יש אנשים שהשיחה איתם על ראש השנה מתחילה ונגמרת בסידור התפילה, באיחולי וסימני החג ובקבלת החלטות טובות לשנה החדשה. כמובן זה טוב ויפה, אבל עם הרב אייל גריינר, ראש ישיבת ההסדר טפחות, שיחת החג מקבלת עומק אחר.
הרב מגיע אל ראש השנה הזה אחרי שנים שבהן המילים 'כלל ישראל', 'מסירות נפש' ו'אמונה' אינן מושגים שנלמדים רק בבית המדרש אלא הפכו לחלק מהחיים עצמם. במהלך המלחמה איבד הרב את חתנו, סמ"ר במילואים יהונתן לובר הי"ד, שנפל בקרב בעזה, ובאותו שבוע התבשר גם על נפילתו של תלמידו, אושרי בוצחק ז"ל. מאז, בתוך הכאב האישי והלאומי, הוא ממשיך לעמוד בראש הישיבה, ללוות את תלמידיו ולהביט על המציאות מתוך עולם של תורה ואמונה.
כשאנחנו מבקשים ממנו לדבר על ראש השנה, שוב ושוב הוא מחזיר את המבט מן הפרט אל הכלל: מן השאלה "מה יהיה איתי?" אל השאלה הגדולה יותר – מה יהיה עם מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם, ומה התפקיד שלי בתוך הסיפור הגדול הזה.
ביקשנו לשוחח עם הרב גריינר על החג מתוך המציאות המורכבת שבה עם ישראל נמצא: על השמחה והבכי של ראש השנה, על משמעותה של המלכת ה', על החיבור בין הצרכים האישיים לצרכי הכלל, על התעוררות הרוחנית שהוא מזהה ברחובות, על האחריות של בני התורה, על המלחמה ועל המחירים שהיא גובה – וגם על הרגעים האישיים והכואבים ביותר מאז נפילתו של יהונתן.
מחלוקת על בכי ושמחה
העלון הזה יראה אור לקראת ראש השנה, והקוראים יקבלו אותו היישר לתוך אווירת החג. איך הרב רואה את ההכנה הראויה לראש השנה, במיוחד לאור מה שעברנו השנה ברמה הפרטית והכללית? על מה כדאי להתפלל ולמה כדאי לכוון?
אני חושב שהיחס אל הנקודה המרכזית של ראש השנה עבר שינויים משמעותיים בשנים האחרונות, אף שכאשר מעיינים בדברי רבותינו אנחנו מגלים שזה היה שם מאז ומתמיד, עוד בתקופת חז"ל. אפשר לראות בתפילות שני צירים מרכזיים שמופיעים כל העת: האחד הוא הדין על האדם, על המדינות ועל העולם כולו; השני הוא המלכת הקדוש ברוך הוא – "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". ישנו מכתב מפורסם של ה'שפת אמת', שבו שואלים אותו כיצד צריך להתכונן לחג. הוא משיב שהנקודה המרכזית היא אחת: להמליך את הקדוש ברוך הוא על העולם.
הדבר מתבטא ביתר שאת, אפילו ברמה המעשית, במה שנתפס כמחלוקת בין תפיסת האר"י לתפיסת הגאון מווילנה בסוגיית הבכי בראש השנה. האר"י כותב שמי שאינו בוכה בראש השנה, סימן שנפשו מקולקלת. מנגד, הגר"א כותב שאין שום סיבה לבכות, ואפילו אוסר על כך. הרי אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא ביום הזה, וכיצד ממליכים מלך? מתוך שמחה. "מלכותו ברצון קיבלו עליהם" – לא בחֵמָה שפוכה ימלוך עלינו, חלילה. זהו כל הרעיון של מושג 'בניין המלכות' המדובר בקבלה.
אם הולכים עוד יותר אחורה, מגלים שזו ממש מחלוקת בין התלמוד הבבלי לירושלמי. בבבלי נאמר שספרי חיים ומתים פתוחים, ולכן אי אפשר לומר הלל. בירושלמי, לעומת זאת, מופיעה התפיסה המפורסמת והידועה שלפיה אוכלים, שותים ושמחים, כי יודעים שדיננו ייצא לאור. אז מה באמת צריך לעשות?
בחסידות ידוע שכאשר ישנם שני צדדים, שניהם אמת, רק שכל אחד מהם מתמקם במקום אחר. בזוהר מופיע שיש הבדל בין עבודת ה’ בארץ ישראל לעבודת ה’ בחוץ לארץ. בחוץ לארץ העבודה היא ביראה, ואילו בארץ ישראל העבודה היא בשמחה. במבט ראשון זה נראה חסר טעם – אנו מכירים חילוקים רבים בין הארץ לחוץ לארץ, אבל מה ההסבר הפנימי לכך? בספרים הקדושים נכתב כי בארץ ישראל האדם מקבל "עיבור נשמה", נשמה כללית.
היום אנו יודעים ומרגישים זאת הרבה יותר. בשלוש השנים האחרונות ראינו בחוש כיצד יש התעלות של העולמות. זה תמיד רחש מתחת לפני השטח, אבל הקדוש ברוך הוא הביא אותנו למקום שהוציא מעם ישראל בכללותו תחושה של אחריות וערבות. לצערי הרב, אנו עם קשה עורף, וברגע שהמצב מתחיל להירגע אנחנו נוטים לחזור למקומות הישנים. אבל בשורש הדברים, היה פלא לראות זאת. עבור רוב העולם זהו חידוש – העובדה שלאנשים יש אחריות כוללת.
זה בדיוק מה שדחף אנשים רבים לצאת מכל מקום בבוקר יום שמחת תורה. הם יצאו עם נשק או בלי נשק, ורצו לדרום מבלי לדעת כלל לקראת מה הם הולכים. הם רק ידעו דבר אחד: הם אינם יכולים לשבת בבטחה במקום מסוים בשעה שאחינו נשחטים. שני המבטים הללו ניצבים זה מול זה בראש השנה. אם אתה מסתכל רק על יום הדין הפרטי שלך, אז באמת מתקיים בך "זוחלים ורועדים מיום בואך". אבל כשהשאלה המרכזית היא בניין המלכות וקבלת העול – "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם" – אז צריך לשמוח במלכותו יתברך.
