ביחס לתאריך "באחד לחודש השביעי" כתובים בתורה פסוקים קצרים ביותר המדברים על חג שהוא יום תרועה או זיכרון תרועה. ומצד שני, ברור לכל שהחג הזה הוא ראש השנה וגם יש בו דין, למרות שהדבר לא כתוב ולא רמוז בשום מקום בתורה.
במסכת ראש השנה החג הזה מנוי עם עוד ראשי שנים, כולם בעלי אוריינטציה חקלאית. ומכל מקום, ברור שחכמינו הכירו בכך שמדובר בראש השנה שיש בו גם צד דין. ויש לברר מדוע.
ראשית – התאריך. קביעת מועד בתחילת חודש מכניסה ממד עצום של מתח. מה יהיה? האם יגיעו עדים? חכמים אומרים שמעולם לא מצינו אלול מעובר. כלומר, לא סמכו על כך שיהיה חודש מלא, אלא התאמצו מאוד לקדש אותו בזמנו. זה יצר מתח מובנה בירושלים, וחוסר ודאות גמור בכל מקום שאינו ירושלים. יש פה מועד ששובר את המבנה הרגיל של המועדים כסוג של מגדלור שמציין אירוע ברור מן העבר, ואילו כאן – התאריך עצמו מסופק.
האווירה כולה, אפוא, היא אווירה של דין – על מרכיב הזמן. יש משפט. יש עדים, יש חקירה, והם צריכים להיות נאמנים. והכל צריך לקרות עד זמן מסוים. כל אלו יוצרים מתח מובנה ביום הזה. מתח שכולו דין.
אך המתח הזה היה קורה בכל ראש חודש. מדוע חודש תשרי מגדיר את ראשית השנה?
התחלה או סיום
התשובה היא שלשנה החקלאית יש התחלה מובהקת. ראשית חודשי החורף הבאים עלינו לטובה היא תחילת השנה המובהקת, מפני שברור שחודשי החורף הם ההכנה לתוצאה שתגיע בחודשי הקיץ. ולכן, למרות שהשנה היא עגולה ולכאורה אפשר להתחיל אותה מכל נקודה, מבחינה נפשית ברור שתחילת השנה היא בראשית חודשי החורף שבהם יכין החקלאי את אדמתו, יחרוש ויזרע, ואם הכל יעלה יפה – הוא יתברך מן התוצאה בחודשי הקיץ.
אם כך, ברור שראשית השנה החקלאית היא חודש תשרי. אך זה נכון רק אם מביטים אל השנה הבאה. מצד השנה הקודמת, תחילת חודש תשרי הוא הזמן הכי רגוע, שבע ושמח אצל החקלאי. הוא כבר סיים לקטוף את רוב פירות הקיץ המתוקים והגרנות מלאים אצלו. שמחה פורצת מן הלב, ואכן יש מקום לשמחה זו – בחג הסוכות. אך יש בצידה גם סכנה. סכנת השכחה: "בורות חצובים אשר לא חצבת ובתים טובים… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". סכנת השכחה מתוך השביעה נוכחת ביותר.
לכן מה התורה עושה? היא עוקרת את החקלאי מתנועת נפש יציבה ובטוחה של סוף השנה שזה עתה הסתיימה, ומעבירה אותו באחת אל חוסר הוודאות של השנה שזה עתה נכנסה. חוסר הוודאות הזה מטרתו ליצור תפילה. נפילה אל יד ה', ומלחמה על מנת לזכות בדין בשנה הבאה.
להתכסות בעננת ספק
זוהי מטרת התרועה והגדרת היום הזה כיום תרועה. בתורה, התרועה משמשת בקריאה להתעוררות מול אויב ויציאה לתנועה ולמלחמה. התרועה היא למעשה תפילה לקראת יציאה למקום של חוסר ודאות, והמלחמה היא ממלכת חוסר הוודאות. כך גם השנה החדשה שזה עתה נכנסה: הקב"ה מבקש מאיתנו, לפני שאנחנו שמחים על השנה שהייתה – לעקור את עצמנו מתחושת הביטחון אל עבר חוסר הוודאות, ולהתפלל על השנה שתהיה, זו שכרגע עומדת לדין. יצירת המתח דרך התאריך המורכב, יחד עם העובדה שאכן מדובר גם על תחילת שנה ולא רק על סיומה של זו הקודמת, ובתוספת התרועה – מטות את הכף לכיוון של תפילה. דין, מתח ונפילה אל ידי ה' יתברך.
המתח גובר עוד יותר בתרועה עצמה, שנמצאת גם היא בתוך ענן הספק ולא התברר לנו כלל האם היא גניחה או יללה, ובכך מגבירה עוד את חוסר הוודאות הזה. ומעל הכל מרחפת עוד עננת חוסר ודאות, והיא – האם התקיעה תצליח… האם בעל התוקע יצליח לתקוע את כל הקולות כהלכה או שייתקע באמצע. אין אף מצווה שיש ספק על עצם יכולת הקיום שלה. אין שום בעיה בנענוע לולב או בישיבה בסוכה. רק תקיעת שופר יוצרת מתח מובנה בקהל – האם ישמע הצליל.
