לפני שבועיים, בפרשת פינחס, קראנו כיצד באו חמש בנות צלפחד למשה ובפיהן טענת ירושה המיוסדת על הצדק ועל זכויות האדם. ה' פסק לטובת הנשים. בהזדמנות זו הוא נתן למשה הנחיות נוספות בדיני ירושה. ואז ממשיכה התורה ומספרת על עניינים אחרים.
והנה עכשיו, ממש בסוף החומש, מדווחת לנו התורה על אירוע שהוא המשכו הישיר של סיפור בנות צלפחד. מנהיגי שבט מנשה, שבטו של צלפחד, והשבט האח אפרים, באו לפני משה ותלונה בפיהם. אם הקרקע תימסר לבנות צלפחד, והן תינשאנה לאנשים משבטים אחרים, תיפול האדמה בידיהם של השבטים הללו. כך ייקרעו לנצח נתחים מנחלת מנשה.
שוב הביא משה את הסוגיה אל ה', וה' נתן פתרון פשוט. לבנות צלפחד זכות על הקרקע, אך כך גם לשבט מנשה. לכן, אם רוצות הבנות לשמור על זכותן, הן חייבות להתחתן עם גברים מתוך השבט. כך אפשר יהיה לכבד את שתי הטענות. הבנות לא תאבדנה את זכותן על הקרקע, אך תאבדנה משהו מהחופש שלהן בבחירת שותף לחיים.
שתי הפרשיות קשורות קשר הדוק. מילים דומות משמשות בהן. השורש קר"ב פותח את שתיהן: בנות צלפחד קָרבו אל משה, אל הכוהנים ואל הנשיאים וכך גם ראשי משפחות שבט יוסף. פועל משותף נוסף הוא גר"ע: גם בנות צלפחד וגם ראשי המשפחות חוששים שחלקם ייגרע. בשני המקרים עונה ה' באותו מטבע לשון: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים". מדוע אם כן מופיעות הפרשיות בנפרד, ומדוע משובץ חלקו השני של הסיפור בפרק החתימה של ספר במדבר?
ספר במדבר הוא ספרם של יחידים. הוא מתחיל במפקד, שמטרתו העיקרית איננה לומר מה היה מניין בני ישראל, אלא להדגיש שכל אדם חשוב בפני עצמו. החומש גם מתמקד בפסיכולוגיה של יחידים. הוא מספר לנו על ייאושו של משה, על הביקורת שהייתה לאהרן ולמרים כלפיו, על המרגלים שחסַר להם האומץ להגיש דו"ח חיובי, ועל הממורמרים למיניהם בראשות קורח שערערו על מנהיגותו של משה. הוא מספר לנו על יהושע וכלב, על אלדד ומידד, על זמרי ופינחס, על בלק ובלעם ועל עוד אחרים.
בהקשר הזה נמצאת בקשת בנות צלפחד. הן תבעו את זכותן כיחידוֹת, וה' הכיר בצדקת טענתן. אבל החברה בנויה לא רק מן היחידים הכלולים בה. כפי שמראה ספר שופטים, אינדיבידואליזם הוא שם־נרדף לתוהו ובוהו. זה הטעם להדגשה הרבה הניתנת בספר במדבר, לכל אורכו, לתפקידם המרכזי של השבטים כעיקרון המארגן של חיי ישראל. בני ישראל נמנו שבט־שבט. התורה מתארת את סדר החניה המדויק של השבטים סביב המשכן, ואת מיקומם היחסי בעת מסע. בפרשת נשא מפרטת התורה באריכות בלתי־אופיינית את קרבנות שנים עשר השבטים בחנוכת המשכן – אף כי תריסר הרשימות זהות לחלוטין. השבטיות איננה עובדה נסיבתית מקרית. היא יסוד המבנה של החברה הישראלית הקדומה. כמו ארצות הברית של אמריקה, שביסודה היא פדרציה של מדינות, כך הייתה גם ישראל הקדומה, עד למינוי המלך, פדרציה של שבטים.