בעל ה'תפארת שלמה' ואחרים מסבירים שזהו למעשה הדין עצמו. הדין מתמקד בשאלה פשוטה: כשאתה עומד בראש השנה, על מה אתה חושב? אם אתה נמצא עם הקדוש ברוך הוא ומבין שאתה אינך הסיפור כאן, אלא מלכותו, אתה פונה אל ריבונו של עולם וסומך עליו שיעשה כהבנתו. לעומת זאת, אם באותו רגע אתה מתמקד רק בעצמך, זה בדיוק מה שספר 'תיקוני זוהר' מתאר ככלבים הנובחים וצועקים: 'הב הב' – תן לנו.
שאלות יותר גדולות
זאת אומרת, עצם העובדה שאדם חושב על עצמו בראש השנה, על הצרכים האישיים שלו, נחשבת כדין ויכולה להעמיד אותו במקום פחות של זכות?
כן, השמיים כביכול אומרים לו: 'אתה רוצה שנדבר עליך? אז בוא נפתח את הספרים ונראה באמת מה אתה שווה'. על כך בדיוק מובא בזוהר בהקשר של האישה השונמית הפסוק "בתוך עמי אנוכי יושבת". כשהנביא שואל אותה מה היא מבקשת בראש השנה, היא עונה שהיא אינה מבקשת כלום לעצמה, אלא רק רוצה להיבלע בתוך עם ישראל. ידוע שהיו צדיקים שסירבו לעלות לתורה בראש השנה כדי שלא יזכירו את שמם הפרטי. זו הסגולה הכללית. הרב קוק מסביר בספרו 'אורות הראיה' על הפסוק "כולך יפה רעייתי", שכאשר מסתכלים על האומה בכללותה, מבינים שכולה יפה ואין בה כל מום.
אני חושב שהיום, יותר מתמיד, בזכות אלו שמסרו את נפשם וגרמו לעילוי נשמות מרוכז, הבנו שהשאלות שניצבות בפנינו גדולות הרבה יותר מהשאלה הפרטית. במקביל, מובן שיש ערך גם לצרכים האישיים. באחד הספרים נכתבה ביקורת על אנשים ששומעים את הזוהר ומחליטים לא לבקש כלום לעצמם, אבל בפועל הם גם לא הגיעו למדרגה של בניין המלכות הכללי. כך הם יוצאים בראש השנה קרחים מכאן ומכאן. המסר הוא: תהיה כנה ואותנטי.
אם אתה רוצה להגיע למדרגה הזו, תעבוד על כך באלול. על מילות הפיוט של שבת "יהא רעוא קמיה דתשרי על עמיה" מסבירים החסידים שעליך להכין את הרצון כבר באלול. יש גם מי שאומר שכל נושא הבכי וההכנה שייך לחודש אלול. לקראת ראש השנה עלינו לעבוד כדי שנגיע למקום הכנה שבו נרגיש שגם הצרכים הפרטיים שלנו הם חלק מצרכי הכלל. כתוב בספרים שאם אתה רוצה לבקש בקשות אישיות מהקדוש ברוך הוא, תאמר לו: 'ריבונו של עולם, מה אכפת לך? תן לי בריאות, כסף וכוח, ואני אעבוד בשבילך'.
לכן אנחנו אומרים בתפילה: "זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר חיים, למענך א־לוהים חיים" – אנחנו מבקשים שיכתוב אותנו לחיים למענו, כדי שנוכל לעבוד אצלו בעזרת השנה הנוספת שיעניק לנו. ברגע שמגיעים למקום הזה, מבינים ורואים בחוש כמה זה משמעותי. המהפכה הרוחנית הזו התחילה עוד בקורונה. ראינו שם כיצד אדם אחד, שאף אחד אינו יודע מי הוא, הצליח לחבל ולהפוך את העולמות של כל תבל. הרבי מלובביץ' כתב פעמים רבות שאם מחשבה רעה, וקל וחומר מעשה רע, יכולים להביא פורענות גלובלית, על אחת כמה וכמה שאנחנו יכולים להפיץ מגפה חיובית של תיקון עולם.
ממשיכים או לא?
בראש השנה העולם עוצר מלכת. ניצבת שאלה ברורה: ממשיכים או לא ממשיכים. הקדוש ברוך הוא הרי מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ישנם אנשים שמכוונים לראש השנה רק כי זה כתוב בלוח השנה, וכבר מתכננים מה הם יעשו בסוכות. אבל אצל ריבונו של עולם, בראש השנה העולם עוצר לרגע, והשיקול הוא האם להמשיך לחדש אותו או לא. כשאדם נכנס למקום הזה, הוא מתמלא ביראת רוממות מעצם הידיעה שהוא שותף לריבונו של עולם במעשה בראשית.
באופן פרקטי, כיצד הרב מכין את קהילת הישיבה? מה אנחנו צריכים לעשות כדי לחוות את היום הזה במחשבה, בדיבור ובמעשה, מעבר להתכווננות בתפילה?
קודם כל, כיוון שמדובר בראש השנה – ולא רק בתחילת השנה, אלא ממש ב"ראש" שבעקבותיו הולך כל הגוף – כדאי מאוד להתהלך בתודעה הזו לכל אורך החג. הדבר ודאי בא לידי ביטוי בתפילות, אך לא פחות מכך בסעודות. אני תמיד אומר לתלמידים שהחידוש הגדול בראש השנה בישיבה אינו רק התפילות; ייתכן שתמצאו בעלי תפילה ותוקעים מוכשרים יותר בבית כנסת רגיל, או שתתגעגעו לנוסח מבית אבא. הסעודות הן עיקר הסיפור. איפה עוד תמצא חבורה כזו שסועדת סעודת ראש השנה מרוממת כל כך?
