הרב ארלה הראל, ראש ישיבת 'לב חדש' שילה
מוקדש לזכרו היקר של שאר בשרי פרופ' שלמה גרוסמן ז"ל, שנפטר לבית עולמו בתחילת השבוע. איש חסד ונתינה, בעל עין טובה ולב טוב.
זה לא שאתה נותן
האגדה מספרת, שפעם אחת בבוקר יום הפורים, בדרכו לבית הכנסת, מלא עצבות על היום השמח שנפל בגורלו לעבור, ראה לפתע בריסקר אחד את חברו, בריסקאי מדופלם כמותו, מהלך לו שמח וטוב לב ר"ל.
שפשף הבריסקר את עיניו תמה, מה לו ללז שראה לשמוח ביום זה?
סח לו חברו – "שמע, לא תאמין, אבל מצאתי אביון מהודר… ממש, אין לו כלום, כלשון הכרוז 'ולרש אין כל', פשוט כלום! הלא נפלא הוא, אוכל לקיים בו מצוות מתנות לאביונים בהידור רב, אשריי!"
התמלא הבריסקר קנאה בחברו וניסה לשדלו – "אנא, אמור לי מיהו אותו אביון, במטותא מינך!"
ענה לו חברו – "השתגעת, אתה עוד תקלקל לי אותו אם תיתן לו מתנות לאביונים לפניי!"
וסיפור קצת יותר רציני: פעם נכנס אביון בבוקר הפורים לבית המדרש של הרבי ממונקאטש, ה'מנחת אלעזר', וניגש לאסוף דמי מתנות לאביונים מן המתפללים. אחד המתפללים סירב לתת לו, כי הרי טרם בירך שהחיינו על מקרא המגילה, שבו יש לכוון לכל מצוות היום (כמובא בפוסקים). הרב'ה, שממקום מושבו שמע שיח הזוי זה, חצה את בית המדרש וסטר לו על לחיו סטירה מצלצלת וזרקו מבית המדרש. אמנם, פורים כפורים, אמר, אבל רק ביום הכיפורים אנו מתירין להתפלל עם העבריינים. היום לא…
משני סיפורים אלו עולה תמונה של פספוס אפשרי – פספוס השמחה, לא של פספוס המצווה. הרמב"ם כותב (מגילה פ"ב הי"ז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
שימו לב – הרמב"ם לא מטיף כאן מוסר לאיש, הוא פשוט כותב – מוטב לאדם, כדאי לך, אם אתה רוצה לשמוח באמת, לתת מתנות לאביונים. זה הכיף הכי גדול, זו השמחה הכי גדולה ומפוארה, זה פשוט תענוג. הקב"ה רק רצה להזכיר לך את זה, אז הוא ציווה על זה במפורש כמצווה עצמאית (וייחודית לפורים!). כדי שלא תפספס, חבל, יש לך ביד יום כזה שמח, כזה נפלא, כזה מרומם, לא חבל שתפסיד בו את העיקר? שלא תשמח שמחה גדולה ומפוארה אלא רק שמחה עלובה אגואיסטית ואנוכית? באמת 'בל תשחית', בל תשחית של פורים, פורים בלי נתינה הוא לא פורים!
אז בואו ננסה להתרומם לשם, נרגיש את זה בוער בעצמות שלנו, שכל היום הזה עובר עלינו בנסיון לחפש איך לעשות טוב למישהו, כפי שכותב רבי יעקב צקלי (תלמיד הרשב"א, בספרו 'תורת המנחה'): "שלושה חיובים בפורים, להלל לשמוח ולשמח… ולשמוח שמחה גדולה בהשגחת השם יתברך בו, ולשמח אחרים עמו במתנות חנם ובצדקה, כשם שעשה השם יתברך עמו צדקה ונתן לו מתנות חנם וחננו וריחמו, כן יש לחונן ולרחם אביונים. אם כן אנו מחויבים באלו הימים בשלשה דברים, להלל ולשמוח ולשמח".
זו חובתנו, אבל זו חובה שהיא זכות, הלוואי ונזכה.
זה לא סיפור. המגילה
לפני שנים רבות (כנראה שאני כבר קצת זקן…), חבשתי את ספסלי בית המדרש באחת הישיבות הגבוהות בארצנו הקדושה, ובואכה ימי הפורים עסקתי כמו רבים בהכנה רוחנית על ידי לימוד מגילת אסתר. אחד מחברי בית המדרש, בחור צעיר בן ח"י אביבים, אשר גדל במשפחה דתל"עית (דתל"ע = דתי לעתיד), והגיע ישר מן התיכון של הקיבוצים באזור מגוריו, היה עסוק בניסיון לפצח את סוגיות הגמרא הקשות, ולא הזדמן לו לעיין במגילה.
