בימי חול המועד פסח ישבתי ערב אחד בזולה שבחצרי הירושלמית, התפללתי ערבית ביחיד כמנהג העולם בעידן המגיפה, ולמדתי את הדף היומי. הרגשתי ממש גן עדן, אבל ידעתי באיזה מקום שכאשר אתה חש כך, מתעורר עליך קטרוג כמו אדם הראשון שחי בנעימים, עד שצץ לו מאי שם הנחש הקדמון.
ראש של עכברוש ענקי הציץ מתחת לארון…
הוא הביט בי בבהלה, ואני הבטתי בו בחלחלה. זינקתי לעברו והוא נמלט לפינת חצר אחרת. עכברוש גדול כזה לא ראיתי מעודי. בצוק העתים – מכות מצרים והמגיפה הנוכחית – התחלתי לדמיין מגיפת דבר…
מה עושה יהודי שרוצה לגרש עכברוש מחצרו הפסטורלית? מתפלל ומשתדל. כך עלה בדעתי באותה שעה.
"ריבונו של עולם", נפתחו שפתיי, "אנא גרש את העכברוש הזה מחצרי! מספיקות לי הצרות של הקורונה…".
הייתה לי במחסן מלכודת עכברים פשוטה עשויה קרטון ומרוחה בדבק. לא סביר ללכוד עמה עכברוש ענקי כזה, אבל ראוי לעשות איזו השתדלות, כנאמר "וברכתיך בכל אשר תעשה".
לא יכולתי לשבת בנחת בחצר ונכנסתי לביתי. כדי להירגע לקחתי ספר 'הגדה של פסח – ומתוק האור', המלא בסיפורים מדרשותיו של המגיד הרב שלמה לוינשטיין. פתחתי בעמוד אקראי ונפל לי סיפור על יהודי שהשכיר את דירתו בתל אביב לבחורה שהגיעה מאיזו פרובינציה כדי ללמוד באוניברסיטה. כעבור כמה חודשים התקשרה השוכרת לבעל הבית והתלוננה באוזניו על מכת עכברים בדירה…
עיניי נפערו בתדהמה: חביבי, אמרתי לעצמי, תקרא טוב את הסיפור הזה!…
המשכתי לקרוא על כך שבעל הבית הזמין הדברה מהעירייה, אבל ללא הועיל. העכברים המשיכו לבוא ולהילכד בקרטונים של השוכרת האומללה.
האיש היה ירא שמיים והגון, ואמר לה שמצדו היא יכולה לעזוב כעת את הדירה מבלי למצוא מחליף, והוסיף: "במקורות היהודיים מופיע סיפור על רבי פנחס בן יאיר שבאו לפניו בני עיר אחת וסיפרו לו כי מכת עכברים פוגעת ביבולם ומשיתה עליהם סכנת רעב. רבי פנחס בדק ומצא כי בני העיר אינם מעשרים את תבואתם, ולכן העכברים החלו לפגוע בה". הוא סיים, "איני מבטיח, אבל אולי אם תתני צדקה – יסתלקו העכברים".
מאותו יום תמו תלונותיה. כעבור כמה חודשים השוכרת התקשרה ואמרה לבעל הבית, שהיא מעוניינת לעזוב ויש לה מישהי שתחליף אותה. באותה הזדמנות סיפרה לו מה אירע לאחר מכת העכברים: "היה לי סבא צדיק שחינך אותי תמיד לא לסרב לבקשתו של יהודי, ואמר 'אינך יודעת כמה מדורי גיהינום עבר אותו יהודי עד שהעז לבקש את עזרתך. לכן אל תסרבי לעולם, ומה שיש לך – תני!'".
המשיכה הדיירת לספר: "תמיד נהגתי כך, גם בתחילת מגוריי בדירתך, עד שאמרו לי ידידים באוניברסיטה שאסור לתת צדקה לפושטי יד כי הם נצלנים ופרזיטים. שמעתי להם ומאז נכנסו העכברים. ההצעה שלך ממש הועילה, וכאשר חזרתי לתת צדקה, העכברים פשוט נעלמו".
סופר עוד כי מכת העכברים אירעה גם לשוכרת הבאה, וגם אצלה מתן הצדקה גרש אותם. צדקה תציל ממכת עכברים.
היה לי ברור מה עלי לעשות. תפילה והשתדלות לבד לא יספיקו. העברתי מחשבוני ל"ב שקלים לחשבון של קופת צדקה כלשהי, וניגשתי לארוחת ערב בנפש רגועה. בחלוף דקות ספורות נשמעו ציוצים בטונים גבוהים במיוחד מכיוון החצר.
"מה הקולות האלה?", תמהה אשתי, "זה לא נשמע כמו ריב בין חתולים".
ניגשתי לחצר ונוכחתי לשמחתי שהעכברוש נלכד. ובאותה ארוחת ערב במקום לומר דבר תורה למשפחתי הגרעינית, סיפרתי את סיפור ההשגחה הטרי הכתוב בשורות הללו.