ההנהגות סביב השולחן הן העיקר. האר"י כתב שיש ללמוד מסכת ראש השנה, לשיר שירים מיוחדים המכוונים לחג ולומר לחיים. ישנם גם כמובן "סימני ראש השנה". מדוע בעצם צריך סימנים? משום שבסופו של דבר, המגמות שלנו משנה שעברה הלכו לאיבוד בדרך. משום כך צריך סימנים, ממש כמו בדיני השבת אבדה, שבה מחזירים אבדה רק באמצעות מתן סימנים. כבר השל"ה הקדוש מזהיר שאדם לא יחשוב שאם הוא אוכל רימון, הוא כבר מתמלא אוטומטית בתרי"ג מצוות; עליך לקיים את המצוות בפועל. המטרה היא להשתמש בסימנים כהזדמנות וכהזמנה להתפלל עליהן.
ילדים הם לא 'בעיה'
אפשר לעשות פעולות רבות ופשוטות במסגרת המשפחה, בתנאי שמקדישים לכך כמה דקות הכנה לפני כן. חשוב לשמור על כך שהסעודה לא תהפוך לטקס מנותק. טקס הוא מושג שאינו יהודי, כיוון שאין בו חיבור בין הלב לבין האירוע המעשי. חשוב לשמור על כך, בדיוק כפי ששומרים על כך בחתונות; חופה אינה רק טקס. לכן, כל אחד מבני הבית יכול לבחור לעצמו את אחד הסימנים ולהוסיף ל"יהי רצון" בקשה אישית שקשורה אליו או למשפחה. זה בא להוריד את הרעיון של בניין המלכות מהרמה הגבוהה ביותר היישר למציאות הפשוטה והנוגעת שלנו במחשבה, דיבור ומעשה.
אלו יומיים שבהם אנו עוסקים אך ורק בהמלכת ה’. הספרים כותבים שסימן טוב הוא לא לכעוס במהלך החג, ומאחר שאנו ממליכים את ה’, אסור לכעוס. כל אחד צריך למצוא את הדרכים הייחודיות שדרכן הוא מתחבר: בין אם זה בלימוד, בקריאת תהילים, בהתבודדות או בשירים וריקודים. העצה החשובה ביותר היא פשוט להקשיב ללב ולהיות שם באמת. כשאתה אומר "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", תבין שזה מתחיל קודם כל בך. קל יותר להמליך את הקדוש ברוך הוא על כל העולם מאשר על עצמך, ועל הנקודה הזו בדיוק בנויה כל תורת החסידות. זה דורש גיוס מאמץ של 48 שעות סביב הנושא הזה, וכך אני משתדל לכוון את התלמידים.
ומה לגבי הנשים והקוראות שלנו? איך הרב ממליץ להן לעבור את ראש השנה בתוך ניהול הבית?
זהו עניין גדול ומשמעותי. אחת המהפכות הגדולות ביותר בדורות שלנו היא מהפכת התורה לנשים. המהפכה אינה מתבטאת רק בכך שישנם רבנים או רבניות שמלמדים את הנשים, אלא בכך שבקשת ה’ של הנשים היא כל כך עמוקה ונוכחת. אני חושב שהרבי מלובביץ' ראה את זה עשרות שנים קדימה, כשהוא דאג ומיסד כל כך הרבה דברים בנושא, והיום אנו רואים את זה בחוש.
נשים ואברכיות רבות, מגילים שונים, פונות אליי ושואלות כיצד ההתעוררות הרוחנית הזו אמורה להסתדר עם צורכי הבית וגידול הילדים. אני אגיד כמה דברים פשוטים, וכך אני גם מדריך הלכה למעשה. כשלומדים בעיון את הלכות יום טוב, מבינים שכל ההיתר להכין אוכל ביום טוב נועד במקור לאוכל נפש. היתר זה כמעט ולא יכול להיות רלוונטי בדור שלנו, שופע המקררים, אמצעי החימום ושימור הטריות. גם מבחינה הלכתית וגם מבחינת היכולת של האישה, צריך לגייס את הבית והמשפחה, כולל הבעל, לפני ראש השנה ולפני חגים בכלל, כדי שהכל יהיה מוכן מראש, בדיוק כמו בשבת. כך כבר הורדנו מטלה משמעותית אחת מהדרך.
בנוגע לילדים, עולה לא פעם השאלה איך זה מסתדר, או איך פותרים את 'הבעיה'. צריך לומר בבירור: ילדים הם אינם בעיה, ויש כל מיני דרכים להתמודד עם המציאות. כשהייתי אברך צעיר בישיבה בזמנו, האברכים ייסדו מניין ותיקין בנץ החמה בראש השנה, רק כדי שהנשים יוכלו אחר כך לעשות החלפות איתנו וללכת לתפילה. כמובן שזה לא מתאים לכולם, שכן יש תפילות שמתחילות בנץ ומסתיימות רק בארבע אחר הצהריים.
רבי נחמן מברסלב כותב באחד המקומות שראוי לאדם להתפלל שלוש תפילות ביום לאורך כל חייו, רק כדי שפעם אחת הוא יצליח לומר מילה אחת של כנות. אני חושב שגם לנשים יש כל כך הרבה דרכים פשוטות ואישיות להתחבר להמלכת ה’ בעולם ולפתיחת הלב. קחי לך חמש דקות, עשר דקות או רבע שעה. קחי זמן שהוא כולו שלך, ותעמדי בו מול הקדוש ברוך הוא בתפילה. סבתותינו, מכל העדות, שחלקן לא ידעו קרוא וכתוב והיו מטופלות בילדים במציאות שבה לא היה נהוג ללכת לבית הכנסת, עמדו מול המזוזה בבית והתפללו מדם ליבן. הלוואי על כולנו לזכות לתפילות הזכות שלהן.
המשימה היא רק להתחבר לכך שזו העבודה הרוחנית שלהן. הבית צריך להיות מלא בסינרגיה ובעבודה משפחתית משותפת שכולם שותפים בה: יש אחריות על הילדים, יש אחריות על התפילות, והכל נעשה בהרמוניה. ההשתוקקות האמיתית של הנשים לזכות ולהרגיש את ראש השנה היא מתוקה ומרגשת, אבל צריך לזכור שהבית הוא העבודה הגדולה והחשובה ביותר שלנו בחיים.
