אתי לוינגר, יצהר
שמענו כמו כולם על המלחמה הקשה שמתחוללת באוקראינה ועל נהר הפליטים שבורח משם בחוסר כל. בכלל לא הספקנו לחשוב ולתכנן וכבר התקשר אלינו יוסף פריסמן (מיצהר) ושאל אם מתאים לנו לארח משפחה שמגיעה מאוקראינה. לא היה לאף אחד מושג מה זה אומר, לכמה זמן, עם מה הם מגיעים. כלום.
בהתחלה דובר על משפחה חבדניקית עם ארבעה ילדים. הכנו חדרים וחיכינו. לא הגיעו. כנראה בסוף הגיעו למקום אחר. למחרת פריסמן התקשר ואמר שיש אישה עם שתי בנות שנחתו עכשיו בישראל ואין להן מושג לאן לנסוע. הוא שאל אם מתאים לנו לקלוט אותן אצלנו. אמרנו שכן. מי שבא ברוך הבא. הבנו שהן לא יודעות עברית והגיעו בלי כלום. ביומיים מאז שהעניין עלה ועד שהגיעו אלינו, היינו בסימן שאלה גדול. איך נדבר איתם? איזה אנשים יגיעו? מה הם חוו באוקראינה ואיך זה ישפיע עליהם כאן? מה נעשה איתם אצלנו?
ביום רביעי בערב (כט אדר א') הביאו אותן אלינו, ירדתי לקבל את פניהן, כשאני משננת בראש כל מיני משפטים באנגלית הרצוצה שלי. פגשתי נערה חמודה, שמיד התחילה לדבר איתי בעברית שוטפת!! זאת היתה הקלה עצומה. הגיעה משפחה מהעיירה אומן, האמא מבינה קצת עברית ומדברת מצויין אנגלית. נערה בת 16 שלמדה בבית ספר יהודי עם ישראלים – ומדברת עברית שוטפת, וילדה בת 5 שמדברת ללא הפסקה. ברוסית…
הן היו ממוטטות מעייפות, והתרגשו מאוד. גם אנחנו. גילינו שממש זכינו במשפחה מתוקה, נעימה ומעניינת. במשך כל הזמן שהיו אצלנו דיברנו המון. שמענו עליהן וסיפרנו עלינו. בשבת לפני שהגיעו אלינו התחילה הפגזה בסביבות אומן. חלק גדול מהיהודים התקבצו באיזה מקום עד מוצאי שבת. עם צאת השבת ליוו אותן הביתה לקחת כמה דברים והן ארזו קצת בגדים. ביום ראשון התחילו בנסיעה לכיוון הגבול. האוטובוס עצר לפני הגבול והן עברו אותו ברגל עם כל החפצים. הגיעו להונגריה שם קיבלו משהו לאכול ומקום לישון. המשיכו לכיוון שדה התעופה בנסיעות ארוכות ולבסוף הגיעו לישראל ברביעי אחרי הצהריים. בת נוספת, גדולה יותר, שגרה בקייב, הצליחה לעבור את הגבול לפולין. היא הגיעה לארץ יום אחריהן, וכמה ימים לאחר מכן הצטרפה למשפחה אצלנו.
במהלך השיחות הארוכות שלנו התברר כי הן לא יודעות בכלל לאן הגיעו, איפה אנחנו בארץ, מה הגודל של מדינת ישראל. איפה אפשר לגור, לעבוד, ללמוד. כלום. בערב שבו הגיעו שאלנו אם הן יודעות מה התכניות שלהן. מיד אמרו שהן לא מתכוונות לחזור לאוקראינה, ורוצות להיקלט בארץ. כדי לערוך להן היכרות בסיסית לקחנו אותן לטייל. נסענו איתן לכותל המערבי שם היתה התרגשות רבה. הן שמחו לנסוע למרות שהיה מזג אוויר סוער מאוד. לקחנו אותן גם לקניות ברחוב יפו, לעיר אריאל. וגם כאן ביצהר.
מבחינה חיצונית הן היו נראות חילוניות לכל דבר. אבל התבררו לנו דברים מאוד מעניינים, שמהם אני הבנתי שהנושא היהודי שונה מאוד ממה שאני מכירה. האבא של הבנות גוי, גם הסבא גוי. האמא והסבתא יהודיות. האמא קשורה מאוד לאדמו"ר הזקן בעל התניא, והן גרו במשך שנה בהאדיטש – כדי להיות בסמוך לציון ולהתפלל. היא סיפרה שיש לה קשר רגשי ונפשי עמוק לציון. ביום שישי, לקראת שבת, לא ידענו מה הן יודעות ומה צריך להסביר מראש. אבל הן התכוננו לשבת כמו דוסיות לכל דבר. כשבדקתי שהן יודעות שלא מדליקים אור פתחו עלי עיניים – שזה ברור. כך גם עם ברכות הדלקת נרות ועוד.
בסך הכל הן היו אצלנו שישה ימים. ניסינו להנעים להן את השהות אצלנו, דיברנו הרבה, ניסינו קצת להקל על המעבר החד והפתאומי לארץ זרה. אחרי שהיו אצלנו עברו, בזכות ראש העיר של נוף הגליל, למלון בנוף הגליל, שם עזרו להן בתהליך הקליטה ואימות יהדותן. משם עברו לראשון לציון, ובעזרת ה' יצליחו למצוא עבודה, מקום לימודים וחיים טובים.