שום דבר לא בטוח
הגמרא במסכת ראש השנה (דף ח) מבארת שראש השנה לשנים בא לידי ביטוי בעיקר בעניין של שטרי חוב. שטר מאוחר פסול, והתאריך הקובע בשטר הוא לפי ראש השנה. אך גם כאן, אפשר שמדובר בתיאור פשוט של המציאות. פעמים רבות, על מנת להתחיל עונה חקלאית, זקוק החקלאי להלוואה. הלוואה זו ניתנת לשנה – עד אשר יראה את הפירות והיבול ויוכל להחזיר אותה. זמן הפירעון מגיע אפוא בחודש אלול, סמוך ונראה לראש השנה. אם כך, ראש השנה מלווה גם בצורך לפרוע חובות משנה שעברה, ואולי גם בצורך לבקש הארכה או דחייה, בדומה לפרוזבול
אם כך, התמונה מתבהרת: חודש תשרי הוא ראש השנה הטבעי של השנה החקלאית, אך תחילת חודש תשרי היא בעלת משמעות כפולה – היא אמנם ראשית השנה החדשה, אך זהו אירוע רחוק שעדיין לפנינו. ומצד שני, ראשית תשרי היא גם סיומה של העונה החקלאית הקודמת. וזו תחושה קרובה ומיידית. הגרנות מלאים ותחושת שובע ממלאת את הלב. יש תחושה של יציבות ובטחון.
כשהתורה קובעת חג בא' תשרי, היא מעוניינת להטות את הכף אל עבר השנה החדשה שבאה, ואל עבר המרכיב הלא נודע שבה. השמנה היא אם רזה? סכנת השכחה מקבלת מענה דרך חג שנועד לזיכרון עד כמה אנו תלויים כאן בארץ ישראל בברכת הבורא יתברך. התאריך המורכב יוצר מתח מובנה. שטרות החוב שיש לפורעם מוסיפים עוד למתח הזה, וקול התרועה קורא לנו לצאת מהאזור הבטוח ולהילחם על השנה הבאה דרך קריאה וזעקה לקב"ה שיהיה עימנו – קריאה שכולה הפך גמור מסכנת השכחה הבאה מתוך השובע.
התורה לא מציינת את א' בתשרי כראש השנה, מפני שזה עניין טבעי. ברור לכל שתשרי הוא תחילת השנה כפי שביארנו; החידוש הוא שא' תשרי הוא גם אחד לחודש השביעי מניסן. כלומר, חלק מתהליך ההשגחה האלוקית והופעתה. אלא שבניסן הקב"ה מופיע בהיסטוריה, ובתשרי הוא מופיע בטבע. לפני שנשמח על השובע של השנה שעברה – עלינו להתייחס לשנה שתגיע ולהתפלל אליה כאילו כלום לא מובטח ויש צורך לצאת למלחמה.
אחרי הקריאה הזו ניתן יהיה לשוב אל המשמעות הנוספת של תקופת השנה הזו, כסיום השנה החקלאית הקודמת, ולהודות על כל אסיף הפירות בחג הסוכות.
להיזרק לחוסר ודאות
האירוע החקלאי הזה של ראש השנה הוא מה שהביא את חכמים לומר שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. היום שיוסף יוצא הוא בעצם יום משפט על מצרים, שנזרקת לחוסר ודאות מובהק בעקבות החלומות של פרעה. במקום שיש משפט וחוסר ודאות – מסתתר ראש השנה. ואם נגלגל את זה לאחור – שנתיים קודם לכן מתרחש האירוע עם שר המשקים ושר האופים. גם שם, הם נידונים – זה לתליה וזה לחזרה למקומו – ואם כך, גם זה קורה בראש השנה. המלך – הוא פרעה – שופט את עבדיו, התלויים ועומדים בחוסר ודאות לגבי עתידם, ולכן גם האירוע הזה קורה בראש השנה.
אנחנו אמנם לא חקלאים, אך התחושה הזו של ביטחון ויציבות לא זרה לנו בכלל. הרצון להיות כל העת בשליטה, לדעת כל דבר ולא להיות מופתעים – הוא חלק מחיינו. ראש השנה מנסה לטלטל אותנו מעט כדי ש"ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו", אלא נקיים בעצמנו "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה". והאדם הזה יכול להיות אנחנו בעצמנו: ראש השנה הוא יום של יציאה מן העולם הבטוח אל עבר המתח, שבימינו בא לידי ביטוי בעיקר סביב מצוות השופר והאם תעלה התרועה יפה או לא. כל זה הוא זכר ליום הזה כאשר היה המקדש בנוי, שהיה יום של מתח וגם דין על הזמן ועל האדם המתפרנס מחקלאות, שזהו בעצם העומק של הדין על החיים.
היומיים של ראש השנה, שהם בעצם יום ארוך אחד, הם מין יציאה מהעולם הבטוח והמוכר שלנו, עליו אנחנו דורכים כל העת ביציבות. הקרקע לפתע נשמטת לנו מתחת לרגליים, ואנחנו מוצאים את עצמנו נופלים לידיו של ה' יתברך, שרק הוא מעוז חיינו.
אכן, על הפסוק הנאמר בפרשת כי תבוא "והיו חייך תלואים לך מנגד", מפרש בעל הטורים שהכוונה היא לימים האלו ממש. "תלאים – ב' במסורה. והיו חייך תלאים. ועמי תלאים למשובתי (הושע יא, ז). והיינו דאמרינן בינוניים תלויים ועומדין בין ראש השנה ליום הכיפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה. וזהו ועמי תלאים, שתלוים ועומדים עד שיעשו תשובה".
התלות הזו כולה עונג. אנחנו תלויים בו יתברך, ומחדשים את עצם הקשר עם נותן החיים תוך הרפיה מכל המבצרים שבנינו לנו לאורך השנה. נמצא אפוא שעומק הדין הוא עומק החיים, או עומק סיבת החיים, ועל זה אנו מבקשים ביום הדין דווקא – זכרנו לחיים.