בגמרא כתוב שכאשר שני אנשים יושבים ולומדים, מתקיים בהם "ויקשב ה' וישמע, ויכתב בספר". במקום שיש שניים, שם נמצא ריבונו של עולם. הגמרא מוסיפה שגם כשאדם לומד לבדו השכינה עמו, כנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך", אך הקדוש ברוך הוא נוכח בעוצמה כשנמצאים יחד. העבודה הכי גדולה בעולם, וכל אחד מבין את זה, היא בניין הבית, והבית הוא אינו 'עוד משהו' שהאישה עושה. לכן חז"ל ראו לנכון לפטור את האישה ממצוות עשה שהזמן גרמא; זה לא מדין של פחיתות ערך, אלא מדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה". אסור לוותר על ההשתוקקות הרוחנית הזו לרגע, וכך כל משפחה וזוג מוצאים את הפתרון והדרך הנכונה עבורם.
מישהו פה רעב ללחם?!
אנחנו נמצאים בתקופה שבה רואים בעם ישראל התעוררות רבה. שמעתי שרחבת הכותל מלאה לא רק בחמישי בלילה או במוצאי שבת, אלא ממש כל חודש אלול. בני נוער ממלאים את בתי הכנסת. האם באמת יש כאן איזושהי דרך חינוכית שונה היום? האם הרב רואה בישיבה שבאות נשמות מסוג אחר?
בעולם המחקר נהוג להגדיר אנשים לפי חלוקה לדתיים, דתיים לאומיים, חרדים לאומיים וחרדים, על שלל הדרגות השונות. אני חושב שהקבוצה הגדולה ביותר, שלדעתי לא נחקרת מספיק והולכת וצוברת תאוצה, היא קבוצת המסורתיים. פעם ההגדרה 'מסורתי' נבעה מחולשה; אלה היו אנשים דתיים שנחלשו, ושמרו רק על ניצוצות וגחלים. היום מדובר באנשים שהמסורתיות שלהם דווקא מדליקה בהם את הניצוצות.
אתה הולך ברחוב ורואה יהודים שעל פי חזותם החיצונית לא נראים שייכים כלל לעולם בית המדרש, ופתאום אתה מבחין בציציות מבצבצות מבגדיהם. אתה שואל את עצמך: מה שייך? מאיפה זה הגיע? התשובה היא שיש צימאון אדיר בחוץ. אנחנו מתקרבים לחזון הנביאים של "כי מלאה הארץ דעה את ה’". יש צימאון שאינו רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה’. אנשים מחפשים באמת. כל בית כנסת שפותח את שעריו לסליחות מתמלא מיד בבנים ובנות שגודשים אותו. היום, כל אמן שקצת יורד ברייטינג רק צריך להודיע שהוא מתחיל לשמור שבת, ומיד הוא מקבל קהלים חדשים; זה ממש נהיה סוג של סטארט־אפ.
במשל גס, זה נראה כמו צפירות האזהרה של הרכבת, הקריאה האחרונה לעלות לקרונות לפני הנסיעה. הנשמות האלוקיות מרגישות את זה וממהרות לעלות. רכבת הגאולה עומדת לצאת עוד שנייה, והיא כאילו מחכה רק לנו. כולם מתגייסים ומגיעים מתוך רצון עמוק לשמוע את דבר ה’.
ברור שיש לנו אחריות כבדה בעניין הזה. הקדוש ברוך הוא לא יבוא בתלונות לאותם "תינוקות שנשבו" וישאל אותם למה הם נשבו. הוא יבוא אלינו וישאל למה לא פדינו אותם. זו האחריות הבלעדית שלנו. אני גדלתי בבית דתי ובמוסדות דתיים, ולא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להיות במקום שאני נמצא בו היום; רק השתדלתי לא לקלקל יותר מדי. אבל ישנם יהודים שבאים ומחכים לנו בחוץ. זה משמח, מפעים ומרגש, אבל גם מטיל עלינו עול כבד של אחריות לתת להם מענה. ואין לנו מענה אחר להציע מלבד אהבה, קרבה, חיבוק מוחלט וחוסר שיפוטיות.
באופן פרקטי, כיצד אדם מן היישוב, נניח מישהו שגר בעיר מעורבת, יכול ליישם זאת ביומיום? האם נדרשות ממנו פעולות פרקטיות עם השכנים מתוך אותה הסתכלות של חוסר שיפוטיות ואהבה?
אני חושב שכל אחד מאיתנו חייב בכך. קיימת תשובה של הרב משה פיינשטיין בשו"ת 'אגרות משה', שבה הוא קובע שכל בחור ישיבה חייב להפריש 'מעשר זמן' ולהעניק אותו לאחרים. זו התביעה של הקדוש ברוך הוא מאיתנו. בדיוק כפי שיש מצוות מעשר כספים – שבה הקדוש ברוך הוא נותן לך פרנסה ואומר לך שעשרה אחוזים ממנה אינם שלך, ואתה בסך הכל מתפקד כמו משאית ברינקס להובלת כספים – כך גם בתחום הרוחני. הקדוש ברוך הוא העניק לך שפע של קדושה, טהרה, ידיעת תורה, אהבת ה’ ועולם של מידות. חלק מהשפע הזה אינו שייך לך, ותפקידך הוא להעביר אותו הלאה.
המשמעות המעשית היא מצוות קידוש ה’: שיהא משא ומתנו ודיבורו עם הבריות בנחת, כדי שיאמרו "אשרי מי שלמדו תורה". העבודה היא פשוטה מאוד: לחייך, להאיר פנים, לא להתבייש להציע עזרה וללכת תמיד עם תודעה של שלט "פתוח" דולק מעל הראש.
אני מספר תמיד לתלמידים שלי על חוויה שלימדה אותי המון. נסעתי פעם להעביר שיעורים ברחבי הארץ, ומתישהו הייתי צריך לעצור לאכול. מסתבר שגם רבנים אוכלים. עצרתי בדוכן פלאפל למהדרין באזור נתניה, לקחתי מנה וישבתי בצד. במרחק כמה שולחנות ממני ישבה אישה לא צעירה, שלבושה לא העיד עליה כאישה שומרת תורה ומצוות – היא הייתה במכנסיים וללא כיסוי ראש.
