכל הקודמות". "נכון, אליהו, נכון". אליהו ראה שעל הערבות מפוזרים סרטים צבעוניים, נרות צבעוניים, מאוד ססגוני. "אתה יודע אליהו, כאן לא הייתי אומרת כלום, בין כל ים הערבות הזה הייתי שותקת כמו ערבה, לא מוציאה הגה, רק לקחתי את התוף שלי שקיבלתי לבת מצווה, זה שכתוב עליו 'תוף מרים', הוא כבר ישן ובלוי, אבל תופפתי בו, ורקדתי ורקדתי, והסתובבתי בין הערבות, וקפצתי, והשתוללתי…" סבתא הדגימה לאליהו את הריקוד שלה. הוא הבחין איך ברגע אחד היא כאילו הפכה לנערה, הפנים שלה האירו והיא הייתה כל כולה בתוך הריקוד, כמה אנרגיות לאישה בגילה, לא יאומן.
סבתא צנחה בחזרה על הכיסא ואמרה לאליהו: "זהו, זה מה שהייתי עושה כל לילה". "כל לילה"? התפלא אליהו. "כן, מזל שהשכנים שלי לא שומעים מי יודע מה", היא צחקה, "הם לא מתעוררים מהרעש שאני עושה. בשעה 6:29 בדיוק הייתי מפסיקה את הריקוד, ומפלחת מהלב את המילים: 'הושע נא למענך אלוקינו, הושע נא', ומתחילה להתפלל שחרית, ומסתבר שאחרי חצי שנה וים של דמעות, ככה הערבות האלה צמחו, בקצב מטורף, בכמות וביופי".
אליהו היה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין שהוא לא חולם. הוא שוב סקר את כל הגינה של סבתא. "מדהים, זה פשוט מדהים". "אז יאללה, אתה עוזר לי עם זה, נשמה? נצא עם הערבות לעם שלנו, שרק נהיה ביחד, כמו ארבעת המינים, דואגים אחד לשני, שמחים אחד בשני, קשורים".
הערבות של סבתא מרים נמכרו תוך כמה שעות, נדמה היה שלא משנה כמה קונים הגיעו, היה עוד ועוד מספיק לכולם. אליהו הרהר בינו לבין עצמו: רק אני יודע איך כל ערבה שנקנתה נחצבה ישר מהלב של סבתא שלי, מרים מחוללת הגאולה… והייתה לסבתא עוד בקשה: "אם אתם לוקחים ערבות לחבוט בהן בהושענא רבה, בבקשה בעדינות, מכות הן מספיק קיבלו השנה".
כמובן, לא היה אחד שלא התפלא ורצה לדעת איך, איך לסבתא יש ערבות שלא מתייבשות, ולכולם היא ענתה תשובה מאוד מאוד פשוטה:
"כדי לגדל ערבה, צריך המון אהבה".
תגובה אחת
אם יש מישהו שיכול למצוא מילים אחרי כזה סיפור אזי אני מצדיעה
מעולם מעולם לא נתקלתי בתעצומות נפש כמו של סבתא מרים, באמת גואלת אמיתית,
תבורך או תבורכי המשתף בכזה סיפור,
רוצה לפגוש אותה ולהיות במחיצתה ולו שעה קלה