—
רויטל גרטלוב, בית רימון
מהיום הראשון שהמלחמה פרצה, ליבי היה עם יהודי אוקראינה. המחשבה שאני מנהלת אורח חיים רגיל כשאחינו היהודים סובלים, לא נתנה לי מנוח. חשבתי איך אפשר לעזור וניסיתי ליצור קשר עם שליחי חב"ד בקהילות שם. ביום הרביעי למלחמה, קישרו אותי עם שליחת חב"ד בצ'רקסי, חני אקסלרוד. במבצע בזק הם נמלטו עם הקהילה לרומניה. בטיסת חילוץ שתוכננה ליום רביעי ב- 22:00, משפחות הקהילה היו בדרכן לישראל.
משיחות איתה הבנתי שיש משפחה אחת ללא קרובים בארץ, משפחה שאמורה לנחות לפנות בוקר בישראל ללא מכרים, ללא ציוד, חסרת כל. לפני העליה לטיסה לישראל, קיימתי עם אם המשפחה שיחה מרגשת והבטחתי לה שכולנו נהיה כאן בשבילם, נתמוך בכל מה שאפשר. זאת היתה התארגנות של מספר שעות בודדות, פניתי לחברה מהיישוב בעלת צימר מקומי, שללא היסוס פתחה את ליבה וביתה. חברי היישוב ששמעו על המקרה, נרתמו מיד למשימה והתארגנו לסייע בכל דבר, בזמן הטיסה הצימר כבר היה מלא בכל טוב, שמיכות, כריות, אוכל בשפע, חימום, כולל נסיעה לשדה התעופה לקבל את פניהם ולהביאם לכאן.
בהתרגשות גדולה קיבלתי את המשפחה כשנחתו והגיעו ליישוב, החיבוקים והבכי היו מלווים בטראומה מהמלחמה, טראומה מהלא נודע. כבר שבוע וחצי שאני מלווה את המשפחה המקסימה שהגיעה. בשבת הראשונה שלהם בישראל, עשינו קבלת שבת נשית חגיגית, עם שירה והודיה להקב"ה על הנס. הוקם צוות חשיבה וסיוע שדואג לארוחות למהלך השבוע, לאירוח בשבתות, לטיולים, סדנאות חווייתיות, שיעורים, ועזרה בכל הקשור לבירוקרטיה. הקריאה לעזרה הועברה בכל אזור הגליל התחתון, ואני מקבלת עשרות פניות ביום לעזרה בשיקומם. אספנו עבורם ציוד, נעליים, בגדים וסיפקנו עבורם בזכות כל העזרה, צרכים בסיסיים ראשונים.
אם המשפחה, ששהתה בישראל לפני יותר מ-20 שנה, מצליחה לתקשר בעברית, ואנחנו בקשר רצוף עם שליחת חב"ד מהקהילה שהגיעה איתם לישראל. בזמן קצר כל כך, הם נכנסו ללב של כל חברי הקהילה. לגבי העתיד, כרגע רב הנסתר מהגלוי, אנחנו כאן ועכשיו מחבקים ועוזרים. אנחנו בקשר מול נציגי חב"ד שעסוקים כרגע בלהציל יהודים מהתופת, ומניחה שהשלב הבא יהיה להתארגן בצורה מסודרת על חשיבה לעתיד.
—
משפחת קניאנסקי, חברת הקהילה היהודית בצ'רקסי שהגיעה לבית רימון, מספרת:
שבוע אחרי שהתחילה המלחמה באוקראינה, הרב דב והרבנית חנה אקסלרוד, שליחי חב"ד בעיר שלנו, דאגו לנו למקום בטוח יחסית בעיר קרובה לגבול עם רומניה. הרחק מאזורי הלחימה. אני, שלושת הילדים שלי ונכד שלי לקחנו איתנו בסך הכל מזוודה אחת, ובדרך לעיר הגבול נודע לנו שגם שם כבר לא שקט וההפגזות מגיעות גם לשם. ולכן הרב והרבנית המליצו לנו לעלות לישראל.
ביומיים שהייתי מטולטלת בדרכים בכיתי הרבה. גם הרבנית שלי בכתה. בגלל שכל מי שהכרתי שנסעו לארץ, נסעו אל קרובי משפחה שחיכו להם, אבל לנו אין בארץ שום קרובי משפחה. אני לא מבינה בכלל לאן אני נוסעת. בלי שום כסף, בלי בגדים ובחוסר ודאות מוחלט. בכל זאת עשיתי מה שאמרו הרב והרבנית ונסענו לארץ. כשהגענו לארץ חיפשנו לאן ללכת ופתאום הרבנית חנה הראתה לי תמונה של משפחה שגרה בבית רימון. כשראיתי את התמונה הבנתי שזה מקום טוב שאפשר להגיע אליו.
הגיעו במיוחד לאסוף אותנו משדה התעופה, והגענו לבית רימון ומיד הרגשנו הרגשה מיוחדת עטופים בחום ואהבה. הגענו אל אנשים טובים שדאגו לנו בכל מה שצריך, אוכל, בגדים, מקום לישון, כל מה שיכול להיות. זה היה הלילה הראשון מאז פרוץ המלחמה שהילד שלי אמר לי "ברוך השם אני רגוע". עכשיו אנחנו מנסים להתאקלם, לחפש עבודה, לסדר את המסמכים, אני רוצה לומר שלא רק המשפחה המארחת שלנו דואגת לנו אלא כל משפחות הישוב, אנשים עם לב גדול ממש. ואני מאמינה שבכל הארץ אנשים הם כאלה. הגענו למקום הנפלא ביותר ובעזרת ה' הכל יהיה טוב.
לובה