לאחר כמה דקות, בעודי עסוק בענייניי, אני שומע מישהו אומר "סליחה". הסתובבתי וראיתי אותה עומדת מולי, מושיטה לי פלאפון. היא אמרה לי: "בירכתי עכשיו ברכת המזון באפליקציה, וכתוב שם שהיום לא אומרים 'על נהרות בבל'. למה לא אומרים?". הייתי המום. כמה מאיתנו אומרים בכלל 'על נהרות בבל' בברכת המזון, וכמה מאיתנו טורחים לשאול למה כשהסידור מורה שלא לומר? למזלי ידעתי את התשובה ועניתי לה. המסקנה היא שאם אתה מסתובב עם שלט מאיר כזה, אנשים יזהו זאת ויפנו אליך. אנחנו השגרירים של הקדוש ברוך הוא; זו משימה שלא בחרנו בה, אלא הקדוש ברוך הוא הציב אותנו בה.
האם הרב מכוון את תלמידיו הבוגרים והאברכים לצאת ליישובים או לערים מעורבות כדי להשפיע?
בסופו של דבר, כל אדם פועל לפי עניינו וייעודו בעולם. בישיבה אנחנו בהחלט מכוונים את מי שמוכשר וחפץ בכך, לאחר שירותו הצבאי, ללמוד הוראה מתוך תודעה שהמשימה הגדולה היא חינוך – בין אם זה חינוך בבתי ספר ובין אם ברבנות. אבל זה לא נגמר שם. מבחינתנו, אם יש יהודי עם כישרון, מוטיבציה ומשיכה למקצועות כמו רפואה, משפט או הנדסה, אנחנו מעודדים אותו להשתלב בהם.
במהלך תקופת הלימודים ולאחריה, התפקיד שלו הוא לשמור על העולם הרוחני שלו בבחינת "יהי רצון שתהא תורתי אמונתי". אנחנו אומרים לתלמידים הללו: הבית שלך יהיה בית חב"ד בכל מקום שבו תהיה. ראיתי פעם סלוגן שאומר "הכתובת לכל עניין יהודי", וזה בדיוק מה שאנחנו דורשים – להיות כתובת ברוחניות ובגשמיות. גם אם אינך מכהן כרב קהילה או ככלי קודש במובן הקלאסי, איפה שלא תהיה, אתה נציגו של הקדוש ברוך הוא בעולם ועליך להשפיע בהתאם.
חזית נוספת במלחמה
לאחרונה עלתה סוגיית גיוס תלמידי ההסדר לשריון ולפלוגות המעורבות, והיית מעורב בעניין. מה תוכל לספר לנו על הסוגיה הזאת?
הדברים הם פשוטים מאוד בעיניי. בשיחה ארוכה ומשמעותית מאוד שקיימנו עם הרמטכ"ל, שבה נכחו מפקדים בכירים בצה"ל ונציגות של ראשי הישיבות, הגדרתי את הדברים בצורה ברורה. אמרתי לרמטכ"ל שצה"ל נלחם היום בכמה חזיתות: בדרום, בצפון וביהודה ושומרון. אך ישנה מלחמה נוספת, והיא מלחמת האחים. הרמטכ"ל פקח את עיניו בפליאה, והסברתי לו שאנחנו נלחמים כעת על הזכות להישאר אחים.
אנחנו נאבקים על היכולת לשרת בצה"ל, משום שאנחנו רואים בכך מצוות עשה מן התורה. עם זאת, הבהרתי שלא ניקח חלק במציאות שלא מאפשרת לחיילים לשמור על הגדרים הבסיסיים ביותר של ההלכה. אנחנו לא דורשים כעת את כל הידורי הכשרות והצניעות שאנחנו רוצים, שכן אנו מבינים שמדובר בצבא העם ויש בו גם בנות, ואנחנו הרי לא מנהלים את הצבא או את המדינה. אבל לא ייתכן שהצבא ידע למצוא מענה לכל חייל חולה צליאק ורגיש לגלוטן, אך ימנע מציבור של עשרות ומאות אלפי משרתים בסדיר ובמילואים את היכולת לשרת תוך שמירה על דברים שיקרים לליבנו ואיסורם הוא איסור תורה.
משמעות השירות בפלוגה מעורבת בשריון היא שבסופו של דבר, בנים ובנות ישהו באותו מתחם צפוף בטנק או בפלוגה, מבלי שישנה הפרדה ששומרת אפילו על כבודה הבסיסי של האישה. לכן הודענו שנורה לתלמידינו לשרת במקומות אחרים. הרי יש צבא גדול, ואם חייל משרת בגבעתי ולא בשריון, זה גם בסדר. לכן אנחנו אומרים לתלמידים: לא נשרת בשריון.
הרמטכ"ל מודע היטב לערך העצום של שירות בני הישיבות בסדיר ובמילואים, ולמשמעויות המבצעיות האדירות שיש לכך. הצבא כבר יודע להגיד היום מהי המשמעות המבצעית של היעדרות בני הישיבות ממערך חיל התותחנים בשנים האחרונות.
הם הפסיקו לשרת שם בגלל אותה סיבה של עירוב פלוגות?
בדיוק בגלל אותה סיבה, כי ערבבו את היחידות בתותחנים ובעוד כמה מסגרות. הצבא מודע למשמעות של אי הגעת בני ישיבות, שכן מדובר באנשים שמשרתים במילואים עם מוטיבציה צה"לית עצומה גם עד גיל חמישים. רק אתמול התפרסם סרטון של תלמיד שלנו, יהודה מויאל, שעומד בלבנון על מקום נפילת אביו במלחמה. אביו היה יהודי צדיק וקדוש, שבגיל 48 התנדב למילואים, אף שלא היה חייב, ונהרג שם יחד עם הרב אבי גולדברג. הבן שלו סיים לשבת שבעה והגיע מיד להתחייל לקרבי, בגיבויה המלא של אימו, גיבורת ישראל אמיתית ששלחה אותו לשם. הצבא לא האמין שהוא יתגייס. זו מוטיבציה אינסופית שנובעת מתוך מסירות נפש לה’ יתברך, ולא מאיזו גבריות לוחמנית.