שבטיות, במתכונת זו או אחרת, חיונית לקיומה של חברה חופשית. החברה היהודית בישראל המודרנית בנויה על פסיפס של עדות, ועל קשת מגוונת של סגנונות וזהויות. כל אחד מאתנו משתייך בעת ובעונה אחת לכמה מעגלי זהות, הנוגעים לרקע משפחתי, למקצוע, למקום מגורים, לקהילה ועוד. אלה הם "מבנים מתַווכים", הגדולים מן היחיד אך קטנים מן המדינה – ובהם אנחנו מפתחים את מגעינו החברתיים הישירים ואת זהויותינו המורכבות. כאלה הם מעגלי המשפחה והחברים, השכנים והעמיתים לעבודה. יחד הם יוצרים את מה שמכונה החברה האזרחית. חברה אזרחית חזקה היא תנאי לחופש.
משום כך, החברה חייבת לתת מקום לא רק לזכויות הפרט, אלא גם לזהויות קבוצתיות. הדוגמה הקלאסית לחברה שנמנעה מלעשות כן היא צרפת המהפכנית. במהלך דיון באסיפה המהפכנית של צרפת, ב־1789, השמיע הרוזן מקלרמון־טוֹנר את מימרתו המפורסמת "יש לשלול מהיהודים כל דבר בתורת אומה, ולתת להם כל דבר בתורת יחידים". עוד אמר באותו נאום כי אם היהודים מתעקשים להגדיר את עצמם כאומה, כלומר כתת־קבוצה נבדלת בתוך הרפובליקה, "עליהם לומר זאת, ואז יש לגרש אותם".
לכאורה, הֶסדר הוגן וסביר. במדינת הלאום החילונית החדשה הוצעו ליהודים זכויות אזרח. אך למעשה, הכול נלקח מהם. שכן פירוש הדבר היה שהם נדרשים לוותר על זהותם היהודית במרחב הציבורי. התפיסה האזרחית המהפכנית שללה את קיומה של חוליית ביניים כלשהי, בדמות זהות דתית או אתנית, בין היחיד לבין המדינה. אין זה מקרה שכעבור מאה שנה הייתה צרפת ממרכזי האנטישמיות האירופית.
חוקר קופי־האדם פראנס דה־ואל מבטא זאת יפה. כמעט כל תרבות המערב המודרנית, הוא אומר, נבנתה על גבי רעיון היחיד הבוחר והאוטונומי. אבל אנו איננו כאלה. יש לנו זיקות חזקות למשפחה, לחברים, לשכנים, לבעלי ברית, לבני דתנו ולאחינו למוצא. והוא ממשיך:
מוסריות העוסקת אך ורק בזכויות הפרט נוטה להתעלם מהַקשרים, מהצרכים ומהתלות ההדדית שאפיינו את קיומנו מימי בראשית. רק מוסריות קרה מציבה את קביעת המרחב האישי של בני אדם בראש מעייניה, ודוחקת כל אדם לפינה קטנה משלו ביקום. זוהי חידה, כיצד צמח הדיוקן המעוות הזה של החברה במוחותיהם של הוגי דעות בעלי שם.
וזה בדיוק מה שאומרת לנו התורה בפצלה את סיפור בנות צלפחד לשני חלקים מקבילים ונפרדים. החלק הראשון, שבפרשת פינחס, עניינו זכויות הפרט. החלק השני, בפרשת מסעי, עניינו זכויות קבוצתיות. התורה מאשרת את שתי הזכויות הללו, מפני ששתיהן נחוצות בחברה חופשית.
היהדות מוקירה מאוד את ערכו של היחיד, אך מעריכה לא פחות גם את המוסדות המשמרים את זהויותינו הקבוצתיות. יש לנו זכויות כיחידים, אך זהויות יש לנו רק כבני שבטים. כיבודן של הזכויות משני הסוגים הוא משימה עדינה, קשה וחיונית. סופו של ספר במדבר מראה לנו איך למלא אותה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן