יעקב "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים". יעקב ניסה לחזות את העתיד אך גילה שאיננו יכול. אנחנו מאמינים שאיננו יכולים לחזות את עתידם של בני אדם. אנחנו מעצבים את עתידנו באמצעות הבחירות שלנו. התסריט עוד לא נכתב. העתיד פתוח.
זה היה אחד ההבדלים המרכזיים בין ישראל הקדומה ליוון העתיקה. היוונים האמינו בגורל, מוֹירָה, ואפילו בגורל העיוור, אנאנקֶה. כשהאוראקל מדלפי אמר ללאיוס שיהיה לו בן שירצח אותו, לאיוס עשה כל שלאל ידו לסכל זאת. המשך הסיפור ידוע. כל מה שניבא האוראקל קרה, וכל פעולות המנע רק עזרו לכך לקרות. הגורל נחתם ואין להשיבו. רעיונות אלה הם תשתיתה של אחת התרומות הגדולות ביותר של יוון לתרבות העולם: הטרגדיה.
למרבה הפלא, למרות כל הצרות והייסורים והחורבנות שבתנ"ך, בעברית המקראית אין מילה המציינת טרגדיה. "אסון" ויתר נרדפותיו המקראיות איננו טרגדיה במובן הקלאסי של המילה. בטרגדיה הגיבור נידון למפלה או לחורבן שיבואו לו בשל ליקוי באופיו או בהתנגשות עם כוח־על כגון הגורל. ליהדות אין מילה לתופעה הזו, משום שאיננו מאמינים בגורל שרירותי, הכרחי ובלתי־נמנע. אנחנו חופשיים. בידנו לבחור. כפי שאמר בשנינותו יצחק בשביס זינגר: "אנחנו חייבים להיות חופשיים, אין לנו ברירה!"
רעיון זה מבוטא בעוצמה ובחריפות בפיוט לימים נוראים "ונתנה תוקף". הוא מתאר כיצד "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון" – "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו", וכן הלאה – אבל אז מגיע המהפך: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". גזר־הדין היוצא מלפני הקדוש ברוך הוא נתון תמיד לערעור. אין גזרה שאיננו יכולים להמתיקה ולבטלה בהראותנו שחזרנו בתשובה ונשתנינו.
בתנ"ך יש דוגמה קלאסית לכך: הנביא ישעיהו אמר למלך חזקיהו שהוא לא יקום ממחלתו, אך חזקיהו נרפא. הוא חי עוד חמש־עשרה שנה. ה' שמע לתפילתו וחנן אותו בחיים. מכך מסיקה הגמרא, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
נבואה איננה חיזוי. אם חיזוי מתגשם, הוא הצליח. אם נבואה מתגשמת, היא נכשלה. נביא משמיע לא חיזוי אלא אזהרה. הוא איננו אומר סתם "זה יקרה", אלא "זה יקרה אם לא תשתנו". הנביא מדבר אל החופש האנושי, לא אל כורח הגורל.
נכחתי פעם באספה שבה נתבקש ברנרד לואיס, היסטוריון האסלאם הדגול, לחזות את תוצאתה של התערבות צבאית אמריקנית במדינה זרה שהחלה אז. תשובתו הייתה נהדרת. "אני היסטוריון, ולכן אני מנבא רק את העבר. יתרה מכך, אני היסטוריון בגמלאות, ולכן אפילו העבר שאני מנבא עבר זמנו". זו הייתה תשובה יהודית מאוד.
אנחנו חופשיים מפני שאיננו רק אובייקטים. אנחנו סובייקטים. אנחנו מגיבים לא רק למאורעות פיזיקליים, אלא גם לאופן שאנו תופסים בו את האירועים הללו. יש לנו תודעה, לא רק מוח. יש לנו מחשבות, לא רק חישוֹת. אנחנו מגיבים, אבל אנחנו יכולים גם לבחור שלא להגיב. יש בנו משהו שאי אפשר לצמצמו לכדי חומר, לכדי תהליכים פיזיים של סיבה ותוצאה.
אנחנו חופשיים מפני שאלוקים חופשי והוא עשה אותנו בצלמו. לכך מכוונות שלוש המילים שאמר ה' למשה כשהתגלה אליו בסנה: "א־היה אשר א־היה". פירושו האמתי של הביטוי הוא "אהיה מי ומה שאבחר להיות". אני אלוקי החופש. אי אפשר לחזות אותי. ה' אומר זאת דווקא כאשר הוא מטיל על משה את המשימה להוציא עם מעבדות לחופש. הוא רצה שבני ישראל יהיו עדות חיה לעצמתו של החופש.
אל תאמינו שהעתיד כבר כתוב. לא נידונו להיכשל, וגם לא נולדנו להיות הצלחה. איננו חוזים את העתיד, מפני שאנחנו עושים את העתיד: בבחירות שלנו, בכוח הרצון שלנו, בהתמדתנו ובנחישותנו להמשיך הלאה.
האזכור הראשון לישראל מחוץ למקרא חקוק על אסטלת מרנפתח, כתובת ניצחון על עמים רבים שחקק בסביבות שנת 1225 לפני הספירה פרעה מרנפתח הרביעי, יורשו של פרעה רעמסס השני. על ישראל כתוב בה כך: "ישראל הוּשַׁם, אין זֶרע לו". לפנינו הֶסְפֵּד. עם ישראל הוספד שוב ושוב בפי אויביו, אך מספיד מי שמספיד אחרון. ארבעת אלפים שנה עם ישראל חי, ועוד כוחו במותניו.
לכן ניטלה רוח הקודש מיעקב כשרצה לספר לילדיו מה יקרה להם בעתיד. ילדינו ממשיכים להפתיע אותנו, כשם שאנחנו ממשיכים להפתיע אחרים. נבראנו בצלם אלוקים, ופירוש הדבר שאנחנו חופשיים. בברכת ה' ובעזרתו, בכוחנו לגדול ולפרוח יותר מכפי שאֵי־מי, אפילו אנו עצמנו, יכול לחזות.