כשהרמטכ"ל מבין את המשמעויות הללו, הוא אומר שלא יעלה על הדעת שצה"ל יוותר עלינו. המצב אכן מורכב, אבל אנחנו עומדים בתוקף ונלחמים על זכותנו לתרום את חלקנו תוך שמירה ברורה ומוקפדת על בבת עינינו – טהרת ישראל והתורה הקדושה. בשום מקום לא נאמר הפסוק "כי ה’ אלוקיך מתהלך בקרב מחנך" על בית כנסת או ישיבה; זה נכתב על שדה המערכה בלבד. לכן, לגישת התורה, שמירה על טהרת המחנה היא סוגיה ביטחונית ממדרגה ראשונה.
זאת אומרת שהטהרה ההלכתית שומרת במישרין על הביטחון הפיזי והגשמי של עם ישראל בארצו?
בוודאי. זהו פשט התורה. במשך אלפי שנים קראנו את הפסוקים הללו כדרשות, והיום זו סוגיה הלכה למעשה. לפני כמה שבועות חיתנתי תלמיד, ואמרתי לו שבמשך יותר מאלפיים שנה למדנו בתיאוריה את הפסוק בפרשת כי תצא הקובע שחתן צריך להיות "נקי יהיה לביתו שנה אחת", אבל במלחמת מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו. והנה, הבחורצ'יק הזה מתחתן, וכעבור שבועיים כבר יוצא למילואים בהסכמת אשתו. אנחנו זוכים להיות בדור שמחייה פסוקים ופרשיות שלמות בתורה, ולכן חובתנו הברורה היא לעמוד על הדברים הללו בתוקף.
מתנות בתוך כאבים
מהו המחיר שהישיבה והתלמידים משלמים בתוך המציאות הזו של המלחמה? יש מן הסתם רווח ערכי ורוחני, אך בוודאי גם מחיר כבד.
מלבד המחירים הכאובים והנוראים בגוף – שכן גם אנחנו איבדנו בני משפחה ויקירים, ובהם חתני היקר יהונתן הי"ד – ישנם גם מחירים כבדים בנפש. חשוב להבין שכל מי שחזר מהמלחמה הזו עבר טלטלות עצומות. בחורים בגילים צעירים נחשפו למראות ולמצבים שבדרך הטבע לא היו אמורים לפגוש מעולם. המחירים בנפש דורשים טיפול ועיבוד מעמיק. כשבחור יוצא למלחמה, משרת במשך מאות ימים ברציפות בסדיר ובמילואים ואחר כך נדרש להקים בית, זה ממש לא פשוט. ישנם אברכים שנישאו לפני שלוש או ארבע שנים, אך בפועל, מאז פרוץ המלחמה, כמות הימים המצטברת שבהם שהו עם נשותיהם הייתה זעומה. הילדים אמנם נולדים ברוך ה’, אך אלו אתגרים משפחתיים עמוקים שככל הנראה עוד נצטרך לטפל בהם רבות בעתיד.
מבחינה רוחנית, קשה מאוד לשמור על רצף של לימוד תורה. הנביא מתאר מציאות של מלחמה במילים "וליוצא ולבא אין שלום". עם זאת, זכינו לתלמידים מופלאים שהם גיבורי רוח של ממש. פלא פלאים לראות כיצד תוך כדי לחימה, בין הפוגה להפוגה, בחורים ישבו ללמוד וניגשו לבחינות ההסמכה לרבנות.
למדו ממש מתוך מסכתות והלכות שבת?
כן, למבחן בהלכות שבת. יש תמונה שבה רואים תלמיד יושב באמצע עזה, בתוך קומנדקר צבאי בשטח, ומתכונן למבחן לאור פנס. אלו דברים שמעידים על דור פלאי.
למרות זאת, ניהול של ישיבה במצב כזה הוא מורכב מאוד. בדרך כלל, תלמידי השיעורים המבוגרים הם אלו שמכשירים ומושכים אחריהם את הצעירים, אך נותרנו בפועל כישיבה לצעירים בשיעור א' וב'. ר"מים רבים מגויסים ולא נמצאים, ואני עצמי, שמשמש בעוד תפקידים, נעדרתי לא מעט. הרצף החינוכי בהחלט נפגע. בנוסף, החיכוך האינטנסיבי עם המציאות הצבאית, שינה משותפת באוהל למשך חודשים ארוכים עם אנשים שאינם באים מבית המדרש, מחספס בהכרח את העדינות הישיבתית. תמיד אנחנו צוחקים כשהתלמידים חוזרים אלינו לשיעור ד' וקוראים לי מתוך הרגל "המפקד". יש מחירי שחיקה, ואנחנו משתדלים למזער אותם בהכנה מוקדמת ובקשר תוך כדי השירות, אך ככל שהצבא יתמלא ביותר בני תורה, כך האטמוספרה כולה תזדכך.
איך צריך להתייחס לדעתך לסוגיית גיוס החרדים, שמייצרת מתח ואווירה קשה כל כך בחברה הישראלית?
ישנן שתי נקודות מוצא ברורות בעניין הזה, וצריך ללכת איתן. ראשית, שום דבר לא יעבוד בכפייה או באיומים, בוודאי לא מול ציבור גדול כל כך שעמד בגזרות שמד במשך אלפיים שנה. לחצים רק יובילו להתבצרות ולהכרזות של 'ייהרג ובל יעבור'. אי אפשר אחרת, וכל אדם שיש לו מעט שכל בקודקודו מבין שאי אפשר לגייס אף אדם לשירות קרבי בכוח.
שנית, אי אפשר להמשיך את הציור הקיים. הציבור החרדי הוא ציבור יקר, אידיאליסטי ואוהב ישראל, אך גם גדולי ישראל שאני זוכה לפגוש מבינים שהמציאות מורכבת מחומר ומרוח; יש יששכר ויש זבולון, וחלק מהמשימות שלנו בארץ ישראל זו השמירה על הגבולות והגנת המולדת. העובדה שהם אינם שותפים לכך היא פספוס רוחני אדיר עבורם. אבי ז"ל כתב שאם יראי ה’ היו לוקחים בשתי ידיים את ההתעוררות לעלות לארץ ישראל, המדינה כולה הייתה מתנהלת ברוח ישראל סבא.
