במשפט מחובר אחד, על פני שני פסוקים לא ארוכים בפרשתנו, מתמצתת התורה את כל מערכת היחסים בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל:
אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא־לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. (דברים כו, יז־יח)
הנה לנו, בפשטות מלבבת, גרעין ההדדיות שבלב הברית. עניין זה מוכר בתרבות האנגלית ממכתמים היתוליים. את הראשון חיבר ויליאם נורמן איוֶור: "זֶה דֵּי מַדְהִים, / וַדַּאי מוּזָר, / שֶׁבַּיְּהוּדִים / הָאֵ־ל בָּחַר". כתשובה יהודית הולמת נכתבו כמה מכתמים, כגון זה: "הֵן זֶה בָּרוּר / וְלֹא מַדְהִים: / הֵם בָּחֲרוּ / בֶּאֱ־לֹהִים".
בין ה' לעמו יש קשר הדדי של אהבה. בני ישראל התחייבו לשמור אמונים לה' ולמצוותיו. ה' הבטיח לשמור על עמו כעל אוצרו, כי אף על פי שהוא אלוקי האנושות כולה שמור לו מקום חם במיוחד בלב (אם לנקוט לשון בני אדם) לצאצאיהם של אלו שהיו הראשונים לשמוע את קריאתו ולהיענות לה. זה בעצם התנ"ך כולו. כל השאר פרשנות.
קראנו כאן את הפועל "האמיר" שבפסוקים כאילו מובנו הוא מתן אמון ומחויבות, אך זהו רק אחד מפירושים רבים שניתנו לפועל נדיר זה. הוא בא מהשורש הנפוץ אמ"ר – אך כך, האמיר, בבניין הפעיל, אלו הן הופעותיו היחידות במקרא כולו. רש"י פירש שהפועל הוא "לשון הפרשה והבדלה", אך בפירושו לתלמוד כתב שלהאמיר בפסוקים שלנו עניינו לְשַׁבֵּחַ. רב סעדיה גאון מפרש כי להאמיר את ה' מובנו להמשיל אותו עלינו, והַאֲמָרַת עם ישראל בידי ה' עניינה ייחודו של העם להיות לה'. לדעתם של ספורנו ורד"ק להאמיר הוא לרומם. מלבי"ם הסביר שהכוונה היא לאירוסין. ר' יונה אבן ג'נאח – להלל ולשבח. חזקוני – להתרצות בתמורה למשהו. אבן עזרא פירש "מלשון גדולה" והזכיר את המילה אמיר שפירושה צמרת, אך גם ציין לשבח את פירושו של ר' יהודה הלוי, שעל פיו להאמיר הוא לגרום למישהו לומר.
הפועל המיוחד הזה ודאי אינו ניצב במקומו במקרה. התורה בוחרת במילים מדויקות. בדרך כלל בתורה הסגנון משקף מהות. הדרך שנבחרה לומר דבר קשורה תדיר בדבר הזה עצמו. כך גם כאן. לפנינו היגד בעל השלכות מרחיקות לכת על השאלה היסודית ביותר שבני האדם יכולים לשאול את עצמם: איזה סוג של קשר בין אדם לאלוקיו, או בין אדם לחברו, יכול להאציל על חייו חן וחסד? תשובתה של התורה, תשובה עמוקה הדורשת מחשבה, מצביעה על הלשון, הדיבור, המילים. מכאן באה הבחירה בפועל אמ"ר לשמש הציר במשפט מרכזי כל כך באמונת ישראל.
התורה מעמיקה להתבונן במהותה של השפה ובכוחה. הדבר ודאי קשור לעובדה שבני ישראל בימי משה נמצאו במקום ובזמן שהאלפבית הופיע בו לראשונה – הכתב הפרוטו־שמי שכל האלפביתים הם צאצאיו הישירים או העקיפים. היהדות מגלמת את המעבר הראשון בהיסטוריה של אומה שלמה מתרבות שבעל פה לתרבות אוריינית. מכאן החשיבות המיוחדת שהיא מייחסת למילה המדוברת והכתובה. אנו רואים זאת כבר בפסוקיה הראשונים. פרק א' בספר בראשית מבטא הסתלקות דרמטית מהמיתוס. אלוקים דיבר והעולם נהיה. אין תחרות, אין מאבק, אין שימוש בכוח להכנעת כוחות יריבים; בקיצור, חסר בסיפור הבריאה כל מה שמאפיין מיתוסים, כל מיתוס בלי יוצא מהכלל. מילת המפתח בפרק היא הפועל "אמר". וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי… וַיְהִי. השפה בוראת עולמות.
זהו כמובן דיבור אלוקי, לא אנושי. אך אוסטין הראה כי יש לו אח ורֵעַ אנושי. יש דברים מסוימים שאנו יכולים ליצור במילים, בהשתמשֵנו בהן בדרך מיוחדת. כך, למשל, כאשר חתן אומר לכלתו "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" הוא לא מצהיר על עובדה אלא קובע עובדה.
הסוג הבסיסי ביותר של מבע פרפורמטיבי הוא הבטחה. זהו שימוש בשפה ליצירת מחויבות. יש הבטחות חד־צדדיות (ראובן מתחייב לעשות משהו לשמעון) ויש הבטחות הדדיות (ראובן ושמעון מתחייבים זה לזה). יש הבטחות ספציפיות מאוד ("אני מבטיח לשלם לך אלף שקל") ויש בלתי־מוגבלות ("אני מבטיח לדאוג לך, יהיה אשר יהיה"). הדוגמה העילאית למחויבות הדדית בלתי־מוגבלת בין בני אדם היא הנישואים. הדוגמה העילאית למחויבות הדדית בלתי־מוגבלת בין אנשים לאלוקים היא הברית. ועל כך מדברים צמד הפסוקים שלנו: על כי ה' ועם ישראל מתחייבים הדדית באמצעות כריתת ברית: מערכת יחסים הנבראת באמצעות מילים ומתקיימת באמצעות כיבוד המילים הללו.
זהו ההיגד הרדיקלי ביותר בתנ"ך. אין לו מקבילה של ממש בשום דת אחרת. הקדושה העילאית נמצאת בשפה כאשר משתמשים בה לכונן קשר מוסרי בין שני צדדים. פירוש הדבר הוא שמערכת היחסים הנעלה ביותר היא כזו שאינה תלויה בעוצמה, בכוח־עליון או בהיררכיית כפיפות. במערכת יחסים של ברית, כל צד מוקיר את משנהו. ברית קיימת רק על יסוד הסכמה חופשית. ועוד: שבין הא־ל האינסופי לאנושות האפסית בגודלה יכולה להיות מערכת יחסים – כי באמצעות השפה הצדדים יכולים לתקשר. התורה מיוסדת על שתי עובדות מפתח: (א) אלוקים מדבר. (ב) אלוקים מקשיב. ואם כן, פירוש צמד הפסוקים שלנו הוא זה: "היום, באמצעות פעולה של דיבור, עשיתם את ה' לאלוקיכם, וה' עשה אתכם לעמו".
היהדות היא ברית. נישואים בין אלוקים לבין עם. התורה היא כתב־הברית, והברית הזו אפשרית בזכות השיח: הדיבור וההקשבה. זה שורש הכפילות שבתורה, קיומן של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בתורה שבכתב אלוקים מדבר אלינו; בתורה שבעל פה אנו מדברים אליו – משמיעים לו את פרשנותנו למה שאמר לנו. היהדות היא השיחה הפתוחה לאין קץ, והמחייבת הדדית, בין שמיים וארץ.
בס"ד
שבת, 14 דצמבר, 2024
הכי עדכני
09:47