והנה, חוויה אדירה נזדמנה לי בליל הפורים – ישבתי לידו בזמן קריאת המגילה, ואני לא יכול לשכוח את מבע עיניו ותנועות פניו: כל כמה פסוקים הוא קפץ, מלא הפתעה, תדהמה אחזה בו פה ושם, והנה חיוך עלה על שפתיו, ושוב עיניו נפקחו מתוך פלא. זו חוויה נדירה, כי רובנו כבר מכירים את הסיפור מהגננת (שכל הכבוד לה, אגב), וכשאנחנו שבים לקרוא אותו בבגרותנו, אנחנו ממש לא מצליחים להרגיש את המתח בעלילה. הגננת עשתה לנו ספוילר…
אז בואו ננסה לחזור אחורה בזמן, למחוק מהראש את כל מה שאנחנו יודעים, ולהקשיב. להקשיב למה שיש למגילה המופלאה הזו לומר לנו. חבר'ה, זה הטקסט היחיד, היחיד, שההלכה מצווה אותנו, את כולנו, לקרוא אותו פעמיים בכל שנה! כנראה שההלכה חשבה שיש כאן משהו מיוחד, משהו ששווה לעצור בשבילו את החיים ולהקשיב. שוב ושוב, בלילה וביום, שנה אחרי שנה, בלי הפסקה, אפילו לא בשנת קורונה… ואסור לפספס אפילו מילה, ואסור לקרוא למפרע אלא דווקא לפי הסדר, כי יש כאן עלילה מתפתחת, מדהימה, מופלאה, שכמה שנעיין בה נגלה שוב ושוב עוד סודות רמזים ועמוקים.
איך עושים את זה? פשוט מאוד, לוקחים זמן השבוע, כל יום, ומפנים שעה ללימוד המגילה, כל אחד בסגנונו – פשט, דרש, רמז או סוד (או גם וגם…).
ומחפשים, מחפשים במגילה עוד דברים שלא ראינו, מעמיקים, מעמיקים בין השורות, ברוח הדברים, במה שהמגילה אומרת לנו ב'רוח אלוקים שמרחפת מעל פני המים' (כלשון הזוהר).
וגם ביום הפורים עצמו – פשוט נותנים מבט, תוך כדי הקריאה ואחריה ולפניה, ובליל פורים יושבים בסעודה ודורשים במגילה, ביום הפורים יושבים לפני הסעודה, ומקיימים דברי הרמ"א בשולחן ערוך (או"ח תרצה סעיף ב): "טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר: ליהודים היתה אורה ושמחה (אסתר ח, טז) ודרשינן: אורה, זו תורה", ובדברי משה שם הרחיב וקבע ש"מצוה לעסוק בתורה קודם הסעודה, והיא מגינה עליו שלא יארע לו קלקלה בסעודה…".
אז זו גם סגולה! איזה יופי, עכשיו כולם ירוצו לעשות זאת… ואיך הסגולה עובדת בדיוק? פשוט מאוד, מי שממלא את הסעודה שלו בתוכן של קדושה, של לימוד, של התחברות לדבר ה' הכתוב בכתבי הקודש, ולמה שיש לו לומר לכל אחד ואחת, לא תבוא תקלה על ידו, והוא מובטח בזה.
נכון, אפשר ללמוד הכל, אבל המגילה הזו הרי היא 'מגילת סתרים', היא מגילה של ההסתר והנעלם, של הסוד, שהרי "אסתר מן התורה מנין? שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני", הקב"ה נגלה ונכסה במגילה הזו, והוא קורא לנו לגלות את ההסתר, זו חובתנו, וזו זכותנו, וממש חבל שניתן לקריאת המגילה לעבור מעלינו בלי להציץ פנימה מבין החרכים!
בואו נרים את הכפפה הזו, ונעשה לעצמנו פורים עוד יותר קדוש ומתוק מאי פעם!
זה לא הצלופן והסרט
בצעירותי, הגעתי פעם לבית אחד מרבותיי ביום הפורים, ומשלוח מנות גדוש ומלא בידי, כדי לזכות בשתי ציפורים במכה אחת – גם מצוות היום וגם להיות מן המהנים תלמידי חכמים מנכסיהם, ששכרם הרבה מאוד, כידוע.
הבית המה מאנשים רבים, והרבנית, מותשת מרכבת משלוחי המנות, נטלה בחיוך את משלוחי והעבירה אותו אחר כבוד לחדר הפנימי, שם שכנו ערמות ערמות של משלוחים מכל בני העיר. ישבתי עם הרב זמן מה, שרים ומדברים בדברי תורה ערבים לחך, שומעים מרבנו דברי אלוקים חיים המשמחים כנתינתם מסיני, וכשהגיע זמני להמשיך בדרך, לא שכחה הרבנית לתת בידי משלוח כמובן, אלא שמרוב הלחץ והבלבול, טמנה בידי את… המשלוח שאני בכבודי ובעצמי הבאתי קודם!
זה היה כל כך משעשע, שלא הצלחתי להפסיק לצחוק. אבל זה בסדר, בפורים מותר לצחוק בלי סוף…
המחשבה שעברה בראשי אחרי האירוע המבדר הזה הייתה, שבאמת המשלוח הוא לא משלוח, הוא רק כלי, כלי לקירוב לבבות, לביקור הדדי, לישיבה משותפת, לשירה ולצחוק ולדברי התורה ולכל האווירה, הוא כלי להפיג לעתים מתחים רבי שנים בין שכנים, הוא קרש קפיצה לקשר.