כפי שגאולת ישראל מתרחשת קמעא קמעא, כך גם התהליך הזה. מדובר בתהליכים עמוקים של מעבר משפה פרטית לשפה כללית, וממעבר מתודעה שרואה במדינה גוף זר וחיצוני, לתודעה שרואה בה חלק בלתי נפרד ששייך לי. אלו עבודות של עשרות שנים. חזקה על הציבור החרדי, שהוא ציבור אכפתי ותורם כפי שראינו היטב בתחילת המלחמה, שהוא יעשה את הדרך הזו. לצערי, כוחות של פירוד דחפו בכוונה לעימות הזה, כי הבינו שאם הציבור החרדי ישתלב באופן טבעי מתוך אהבה, נגיע לתיקון גדול. המהלכים של גיוס בכוח לכלא ולמאסרים לא מקדמים דבר, אלא משרתים אינטרסים של קמפיינים ותקשורת ורק מרחיקים אותנו מהמטרה האמיתית.
לסיום, הייתי רוצה לגעת בפן האישי. איבדת את חתנך, יהונתן לובר הי"ד, בלחימה. תוכל לשתף מעט כיצד המשפחה מתמודדת עם האובדן ומה עובר עליכם מאז?
יונתן הגיע אלינו שנתיים לפני שנהרג. ההיכרות שלו עם בתי, אביה, דרך חברים, הייתה פלאית ממש; תוך שלושה שבועות הם החליטו להתחתן. החיבור ביניהם, וכן בתוך המשפחה, היה חזק ועמוק. הוא בדיוק סיים את שירותו הצבאי כשהם התחתנו, וחזר ללמוד בישיבה. כעבור שנתיים בערך פרצה המלחמה.
מיד עם פרוץ הקרבות הוא נאבק קשות כדי לחזור לשירות. הוא יועד להגיע לחברון, אך התעקש ונלחם כדי להיכנס לעזה, ולשם כך עבר הכשרה מיוחדת על תת־מקלע מסוג 'נגב'. רגע לפני הכניסה לעזה, הם גילו שאביה שוב בהיריון, פחות משנה לאחר לידת בנם הבכור, נחמן ישראל. הוא נסע במהירות משטחי הכינוס לחיפה כדי להספיק לאולטרסאונד הראשון, ובחזרה כמעט פספס את השיירה שנכנסה לרצועה, אבל הצליח לנצח את כל המניעות כדי להיות שם. יש לנו סרטון שלו שבו הוא רץ ועולה על הקומנדקר בדרך לעזה, מאושר שהוא זוכה להילחם.
כשישבנו בסלון בבית כמה ימים לפני שנכנס לרצועה, הבטתי בו ושמתי לב שהנעליים שלו, שאיתן סיים את השירות הצבאי, בלויות לחלוטין. אמרתי לו: "במצב כזה אתה לא יכול להיכנס לעזה. אני יודע מהחיילים שלי שיש תקופות שבהן לא מורידים נעליים במשך שבועות ארוכים; אתה חייב נעלי צבא נושמות, נוחות וברמה גבוהה". הוא סירב בהתחלה והתעקש שהכל בסדר, אך לא ויתרתי. לקחתי אותו לחנות קרובה וקניתי לו נעליים מבצעיות איכותיות שהתאימו לו בדיוק. המפקדים סיפרו לי אחר כך כמה הוא שמח והתגאה בהן, והן באמת עזרו לו לשרוד את התקופה הארוכה ללא חליצת נעליים בתוך עזה.
ביום י"ג שבט יצאתי מהיישוב לכיוון ניחום אבלים. אני בהכשרתי איש רפואת חירום ונהג אמבולנס, והאמבולנס נמצא כאן לידי. התקשרו אליי ושאלו היכן אני נמצא, משום שיש ביישוב טפחות הודעת נפגעים על חלל, ולפי הנהלים נדרש אמבולנס בכוננות ליד קציני המודיעין לכל מקרה של צורך בפינוי רפואי.
הודעתי שאני נמצא במרחק עשר דקות נסיעה ואסתובב מיד חזרה. בעודי נוהג, העברתי בראשי את רשימת תושבי היישוב שמשרתים בצבא כדי להבין למי הולכים להודיע. לא העליתי בדעתי שזה קשור אליי, למרות שבחסדי ה' יש לי חמישה חתנים שלחמו במלחמה באותו זמן, אבל באותו יום ארבעה מהם לא היו בחזית.
כעבור עשר דקות התקשרו אלי בהודעת ביטול ואמרו לי שאני לא צריך להגיע. שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות? תחיית המתים עוד לא הגיעה, ואני יודע כמה מקפידים על נהלים של הודעת נפגעים כי בעברי עסקתי בכך. הבנתי מיד שאם לא צריכים אותי, זה אומר שההודעה קשורה אלינו… מאוחר יותר התברר לי שהקצין התורן באותו היום היה תלמיד לשעבר שלי. הוא הבין מיד את הסיטואציה והזהיר שלא להקפיץ אותי, שהרי אני נהג האמבולנס. אבל זה כבר היה מאוחר מדי – אני כבר הבנתי במה מדובר.
חזרתי לטפחות, וכמובן לא התכוונתי להיכנס לבית שלנו בו שהתה בתי אביה, משום שידעתי שלא אוכל להחזיק את המידע הזה בתוכי. המתנתי לשיירת קציני הנפגעים בכניסה ליישוב, וסיכמתי עם הקצין שהוא יהיה המודיע הראשון ואני אכנס מיד אחריו, כדי שלא אהיה הפנים הראשונות שאביה תראה. נכנסנו לבית, והרגעים ההם חרוטים בי לעד. אני זוכר בדיוק היכן אביה ישבה.
