כמה שהיא מנסה, היא פשוט לא מצליחה להתחבר למצווה הזו. מילא תוף ג'מבה, סוער ומתסיס ומכניס את כולם לקצב, היא חושבת לעצמה בכנות. מילא אפילו כינור נוגה שמזכיר עיירות נשכחות יהודיות בגלות…
אבל שופר?
מכל הכלים בעולם?
שלא לדבר איך כולם לחוצים מהבעל תוקע, היא מחניקה חיוך. ואיך מכל המצוות בעולם, דווקא השופר הוא אחת מהמצוות שהזמן גרמא לנשים.
הדלת נפתחה והאיש שלה נכנס. "שנה טובה", הוא מאיר לה פנים, "מתחלפים"? הוא מתלוצץ, והיא צחקה מהבעת פניו, בירכה אותו ויצאה החוצה. ישתבח שמו, אחרי שנים לא פשוטות זכו ונולד להם בן לפני חצי שנה.
מה שאומר שחצי שנה היא לא היתה בבית כנסת. לא היתה במקום הקבוע שלה, במקום שבו התפללה ורצתה וקיוותה וניקרה וביקשה והתפללה וגם ניהלה שיחות מלאות רגשות של תסכול וכעס ואכזבה מול קונה והשלימה והתפייסה וצמחה ושמחה…
ועכשיו היא חוזרת לשם, ולו לכמה דקות, ולא נעים לומר, בתחושה שהיא רק הולכת לסמן 'וי' על המשימה. והשנה פעם אחת בלבד, כי אתמול היתה שבת.
ושלא תבינו לא נכון, היא מכירה מלא הסברים על שופר.
כמו למשל מלשון להשתפר. שפרו את מעשיכם, אבל לא מתוך תחושת ייאוש אלא מתוך רצון להתקדמות והוספת קומה.
או את הפירוש ששופר הוא מלשון שפופרת. וזאת בגלל צורתו, כי היא מקרן האיל, שמזכיר לנו את עקידת יצחק.
ולכן יש לכוון על מסירות נפש בזמן שמיעת התקיעה, ושחלילה לא נגיע לידי ניסיון…
נו, היא מכירה לא מעט על השופר,
על קולותיו,
משמעויותיו
ומספר התקיעות שיש לשמוע.
ועדיין לא מתחברת.
ועכשיו היא הולכת, מלאת הודיה על התקופה האחרונה, אבל לגמרי מנותקת מקולו של השופר…
עוד היא רוטנת בינה לבין עצמה ופניה לבית הכנסת דרך המדרכה המשתפלת במעלה העלייה, פגשה את האישה שבעלה הוא הוא בעל התוקע. פנים טובות יש לה, מלאות קמטי צחוק, עם מטפחת לבנה והדורה לכבוד החג, וצמידים מרשרשים על ידיה מלאות העשייה החברתית ביישוב.
עוד לפני ברכת השלום, כבר מייעצת לה אשת בעל התוקע, "תתכווני טוב טוב"! בלי לשאול בכלל לאן היא הולכת ובלי ברכת שנה טובה. "מצווה כל כך חשובה"!
"תודה", היא משיבה במבוכה, כאילו נתפסה בקלקלתה. אבל היא לא עוזבת אותה:
"זהו השופר ששמענו במעמד הר סיני", קורנת אשת בעל התוקע, ולופתת את פרק ידה, כשעיניה מוארות בשמחה ואור. "וזהו גם אותו שופר של משיח שיבוא במהרה בימינו". היא אומרת בחיוך של ניצחון, ומסתכלת אל האופק, כאילו ממש עכשיו בישרו שהוא מגיע.
"משיח"? היא לא מבינה.
"כןןן", עונה אשת בעל התוקע בתרועת ניצחון, כאילו השופר נכנס גם הוא למילון שפתה והוא חלק מהתחושות שבה. "מה אנחנו מתפללים כל יום"? היא קורצת אליה, "תקע בשופר גדול לחירותנו"! היא מרימה את ידיה כלפיי מעלה ובזאת משחררת אותה בחיוך להמשיך ללכת.
ראשה היה מלא במה ששמעה עכשיו, ופתאום השופר נראה לה קצת יותר חיוני.
אותו שופר שיהודים מסרו את נפשם על קיומו,
אותו שופר שהרב גורן תקע בכותל עם שחרורה של ירושלים,
השופר המשחרר את העבדים,
המבשר את שנת היובל,
ומבשר על בואה של הגאולה…
היא נוכחה לדעת שפרט לה ולעוד שתי נערות צעירות, אין עוד נשים וגברים שבאו לשמוע שופר. היו כמה גברים שעוד השתהו לאחר התפילה, אך ללא כוונה לקיום מצווה זו.
הבעל תוקע והרב עמדו והמתינו להן בסבלנות, עד שהתקרבו לאיטן ובאי נעימות.
וואי, ככה להטריח אותו… חלפה מחשבה בראשה, לא נעים… היא הביטה בבעל תוקע, שאותו אור שראתה אצל אשתו נמצא גם הוא בארשת פניו.
"תוכלי לברך"? הוא שאל אותה והיא התנערה באחת.
"אני??"
"כן, אני כבר בירכתי", הוא ענה בפשטות. הנערות לידה הביטו בה בציפייה שתסכים, והיא בירכה לראשונה בחייה עם רטט קל של התרגשות: "… לשמוע קול שופר".
הרב רכן על סידורו ואמר בקול שקט וברור:
"תקיעה".
טווואווווווווו…
ופתאום הכל התחבר לה.
כמה נדמה היה לה שהיא תקועה ולא יכולה לזוז, ודבריה של הרבנית ימימה חיזקו אותה: לא תקועה, נטועה!
"שברים…"
כמה היא היתה שבורה לפעמים, מחפשת ותוהה ויודעת שככה הוא האדם, לפעמים נשבר, לפעמים לא הולך ישר, שבור, מקוטע…
"תקיעה…"
ופתאום קרן אור נשלחת אליה, והיא מצליחה להרים את הראש מהמים, מצליחה לחוש לרגע קט שריבון עולם איתה..
"שברים תרועה…"
יצחק הנעקד, רבבות היהודים שמסרו את נפשם, האיל האחוז, החיילים הרבים שנתנו את חייהם בעבור המולדת, הקולות המייבבים של השופר, השופר ממעמד הר סיני והשופר המבשר על בואה של הגאולה, כולם כולם עמדו והתחברו ביניהם.
"תקיעה…"
ופתאום דוק של דמעות מכסה את עיניה, כל הקולות ברצף המיסו את ליבה, לשמוע את הקול הזה, את הקול היהודי הזה, בפשטות, בלי לחשוב, רק בתחושה ברורה להמליך את ריבון העולם על עצמה.
"תקיעה גדולה…"
טווווווווואאאאוווווווווווו…..
ואז המיית ה"שכוייח" של הנוכחים, הנהוני ראש לבעל תוקע השופר, ברכת התודה הנרגשת שלה ושל הנערות שעמדו יחד איתה…
היא נוכחה לדעת בפעם הראשונה בחייה, שקול השופר קורא לה,
מבקש, בואי נשפר, בואי נצמיח את הקשר בינינו!
נותן לה לחוש יותר מאי פעם
את הקול היהודי ששולח לה ריבון העולם
לחיזוק הקשר
כל שנה, פעם בשנה.