והשנה, במיוחד השנה, זה כל כך נצרך, אחרי שנה של בידוד, ריחוק חברתי, ניתוק הדדי, ואפילו בתוך המשפחות פנימה לעתים, דווקא השנה יש לנו כלי (כמובן, בכפוף להנחיות!) לקרבה, לתת חיוך (מתחת המסכה, רואים בכל זאת משהו בצדי הלחיים…), ועוד יותר מכך – לנתינה, למי שאין לו, לנצל דווקא את המשלוח מנות ולהפוך אותו למין 'מתנות לאביונים' סמוי כזה, לחשוב על מי שאנחנו יודעים שאולי נפגע כלכלית בשנה המטורפת הזו, ולשלוח לו הר מאכלים ענק וגדוש בכל טוב, עם לב אוהב והרבה צלופן וסרטים מחממים, בתוספת ברכות מעוטרות בידיים חמודות של ילדינו המשועממים, שוודאי ישמחו לשבת ולצייר כרטיסי ברכה לפורים.
איש לרעהו, זו הסיסמה. רעות, אחווה, חיזוק הרעות, זו המטרה של המצווה הכל כך ייחודית הזו, אסור לנו לשכוח את זה, ולהפוך את הטקס לסתם מצג רכושני של החצנת יכולות כלכליות וכדומה ר"ל. אוי, כמה זה יהיה חבל אם ניתן לדבר כזה לקרות, ונפסיד את הזכות המתוקה לתת, לתת, את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב!
זה לא אלכוהול
תגידו, רוצים שיצא לכם סוד? שהסוד הפנימי שלכם, הנשמה האלוקית שלכם, תצא ותתגלה, נרגיש אותה ונוכל לחבק אותה?
מי לא רוצה?!
אז איך עושים את זה, איך זוכים לזה, בימי הסוד של התגלות ההסתר?
כולם מכירים את דברי חז"ל המפורסמים "נכנס יין יצא סוד" (עירובין סה, א), אבל לא כולם מכירים את כל הגמרא שם, וכדאי להכיר אותה יותר מקרוב, וזו לשונה: "אמר רבי חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח וגו'. אמר רבי חייא: כל המתיישב ביינו – יש בו דעת שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד".
מיהו המתפתה ביינו?
אומר רש"י במקום: "שמפייסין אותו על דבר, ומתרצה כשטוב לבו ביין", אדם נוח כזה, אחד שקל לפייסו, וכפי שמסביר שם הריטב"א "כלומר שמתרצה לחברו על ידי שמחת יין שעושין עמו, יש בו מדעת קונו שמתרצה לבני אדם על ידי דבר קל שמתרצין לפניו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח". הוא מתדמה לקב"ה בתכונותיו, שהרי הוא קל לסלוח וקשה לכעוס.
ואיך המבנה הנפשי בנוי כאן? זו עבודה, כפי שמפרט המאירי במקום: "ורוצים בו שמקבל ממנו מעט לא לכוונת עצמו ולא לכוונת הנאה, רק לכוונה טובה, והוא שדמהו לפעולת קונו…", מי שמה שהוא רוצה הוא לא לכוונת עצמו ולא לכוונת הנאה אלא לכוונה טובה, זה מה שיקרה לו: הוא ייתן ליין לרכך את ליבו ולהפיס את דעתו, הוא ייתן לטוב שטמון בתוכו לצאת החוצה ויחוש אושר ועונג עילאיים של סליחה, מחילה, אהבה ואחווה מציפים אותו.
ויש גם 'המתיישב ביינו'. מי הוא?
מפרש שוב רש"י: "ששותה יין ואין דעתו מטרפתו". טרוף טורף יוסף, אמר יעקב כשיוסף הצדיק נעלם מעיניו. ההטרפה היא ההעלם, וגילוי הסוד הוא הפיכת הנסתר לגלוי. לגימה טובה יכולה לעשות זאת, להרחיב הלבבות, לתת לנו כוח פנימי לחיות על פי מי שאנחנו באמת, לא על פי מחיצות חיצוניות שממלאות את חיינו בנורמות שקריות של עטיפה.
זה כוח אדיר, וזה כוח שמיוחד בפורים – חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע, עד ולא עד בכלל, עד לגבול הטרפת הדעת, שכחת האני העצמי האמיתי שלי. ומי שכן ייתן ליין לפתות אותו? אשריו, מי שייתן ליין למלא אותו ב'כוונה טובה' (כלשון המאירי שלעיל), יזכה גם יזכה לאור כזה שהוא אפילו לא חלם עליו.
אילו יהודי היה יודע מה זה להתפתות ביין בלי לאבד את יישוב הדעת, היה שמח ושותה אולי שבעים שנה, כנגד שבעים האותיות שבהן ניתנו היין והסוד, לחיים לחיים יהודים!
