בס"ד

הרב ארלה הראל, ראש ישיבת 'לב חדש' שילה

מוקדש לזכרו היקר של שאר בשרי פרופ' שלמה גרוסמן ז"ל, שנפטר לבית עולמו בתחילת השבוע. איש חסד ונתינה, בעל עין טובה ולב טוב.

זה לא שאתה נותן

האגדה מספרת, שפעם אחת בבוקר יום הפורים, בדרכו לבית הכנסת, מלא עצבות על היום השמח שנפל בגורלו לעבור, ראה לפתע בריסקר אחד את חברו, בריסקאי מדופלם כמותו, מהלך לו שמח וטוב לב ר"ל.

שפשף הבריסקר את עיניו תמה, מה לו ללז שראה לשמוח ביום זה?

סח לו חברו – "שמע, לא תאמין, אבל מצאתי אביון מהודר… ממש, אין לו כלום, כלשון הכרוז 'ולרש אין כל', פשוט כלום! הלא נפלא הוא, אוכל לקיים בו מצוות מתנות לאביונים בהידור רב, אשריי!"

התמלא הבריסקר קנאה בחברו וניסה לשדלו – "אנא, אמור לי מיהו אותו אביון, במטותא מינך!"

ענה לו חברו  – "השתגעת, אתה עוד תקלקל לי אותו אם תיתן לו מתנות לאביונים לפניי!"

וסיפור קצת יותר רציני: פעם נכנס אביון בבוקר הפורים לבית המדרש של הרבי ממונקאטש, ה'מנחת אלעזר', וניגש לאסוף דמי מתנות לאביונים מן המתפללים. אחד המתפללים סירב לתת לו, כי הרי טרם בירך שהחיינו על מקרא המגילה, שבו יש לכוון לכל מצוות היום (כמובא בפוסקים). הרב'ה, שממקום מושבו שמע שיח הזוי זה, חצה את בית המדרש וסטר לו על לחיו סטירה מצלצלת וזרקו מבית המדרש. אמנם, פורים כפורים, אמר, אבל רק ביום הכיפורים אנו מתירין להתפלל עם העבריינים. היום לא…

משני סיפורים אלו עולה תמונה של פספוס אפשרי – פספוס השמחה, לא של פספוס המצווה. הרמב"ם כותב (מגילה פ"ב הי"ז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

שימו לב – הרמב"ם לא מטיף כאן מוסר לאיש, הוא פשוט כותב – מוטב לאדם, כדאי לך, אם אתה רוצה לשמוח באמת, לתת מתנות לאביונים. זה הכיף הכי גדול, זו השמחה הכי גדולה ומפוארה, זה פשוט תענוג. הקב"ה רק רצה להזכיר לך את זה, אז הוא ציווה על זה במפורש כמצווה עצמאית (וייחודית לפורים!). כדי שלא תפספס, חבל, יש לך ביד יום כזה שמח, כזה נפלא, כזה מרומם, לא חבל שתפסיד בו את העיקר? שלא תשמח שמחה גדולה ומפוארה אלא רק שמחה עלובה אגואיסטית ואנוכית? באמת 'בל תשחית', בל תשחית של פורים, פורים בלי נתינה הוא לא פורים!

אז בואו ננסה להתרומם לשם, נרגיש את זה בוער בעצמות שלנו, שכל היום הזה עובר עלינו בנסיון לחפש איך לעשות טוב למישהו, כפי שכותב רבי יעקב צקלי (תלמיד הרשב"א, בספרו 'תורת המנחה'): "שלושה חיובים בפורים, להלל לשמוח ולשמח… ולשמוח שמחה גדולה בהשגחת השם יתברך בו, ולשמח אחרים עמו במתנות חנם ובצדקה, כשם שעשה השם יתברך עמו צדקה ונתן לו מתנות חנם וחננו וריחמו, כן יש לחונן ולרחם אביונים. אם כן אנו מחויבים באלו הימים בשלשה דברים, להלל ולשמוח ולשמח".

זו חובתנו, אבל זו חובה שהיא זכות, הלוואי ונזכה.

זה לא סיפור. המגילה

לפני שנים רבות (כנראה שאני כבר קצת זקן…), חבשתי את ספסלי בית המדרש באחת הישיבות הגבוהות בארצנו הקדושה, ובואכה ימי הפורים עסקתי כמו רבים בהכנה רוחנית על ידי לימוד מגילת אסתר. אחד מחברי בית המדרש, בחור צעיר בן ח"י אביבים, אשר גדל במשפחה דתל"עית (דתל"ע = דתי לעתיד), והגיע ישר מן התיכון של הקיבוצים באזור מגוריו, היה עסוק בניסיון לפצח את סוגיות הגמרא הקשות, ולא הזדמן לו לעיין במגילה.

והנה, חוויה אדירה נזדמנה לי בליל הפורים – ישבתי לידו בזמן קריאת המגילה, ואני לא יכול לשכוח את מבע עיניו ותנועות פניו: כל כמה פסוקים הוא קפץ, מלא הפתעה, תדהמה אחזה בו פה ושם, והנה חיוך עלה על שפתיו, ושוב עיניו נפקחו מתוך פלא. זו חוויה נדירה, כי רובנו כבר מכירים את הסיפור מהגננ