בס"ד

קטע קצר בפרשת השבוע שלנו היה לי, בשנותיי כרבה של יהדות אנגליה, לידיד נפש, ואם אומר שגם הציל את נפשי אגזים רק מעט.
הנהגת ציבור אף פעם אינה משימה קלה; הנהגת ציבור יהודי קשה אף יותר; והנהגה רוחנית קשה מכולן. מנהיגים מפגינים בפומבי חזות רוגעת ונינוחה, אופטימית ועליזה. אבל מאחורי המסכה מתרגשות גם עלינו, מנהיגי הציבור, סערות נפש – כשאנו קולטים, שוב ושוב, כמה סבוכות הן הבעיות, וכמה דק הקרח שאנחנו עומדים עליו. אולי לכל אדם יש רגעים כאלה בחייו: כשהוא יודע איפה הוא, ויודע איפה הוא רוצה להיות, אבל איננו רואה שום דרך המובילה מכאן לשם. ואז הוא רואה רק את הדרך היורדת אל הייאוש.
בכל פעם שהרגשתי כך, שַבתי ונזכרתי באותו רגע צורב בפרשתנו. הגורם המחולל היה פעוט לכאורה. העם עסק בפעילות החביבה עליו: תלונות על האוכל. בנוסטלגיה שכולה הונאה עצמית העלו בני ישראל זיכרונות מתוקים על הדגים שאכלו במצרים, על הקישואים והאבטיחים והבצל והשום. מכוות השוט של עבודות הפרך התפוגגה לה מן הזיכרון. נשארו רק חוויות קולינריות. חרון אפו של ה' יצא על כך, ואין זה פלא (במדבר יא, י). ואז אומר משה לה' את הדברים הקשים הבאים:
לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַ