נכנסתי לבית הכנסת כמדי בוקר כדי לשבת בעזרת נשים, ללמוד מעט ולכתוב הרבה. בהיכל ישב חנניה, יהודי גוץ בעל פאות אפורות מאחורי אוזניו, שהגה בספר קבלה קדמוני. שמחתי על שכני הקדוש. ברכתי אותו בבוקר טוב, וניגשתי במרץ למלאכת הכתיבה. כעבור רבע שעה שמעתי לפתע נחירות עולות ממקומו. הצצתי לעברו וראיתי שהוא יושב זקוף ואיתן, עיניו עצומות, פיו נפער ונסגר לסירוגין ונחיריו רוטטים.
בטח למד כל הלילה קבלה, חשבתי לעצמי ורשמתי בפלאפון תזכורת לקנות אטמי אוזניים מבית המרקחת. בתפילת מנחה ראיתי אותו שוב יושב מנומנם על כסאו. בשיעור של הרב עזריה נשמעו נחירותיו, ומחלוקת פרצה בין הגבאים אם להעירו. צדוק טען שזהו גזל שינה, ואילו מאיר טען שזהו מטרד ציבורי. לבסוף הוחלט שאין טעם להעירו
כי ממילא יחזור לישון כהרף עין.
תליתי את נמנומיו בלילותיו הקדושים. גם בתפילת ערבית הוא נמנם, ואחריה טרח להדליק את כל אורות הפלורסנט בבית הכנסת, התיישב על כסאו המרופד והחל להגות בספר הזוהר הקדוש.
לשמע ברכותיו של הגבאי צדוק בעלייה לתורה בשבת, הבנתי שלמרות גילו המבוגר, ששים בערך, הוא נשוי אך אין לו ילדים. מישהו לחש לי כי את דירתו קיבל בירושה, אשתו עובדת במעון והם מסתפקים במועט.
המשכתי להגיע לבית הכנסת ולהיות במחיצת חנניה, שלמד מעט ונמנם הרבה. מדי פעם התקשרו אליו אנשים והוא אמר להם משפטים כמו: "אל תמכור את הבית עכשיו, זה לא המזל שלך!", או "אל תתחתני איתו! לפי השם של אמו יהיו לכם חיים גרועים ממוות!".
התברר שהוא יודע דברים נסתרים ומייעץ לבני ובנות ישראל. באחד הלילות בשעת חצות, נכנסתי לבית הכנסת כדי להשלים מלאכה דחופה, וראיתי את חנניה יושב בכיסאו ועיניו יוקדות מול ספר 'עץ חיים'. הוא לא הניד עפעף לעברי. חשתי שאני עומד לחוות חוויה עתיקת יומין קסומה כמו בסיפורים שאני קורא ואף כותב על צדיקים נסתרים.
מי יודע מי הוא, התפעלתי, כאשר התחלתי לתקתק את המילים, הרי במו אזני שמעתי כיצד הוא מעניק תיקונים לעמך ישראל. במשך כרבע שעה נזכרתי בכל הסיפורים על צדיקים שהעמידו פנים שהם אנשים פשוטים ומגושמים והתגלו כשרפים ואופני הקודש. חנניה למד ונרדם לסירוגין בלילה בדיוק כמו ביום, עד שהנצה החמה.
יום אחד התקשרה אשתו והוא העביר את הפלאפון למצב רמקול.
"מה נשמע אשתי היקרה?", אמר.
"טוב מאוד, בעלי היקר", נשמע קולה, "אנחנו צריכים לנסוע היום ל'אושר-עד'. המקרר שלנו ריק".
לאחר שנאנח אנחה גדולה, אמרה: "אל תדאג, בעלי היקר, האוטובוס מאוד נוח. תוכל לישון במשך הנסיעה…".
התחלתי לזמזם את שירו ההיתולי של אריק איינשטיין: "אני אוהב לישון, להיות תמיד בתוך חלום, אני מוכרח לישון, וכך עובר לי כל היום…".
כאשר הבחנתי בכך שחנניה שומע אותי ומזעיף פנים שתקתי. בסיום משמרתי ניסיתי לחמוק ממנו והוא פנה אלי ואמר: "אל תשפוט אף אחד! אתה ירדת לעולם כדי לכתוב סיפורי אמונה וללמוד קצת חסידות, ואילו אני ירדתי לעולם כדי לנמנם וללמוד קצת קבלה. על פי פשט זה כמעט היינו הך, ועל פי סוד אין שום הבדל".
יצאתי מבית הכנסת כשאני מפזם "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". הסמטה הצרה והעקלקלה שפסעתי בתוכה נדמתה לי באותו רגע כמו דרך המלך.
