כידוע, נחלקו הפוסקים לגבי חיוב מצוות השמחה בפורים קטן, והרמ"א (שו"ע או"ח תרצז, א) הכריע: "מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד".
מהי מטרת הוספת הפסוק במשלי בסוף דבריו של הרמ"א?
אם נעיין בגמרא במסכת בבא בתרא (קמה, ב), נראה שחז"ל דורשים את הפסוק הזה בדרך מפתיעה: "אמר רבי זירא אמר רב, מאי דכתיב: 'כל ימי עני רעים'? זה בעל גמרא, 'וטוב לב משתה תמיד' – זה בעל משנה. רבא אמר איפכא".
ומסביר הרשב"ם שם (בדילוגים):
"גמרא – סוגיית גמרא… וזהו עיקר הגמרא, שאם לא הגמרא אין למדין הלכה מתוך משנה… זה בעל גמרא – שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות. רבא אמר איפכא – זה בעל משנה, שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו… וטוב לב זה בעל הגמרא שיודע משניות על עיקרם ובקי בטעמיהם ויש בידו כח להורות הלכה למעשה".
כלומר, השמחה היא תוצאת היכולת לדעת מהי ההלכה בכל דבר, שהרי "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", פקודות ה' הן הדבר הישר ביותר, וכאשר אנחנו יודעים אותן אנחנו שמחי לב.
הוסיף על כך רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, שמות לארבעה עשר אדר ראשון): "משנה, היינו הלכות פסוקות כמו השולחן ערוך, ועל כן דרש על זה 'וטוב לב', שזה העיקר בהלימוד לשמור ולעשות…". זהו עיקר מטרת הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתו באהבה, וממילא, לימוד כזה המביא את האדם לידיעת ההלכה, הוא המשמח לב תמיד.
ומעניין, הרי הרמ"א גם פתח את דבריו בשולחן-ערוך במילה "תמיד": "שויתי ה' לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים" (שו"ע או"ח א, א), וחתם את חלק אורח חיים בדיני פורים קטן במילה "תמיד". ללמדנו – אומר החיד"א – ש"טוב לב משתה תמיד" אם אדם מקיים בעצמו במקביל "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", ובלבד ששני התמידים יהיו כהלכתם!
אלא, שכאן הבן שואל:
הרי אנו שרויים בימים טרופים, "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה", ולשמחה מה זו עושה? האם ניתן בכלל לשמוח כאשר אחינו מגורשים מביתם, מבכים את מתיהם, חובשים את מכותיהם? האם ראוי לשמוח? ואם כן, כיצד אפשר לעשות זאת?
פורים, ועוד יותר פורים קטן, הוא התשובה.
אנחנו אומרים בפיוט שלאחר קריאת המגילה: "להודיע שכל קוויך לא יבושו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".
אנחנו קווי ה', אנחנו החוסים בה', אנחנו לא נבוש ולא ניכלם!
מי שחסר אמונה ביד ה', באמת מתקשה לשמוח בימים נוראים אלו. אבל המאמין, מי שחי את נסי פורים, יודע שמובטחים אנו בישועת ה', ויודע הוא שה' יתברך הוא הוא המצוונו לשמוח בימים אלו, וכי דווקא על ידי השמחה נצא מן הצרות, כרמז הכתוב "כִּי בְשִׂמְחָה – תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן". וזאת על סמך דברי הנבואה שבפסוק הקודם: "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם" (ישעיהו נה, יא-יב). דבר ה' לא שב ריקם, והוא מקיים את הבטחתו לעמו על ידי נביאיו, כי הוא ה"צדיק בכל הדורות, הא-ל הנאמן, האומר ועושה, מדבר ומקיים, כי כל דבריו אמת וצדק".
ואיך מצליחים לעשות זאת בפועל? על ידי שמחת פורים מלאה בשירה ונגינה, ריקוד ואהבת רעים. לא לחינם אנחנו נותנים בפורים מתנות לאביונים ומשלוח מנות – אלו הכלים להתמלא בשמחה (ראו רמב"ם סוף הלכות מגילה), כי מה יכול יותר למלא את החסר בלב בימים כואבים אלו מאשר התחזקות באהבת רעים ונתינה לזולת? נקבל אפוא על עצמנו למלא את זמננו, משבת זו עד לימי הפורים הבאים עלינו לטובה, להרבות צדקה וחסד, להרבות נתינה ואהבת ישראל, ואני מבטיחכם שכולנו נחוש שמחה ואושר מכך!
ספרו לי על כך, ושמחו גם אותי.
פורים (קטן) שמח ומבדח לכולנו!