עם ישראל מתגלה בתפארתו ברגעים האלו באופן שאי אפשר בכלל להבין. נשות ישראל הן עוצמה שאין כדוגמתה, ולא פלא שבזכותן אנו נגאלים. אביה נשארה אצלנו עם הילד והיריון טרי. ילד שמתייתם עוד לפני שנולד. את השם אמציה, הילד שייוולד, בחר יהונתן עוד בעזה וכתב אותו בפנקסו כדי שהקדוש ברוך הוא יאמץ את עם ישראל ושאנחנו נאמץ אותו.
במשך שנה הם גרו כאן לידנו, וראינו את תעצומות הנפש שלה ואת הקשר הנשמתי הפלאי שבין הבכור נחמן ישראל, שהכיר את אבא שלו רק עד גיל שנה, לבין אביו. לאחרונה היא שבה לביתה ביצהר, מוקפת בקהילה תומכת ואוהבת, וברוך ה’, זכתה לפני כשלושה חודשים לבנות את ביתה מחדש ולהתחתן עם בחור צדיק שלקח על עצמו את האתגר ונכנס ישר למים העמוקים. זהו סיפור של עם ישראל כולו בתקופה הזו; תקופה שהביאה לנו מתנות עצומות לצד כאבים שאי אפשר לתאר במילים. אין פעם שאני מדבר על כך ואיני דומע, אבל אלו עלילותיו ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא בתוך בני האדם. אנחנו רק משתדלים להיות שליחים נאמנים בעולמו ולהוסיף אור ככל יכולתנו.
להמליך את ה', גם בצפון
לסיום, שמעתי שיש שלוחה של הישיבה ברמת ארבל. מה עומד מאחורי זה?
כל מי שיוצא לו לנסוע בכבישי הצפון ולהביט ימינה ושמאלה, וכל מי שמכיר אפילו קצת את המציאות במדינת ישראל, מבין היטב את המצב. הוא מבין שהמשימה הראשונה במעלה – הביטחונית, ההתיישבותית והיהודית בדור האחרון ובתקופה האחרונה – היא יצירת נקודת אחיזה יהודית משמעותית בחבל הארץ שנקרא צפון מדינת ישראל.
חווינו זאת היטב במלחמה, ואנחנו חווים זאת שוב ושוב ביומיום. כיום המציאות במדינת ישראל, ובפרט באזור הצפוני, פשוט בלתי נתפסת. קיים שם רוב של מי שאינם יהודים, שחלקם הגדול גם עוין את המדינה; נוצר רוב מוחץ ורצף התיישבותי של אזרחים שברובם הגדול אינם נאמנים לה. אומנם ישנם גם חלקים של התיישבות דרוזית, של אנשים המשרתים בצבא ורוצים להיות חלק מהמדינה, אך מנגד קיימים חלקים נכבדים מאוד של תושבים המהווים אויבים וצרים עליה.
הדבר הזה היה יכול להתאזן בצורה פשוטה לו מדינת ישראל הייתה מתעשתת בעשרות השנים האחרונות, ומעודדת את ההתיישבות היהודית ואת אנשי הצפון. היה עליה לסייע בחיזוק השטח על ידי הבאת עוד ועוד משפחות והקמת עוד ועוד יישובים. ואולם, המציאות בפועל בלתי נתפסת בכל קנה מידה: לא רק שהמדינה איננה מסייעת, אלא היא אף מונעת הקמה של יישובים. היא חוסמת ומייבשת בפועל תקציבים ואת היכולת להחזיק במה שנקרא צפון הארץ, פריפריה וכדומה, במדיניות המהווה סכנה קיומית לביטחוננו ולביטחונה של כל המדינה כולה.
לאחרונה זכינו לחזות במשפחות מתיישבים גיבורות ומסורות, שכבר כשלוש או ארבע שנים מנסות להיאחז ברמת ארבל. מדובר ביישוב חדש המבקש לקום, אך המדינה הורסת את בתי התושבים פעם אחר פעם. אותה קבוצת מתיישבים פנתה אלינו לישיבה, מתוך הכרה כי היכולת להתיישב ולהחזיק בחבלי הארץ תלויה בעוצמה הרוחנית הנלווית לכך. הם ביקשו להעמיד במרכז היישוב ישיבה שתהווה את הלב שלו – בית מדרש חי ופועם.
בחסדי שמיים הרגשנו את כובד המשימה ותחושת השליחות, והקמנו שלוחה של הישיבה ברמת ארבל. כיום לומדים בבית המדרש 20 תלמידים בתנאים מורכבים. זוהי מציאות לא פשוטה של תנאים חומריים המקשים עלינו, בשל ההתנגדות הלא נורמלית – שלא לומר ההתנכלות – מצד רשויות המדינה. ולמרות זאת, התלמידים נאחזים במקום, לומדים ועוזרים לבסס את האחיזה שלנו בארץ ישראל מעצם הלימוד.
זוהי קריאת קודש לקראת תקופת ראש השנה והימים הנוראים. כשאנו מתפללים לריבונו של עולם "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", עלינו לבקש שינחה את רשויות המדינה בעצה טובה. נתפלל שייתן בידן את הכוח להבין איזו זכות, אילו תעצומות וכמה אחריות מוטלות עליהן כדי לבסס את האחיזה בשטח. עליהן להקים ולבסס את היישוב רמת ארבל ואת הישיבה, ולבנות עוד יישובים וישיבות בצפון ובדרום, כדי שמציאות החיים כאן תהיה מתוקנת – הושבת כלל ישראל בכל חבלי הארץ.
כל מי שההתיישבות בצפון יקרה לליבו מוזמן לבוא ולבקר, ומי שיכול ורוצה – מוזמן לעבור להתגורר בו. תלמידים המעוניינים בכך מוזמנים לבוא ללמוד בישיבה שמחזיקה את המקום, שכן זהו דבר גדול ומשמעותי. כולנו קרואים להמליך את הקדוש ברוך הוא על העולם כולו, וצפון הארץ הוא חלק בלתי נפרד מכך. לא ייתכן שנשאיר חלקים נכבדים כל כך מארץ ישראל בידי זולתנו מן האומות.
יהי רצון שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת עוז וגאון לישראל, גאולה וישועה לכלל ולפרט.
