השבוע החמישי של ספירת העומר מכוון כנגד ספירת ההוד. הפירוש הראשון והעיקרי של ספירת ההוד הוא במובן של הודיה, היכולת להגיד תודה ולהכיר טובה על כל מה שניתן לנו. בכל בוקר אנו פותחים את היום באמירת "מודה אני".
המלה 'מודה' היא בגימטריה 'אדן': בהודיה אנו מניחים את האדן, היסוד, ליום שמח ובריא. אנו מודים על ברכת החיים שאינה
מובנת מאליה ועל הזכות להתקיים בעולמו של הקב"ה.הפירוש השני לספירת ההוד הוא מלשון הודאה.
ההוד הוא אותו מקום בנפש שמאפשר לנו להלך בעולם בפשטות ובכנות, מתוך קבלת מקומנו ונכונות להודות על האמת, גם אם היא חושפת את חולשתנו. גם כאשר נפלנו ושגינו, הדרך הפשוטה לשוב היא להודות בטעות ולהתחרט עליה בכנות. בהודאה על
האמת יש מחויבות תמימה לאמת, ללא התחכמות וחישובי אינטרסים. המלה הוד היא גם מלשון וידוי. התוודות על חטאים משמשת כמעין 'מערכת חיסונית' של האדם, המשחררת אותו מרעלים ועומסים היושבים על לבו בשל חטאיו. כתוב ש"מודה ועוזב ירוחם": וידוי נוכח פני ה' עוטף את הלב ברחמי ה', שאוהב אותנו ומאמין בטוב שבנו גם כאשר כשלנו. מתוך כך אנו מקבלים כוח לתקן ויכולים לחזור לשמחת חיים פשוטה ותמימה.
מי שעושה את שלוש עבודות ההוד הללו, זוכה שיאיר בו גם הממד הרביעי של ההוד, מלשון הוד מלכות. האדם שיודע להודות ולהתוודות מקרין לסביבתו את הוד המלכות של נשמתו.
תמים תהיה עם ה' אֹלקיך
פנימיותה של ספירת ההוד היא מידת התמימות בנפש. מתוך ההוד, הקשר עם הקב"ה הוא תמידי ואינו קשור בהישגים או הצלחות. התמימות מחברת אותנו למקום עצמי שהוא למעלה מכל המדרגות, בו אנו יכולים להרפות ולהיות עם ה' במקומנו האמיתי. התמימות מאפשרת לקבל בהשלמה כל מה שעובר עלינו בדרך – להתנהל בתוך אי וודאות, מתוך הודאה בקטנותנו והכרה בכך שיש דברים גדולים מאתנו, כלפיהם אנו צריכים להתבטל.
מסופר שפעם אחת בא אל הבעל שם טוב אחד מחסידיו וביקש שיתפלל עליו שתהיה לו מידת הבטחון. הבעל שם טוב לקח פיסת קלף, כתב עליה כמה מילים, סגר את הקלף ומסר אותו לאותו חסיד. לאחר זמן פתח החסיד את הקמיע ומצא שהבעל שם טוב כתב שם את דברי רש"י על הפסוק "ת ּ ָ מִ ים ת ִ הְ יֶ ה
ָ ": "התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, עִ ם ה' אֱ לֹהֶ יך אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". הבעל שם טוב ראה בַּ תמימות את מקור הבטחון והיציבות של הנפש. מי שזוכה להיות "עמו ולחלקו" הוא כבר מחובר לדבר הכי טוב שיש, ואין לו מה לדאוג כלל…
ל"ג בעומר: הוד שבהוד
בשבוע זה, ביום ההוד שבהוד, אנו מציינים את ל"ג בעומר, ומתחברים לאורו הגדול של רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה התגלו סודות הזוהר הקדוש, שמי שיזכה ללמוד ממנו "יצא מן הגלות ברחמים". בחסידות מבואר כי יש קשר עמוק בין תורתו של רשב"י לספירת ההוד. רבי שמעון העיד על עצמו שהוא יכול "לפטור את כל העולם מן הדין". אפשר לפרש משפט זה כאומר, שרשב"י 'פטר' אותנו מעבודת ה' רק על פי רובד הנגלה שבתורה, המכונן בינינו לבין ה' יחסים 'רשמיים' ומדודים על פי מידת
הדין. תורת הקבלה שלו חושפת קשר 'עצמי' ועמוק יותר בינינו לבין ה'. היא מזכירה לנו שכל נשמה מהדהדת את הרצון האלוקי העליון – חווה מתוך עצמה, בהזדהות ובשמחה, את האמת והיופי שבתורה. רצונו של כל יהודי הוא להיות "עמו ולחלקו", לדעת את ה' מאהבה תמימה, בלי חשבונות של השכר ועונש. כשאדם מכיר בכך הוא נעשה "שמח בחלקו", בשני מובנים: ראשית, הוא
שמח להיות "חלק אלוק ממעל" מה' )כאשר "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו", מחובר לעצמות ה'(; ושנית, הוא שמח בכך שהוא לא צריך להיות מושלם, אלא רק חלק קטן ממשהו גדול יותר!
