בשעת ביעור חמץ ראיתי את ידידי הצעיר משה מגיע למדורה השכונתית. בידו נשא שקית שיירי חמץ ופרצופו היה מעט חמוץ בניגוד להרגלו. תמהתי על כך בלבי. הוא השליך את שקיתו לתוך האש הבוערת, וכאשר הבחין בי אורו עיניו והוא אמר: "יש לי בשבילך סיפור מיוחד לביעור חמץ!".
אמנם הזמן קצר והמלאכה מרובה, אבל סיפורים הם לחם חוקי, כולל לחם שרוף בביעור חמץ. וכך, בעוד החמץ של שנינו עולה על המוקד, הקשבתי לסיפורו.
"אני עובד שנה וחצי במעין בית חם למטופלי נפש בירושלים. זאת עבודה מאוד מאתגרת, שנדרשות בה הרבה סבלנות ורגישות. אין מצווה גדולה יותר מאשר לעזור למטופלי נפש, שחוץ מהעול הרגיל של החיים, הם נושאים עול כבד של דמיונות שווא שנלכדו בהם. ממש השקעתי כל מה שיכולתי מבחינת זמן ונפש.
"אתמול הייתי בבית החם וליוויתי בחור מטופל שיצא לחופשת פסח בביתו. הוא החזיק בידו שקית, שבה היו כמה מתרופותיו, וכמה חטיפים שהיה בהם חמץ. הוא ניסה לשכנע אותי לקחת את החטיפים. לא רציתי לקחת ממנו, ובפרט בערב פסח. הוא ניסה לשדל אותי, ובעדינות סירבתי ואמרתי לו שיוכל ליהנות מהם עד מחר בשעת ביעור חמץ. הוא אמר לי שהוא שומע קולות בתוכו שמטרידים אותו ומעיקים עליו, שהוא לא עושה את הדבר הנכון בלכתו לביתו. ניסיתי להרגיעו.
"הגענו לתחנת מוניות. ישבו שם כמה נהגים, והם סידרו לו מונית שתיקח אותו ליעדו. הוא הוציא את תרופותיו והמשיך להפציר בי שאקח את שקית החטיפים. הותרתי את השקית בידו. הוא נכנס פנימה, סגר את הדלת, וכאשר המונית יצאה לדרכה, זרק לפתע מבעד לחלון את השקית ארצה.
"המונית יצאה לדרך, ואני התכופפתי להרים את השקית בלית ברירה. לפתע נשמע קול רועם של אחד הנהגים שישבו בתחנה: 'איך אתה לא מתבייש לגנוב ממנו את השקית שלו?!'. נדהמתי. הדבר האחרון בעולם שרציתי לעשות זה לגנוב מאותו בחור את החטיפים… אפילו לקחת במתנה לא רציתי!… איך הוא יכול לומר כך?…
"הנהג הסתער לעברי, לקח את השקית מידי ורץ לעבר המונית שנסעה כברת דרך. הוא הצליח להשיגה ונתן לבחור את שקיתו. אחר כך אמר לי בכעס: 'אתה אדם חרדי, וזה ממש חילול השם!…'
"לא הבנתי מה נפל עלי, הרי כל כך השתדלתי להיות בסדר עם הבחור, ואדרבה סירבתי לקחת את חטיפיו. מה רוצים משמיים לאותת לי?… לפתע התנגן בתוכי ניגון חדש ששמעתי לאחרונה – 'כל חמירא', שחיבר הרב יצחק גינזבורג. הניגון מילא את נפשי והמתיק לי מעט את מרירותי, אבל עדיין לא הבנתי מה קרה כאן…".
החמץ שבער לפנינו הפך לעפר ואפר. התבוננו מוקסמים בלהבות וחשנו טהרה עילאית. שנינו אמרנו את הנוסח הידוע "כל חמירא וחמיעא…".
בסיום אמרתי לו: "אנחנו צריכים להתבונן במה שעובר עלינו, לראות את כל המקרים כשיחה של הקב"ה אלינו. אמנם לא להשתגע מכל פרט בכל אירוע, אבל לפחות, כאשר קורה משהו מיוחד וחריג, לנסות להרגיש את דבר ה', ואפילו לפענח אותו. הנה במקרה שלך אני מרגיש שהחמצת את הרגע. לתחושתי היית צריך לקחת מהבחור את החטיפים. כל החיות של האדם היא שיש לו משהו לתת למישהו. והאומלל הזה רצה לתת לך משהו, עד כדי כך שהשליך את החטיפים על הכביש".
החמיצות הסתלקה מעל פניו של משה, וחיוכו חזר ביתר שאת. הוא החל ללמד אותי את הניגון החדש לביעור חמץ, שהזדמזם בפי ובראשי עד לכניסת החג.
